חברות גדולות החלו לטבול בוהן בתחום הקונטיינרים. מכיוון שאלו חברות גדולות, הכל נעשה לאט עם ישיבות רבות, משווקי פתרונות, אינטגרטורים חיצוניים, הרבה יועצים ובקיצור – המון מידע מגיע, ובתוך ים המידע לפעמים לא מגיע מידע שיכול דווקא לעזור בהחלטות תקציביות והוצאות על המערכת, ולשם כך פוסט זה בא לסייע.
בוא נחשוב על בנק X, בנק גדול עם סניפים בכל רחבי הארץ עם פעילות ללקוחות עסקיים ופרטיים, משכנתאות ושלל דברים אחרים שבנקים נותנים ונתרכז בפעילות האינטרנט שלו. עד לאחרונה הבנק היה צריך צי ענק של שרתים כדי לאפשר למאות אלפי/מיליוני לקוחותיו להתחבר לאינטרנט, לראות מצב חשבון, ולבצע פעולות.
עולם הקונטיינרים משנה מספר דברים חשובים:
- אפשר להקים הרבה פחות מכונות VM כדי לתת את אותו שרות.
- קונטיינרים צריכים 30-70% פחות משאבים בהשוואה להרצת אותה אפליקציה שרצה ב-VM
- מבחינת Scalability – קונטיינרים עושים את העבודה בצורה יותר טובה בהשוואה ל-Scaling של מכונות VM, והגדילה הרבה הרבה יותר מהירה בהתאם לעומסים.
עד פה את זה כולם יודעים, רק שיש עוד עניין אחד שרבים לא כל כך מודעים לו: סוגי ברזלים, וברשותכם אסביר.
אם נסתכל על חברות ענקיות כמו פייסבוק וגוגל, נראה שבהתחלה השרתים שלהם היו שרתים מאוד צנועים, והם פשוט הכניסו המון שרתים על מנת לבצע Scale Out עם מעבדי Xeon. לאחרונה, אותן חברות החלו לעבור לארכיטקטורות מתחרות, בגוגל לדוגמא עברו למעבדי Power של IBM ומעבדי ARM חדשים ו-Facebook גם מכניסים מעבדי ARM. זה לא ללקוחות שלהם, זה בשביל להריץ את הקונטיינרים שלהם.
לכל אחד מהארכיקטורות האחרות יש יתרונות על פני מעבדי ה-Xeon (גם החדשים) של אינטל:
- למעבדי ARM יש את היתרון הגדול של כמות ליבות גדולה וצריכת חשמל נמוכה, מצב אידיאלי כאשר כל קונטיינר אינו צריך עוצמת מעבד רצינית ולפיכך ניתן להריץ יותר קונטיינרים פר מכונה פיזית מבלי לצרוך כמות חשמל כה גדולה. כך לדוגמא מערכת Apollo 10 של HPE תוכל בקרוב לקבל מעבדי ARM בגירסה יעודית. חברת Qualcomm לדוגמא יצרה מעבד שנקרא Centriq ויצרני שרתים מובילים שמחים לאמץ ולמכור שרתים עם פתרון זה.
- למעבדי Power יש הרבה יותר כח מכל מעבד Xeon שיש לאינטל. אלו המעבדים שמפעילים את ה-MainFrame למיניהם ו-IBM מוכרת לדוגמא שורת מכונות שמריצות לינוקס בצורה טבעית עם אחריות ושרות מלאים (עם Red Hat 7.4) וכל מכונה יכולה להריץ הרבה יותר קונטיינרים בהשוואה למכונה מבוססת Xeon (תלוי כמובן במפרט).
יתרון נוסף של מעבדי Power9 של IBM – זה שניתן להריץ קונטיינרים באופן טבעי ישירות על ה-Main Frame, ולקבל לא רק ביצועים טובים, אלא את השרידות הכי גבוהה שיש (זו המערכת היחידה שאתה יכול להוסיף זכרון, מעבדים כשהמערכת רצה).
נשאלת כמובן השאלה: מה עם תאימות בינארית? התשובה לכך היא די פשוטה: המערכת הפעלה שתרוץ בקונטיינרים כבר קיימת לקונטיינרים. מה שנשאר הוא לקמפל ספריות וקוד פנימי של החברה ובכך בעצם ליצור קבצים בינאריים לפלטפורמה שנבחרה וכך נוכל לבנות Images שהם אופטימליים (ללא שום המרות או אמולציות) לפלפורמה שנבחרה. לדוגמא – אם האפליקציות שהחברה כותבת הם ב-JAVA ורצים על Tomcat, אז ה-JDK קיים באתר של IBM ויש קונטיינר מוכן עם Tomcat ל-Power9. אותו הדבר קיים גם ל-ARM.
לסיכום: קונטיינרים זה דבר שלא רק חוסך במשאבים ומאפשר גדילה בצורה הרבה יותר טובה, אלא גם מאפשר לעבור למערכות אחרות שאינן Xeon ושנתמכות ע"י מירב יצרני הברזל המוכרים וגם מערכת ההפעלה נתמכת הן ע"י יצרן הברזל והן ע"י Red Hat ו-SuSE.