קטגוריה: חומרה

על תחנות עבודה ומחשבי דסקטופ לעריכת תכנים

בישראל, המצב הקיים כיום בכל הקשור לעריכת תכני מדיה (תמונות, וידאו, אודיו) הוא שיש תחרות עזה ומגוונת. עצמאים וחברות שמציע את השרותים הללו לכל סגמנט אפשרי, החל מהכנת לוגו ועד לעריכה של קליפים, סרטים וכו'. הכל תלוי כמובן בדרישות ובתקציב ולמי פונים.

כיום, חלק לא קטן מאותם אנשים עובדים על מחשבים ניידים (מקבוק/מקבוק-פרו) של אפל. בפוסט הזה לא אתייחס לסגמנט הזה (אין הרבה מה לאמר בנידון. מי שרוצה את הביצועים הכי טובים שמחשב מקבוק-פרו יכול להציע – שירכוש את גירסת ה-16 אינטש שאפל שחררה לא מזמן) ולכן אתייחס בפוסט זה לאלו שמבצעים את העבודה על PC (מחשבי מותג או מחשבים לבנים מהרכבה)

לא מעט עצמאים וכמעט כל החברות – מחפשים בדרך כלל תחנות עבודה או מחשבים – שיהיו של מותג, זה יכול להיות HPE, Dell, Lenovo או מותגים בינלאומיים אחרים (במקרים מסויימים נמכרות לחברות חבילות שלמות הכוללות חומרה נלווית ואחד התנאים לרכישה – הוא רכישה של מחשבי מותג מסויימים, לא אכנס לכך בפוסט זה). בשביל חברות, רכישת מחשבי מותג היא דבר רצוי הואיל ויש תמיכה מהיצרן בתוכנה ובחומרה, ואם יש תקלת חומרה, טכנאי יגיע למשרדי החברה ויטפל בתקלה.

הבעיה שאני רואה בדרך כלל, קשורה יותר לאי התאמה של תוכנה עיקרית שתרוץ – והמחשב שיבחרו להריץ אותה.

אתן דוגמא: נניח ויש בחברה גרפיקאית שצריכה לעבוד על תוכן סטטי (תמונות, תרשימים, אילוסטרציות וכו') והחברה מעוניינת לרכוש לה תחנת עבודה טובה. אם החברה מבקשת הצעה מהמפיץ ובמפרט המוצע מופיעה שורה לגבי המעבד שמתחילה ב-Xeon – כדאי לפסול את ההצעה. מדוע? מכיוון שתוכנות כמו פוטושופ צריכות מהירות שעון כמה שיותר גבוהה, ולכן במקרה של הגרפיקאית שעורכת תכנים סטטיים, כדאי לרכוש מכונת דסקטופ (מותג או לא, לשיקולה של החברה) עם מעבד i9-9900KS של אינטל, עם 32 ג'יגהבייט זכרון ועם SSD מהיר עבור מערכת הפעלה, אפליקציות ואולי SSD נוסף לאחסון מדיה (אם אין בחברה פתרון אחסון לדוגמא).

כשזה מגיע לתכנים יותר דינמיים (אפקטים, עריכת וידאו/אודיו) בתוכנות שונות, עצמאים עם איתנות פיננסית טובה וחברות – בחרו לרכוש תחנות עבודה ממותגות עם כרטיסים יוקרתיים של nVidia ומעבדי Xeon וזכרון ECC. הבחירה הזו היתה עד לפני חודשים ספורים בחירה טובה והגיונית, אולם משהכריזה AMD על מעבדי הדור השלישי שלה לדסקטופ ול-HEDT/תחנות עבודה, הדברים השתנו. אם לדוגמא ניקח את המבחנים של חברת Puget (מבחנים שמוכרים לכל אנשי מקצוע כמבחנים אמינים בתוצאות) ונשווה את מעבדי הדסקטופ הנוכחיים של אינטל למעבדי ה-12 וה-16 ליבות של AMD, אז AMD מנצחת ב-After Effects, וב-Premiere Pro. בפרמייר, אגב, מעבד ה-3950X מייצא במהירות יותר גבוהה של 15-30% בהשוואה למעבד הדסקטופ בקצה העליון של אינטל (i9-9900K). המעבדים הנ"ל מ-AMD מיועדים לשוק ה-Desktop.

אבל מה קורה אם אנחנו רוצים להשוות מול מעבדי Xeon לתחנות עבודה ולא מול מעבדי דסקטופ? כאן AMD מציעה לשוק מעבדי Threadripper עם 24 ליבות (3960X) ו-32 ליבות (3970X). המעבדים עצמם עולים בערך כמחצית מהמחיר של אינטל מבקשת. אם נסתכל שוב במבחנים של Puget בתחום הוידאו (פרמייר, Davinci Resolve) נוכל לראות בגרפים כי ה-3970X ו-3960X נמצאים במקום הראשון והשני – בהתאמה. משהו אחד שחשוב לשים לב לגביו: אין השוואה בקישור בין מעבדי Threadripper למעבדי Xeon. אם אתם רוצים לראות השוואה מול מעבדי Xeon בקצה העליון ולא רק בעריכת וידאו, אתם מוזמנים לצפות בקליפ הזה. השוואות רשמיות יותר למעבדי Xeon יצאו בסביבות ינואר-פברואר, כש-AMD תכריז על Chipset חדש (TRX80) שמיועד לתחנות עבודה ושורה של יצרני תחנות עבודה יציגו תחנות עם מעבדי Threadripper.

ויש עוד שוק אחד למעבדים – ה-HEDT (כלומר High End Desktop). המעבדים של אינטל לסגמנט הזה הם בעצם מעבדי Xeon רק ללא תמיכת זכרון ECC, ללא תמיכה של שליטה מרחוק, ואפשר לבצע להם Overclocking. אינטל הוציאה לאחרונה את סידרת i9-109XX עם Chipset מסוג X299 (שמייצג את משפחת המעבדים Skylake-X). המקרה היחיד שבו אני ממליץ להסתכל על מערכת כזו – זה כשיש לחברה/עצמאים מערכת כזו והם רוצים לשדרג את המעבד לגירסה החדשה שאינטל הוציאה. בשאר המקרים זה לא ממש שווה את הכסף כשמשווים ביצועים מול Ryzen דסקטופ או Threadripper.

מה עם תחנות עבודות חזקות המכילות מעבדים כפולים? כאן, לצערי, התשובה תהיה: אם מדובר לעבודה של עריכת וידאו, אפקטים, אודיו וכו' – מדובר בבזבוז כספים. אף תוכנה שקיימת כיום (כולל AVID, אגב) פשוט לא יודעת לנצל כמות גדולה של ליבות (מעל 32), וגם Windows עצמו די גרוע בניהול יותר מ-32 ליבות, אז חבל לרכוש מכונה כזו. אלו מכונות שיכולות להתאים לצרכי Deep Learning, AI וכו' כשמערכת ההפעלה היא הפצת לינוקס, לא Windows.

אני רוצה לסכם את הפוסט בנקודות שחשובות לבדוק לפני רכישה:

  • מה האפליקציה (או האפליקציות) העיקרי(ות) שתרוץ/ירוצו על המחשב? כל עוד מדובר בדברים סטטיים (שאינם וידאו,אפקטים, אודיו) כדאי אולי לחשוב לרכוש מכונת דסקטופ עם המפרט שציינתי.
  • טיוב מפרט: מעבדי Xeon לא תמיד נותנים מענה במקרים בהן המכונות צריכות לייצור ברציפות הכנסות (תחנות עריכה באולפן שידור לדוגמא) וקניית מעבדים כפולים מרובי ליבות (מעל 16 פר מעבד) פשוט לא שווה את ההשקעה הכספית, ולכן כדאי לבקש מהמפיצים מפרט עם מעבד אחר. אותו דבר לגבי GPU – לא חייבים Quadro לעיבוד גרפי ואם צריכים הרבה זכרון, Titan RTX יהיה הרבה יותר זול ויעשה בדיוק את אותה עבודה במחיר יותר נמוך.
  • מחיר ומפרט: ההצעה שתוגש לכם בד"כ היא "נקודת פתיחה", תתייעצו עם מישהו מקצועי לגבי המפרט, אם ניתן לשנות ואם ניתן להוזיל, האם המחיר כולל תמיכה אצלכם במשרדים, תמיכה ביום העסקים הבא או תוך 4 שעות (SLA) וכו'.
  • אנימציה ורינדור על מחשבים (חוות רינדור): עדיף לבחור בפלטפורמות פתוחות כך שבבוא הזמן אפשר לשדרג ולקבל ביצועים יותר גבוהים בהחלפה למעבדים מהדור הבא. בחלק גדול מתחנות העבודה הממותגות ניתן לשדרג רק למעבדים מהדור הנוכחי.
  • מחשבי מותג או לא – זה לשיקולו של הלקוח, אולם לדעתי אצל עצמאים שאין להם תקציב גדול, לפעמים עדיף לקנות מחשב בהרכבה ולבחור מפרט יותר גבוה על חשבון תמיכה יקרה.

אחסון: שכבה חמה, שכבה קרה, דברים שחשוב לדעת

כל מי שקונה או קנה אכסון בוודאי שמע על המושגים "שכבה קרה" ו-"שכבה חמה". למי שאינו מכיר את המושגים: "שכבה קרה" מציינת אחסון על דיסקים מכניים איטיים או רגילים (SATA לדוגמא) ואילו ה"שכבה חמה" מציינת אחסון על דיסקים SSD.

בעבר, פתרונות אחסון של חברות כמו NetApp ו-EMC כללו בתוכן מספר שכבות:

  • שכבה מאוד מהירה – שהיתה מורכבת ממקלות זכרון בלתי נדיף (NVRAM)
  • בחלק קטן מהמקרים, שכבה מהירה נוספת – RAM מגובה סוללה
  • שכבת דיסקים SSD ("שכבה חמה")
  • שכבת דיסקים מכניים (SAS או SATA) ("שכבה קרה"

עם התפתחויות הטכנולוגיות השונות, כמעט כל היצרנים ירדו משימוש ב-NVRAM (זה יקר מאוד ליצרן הפתרון אחסון, מה שכמובן מייקר את הפתרון ללקוח הסופי ומה שמקשה בתחרות מול יצרנים אחרים), וכיום בד"כ פתרונות אחסון משולבים (דיסקים מכניים ו-SSD) כוללים שכבה חמה קטנה שמורכבת מדיסקים SSD ושאר הדיסקים הם מכניים (כיום רוב היצרנים פשוט מכניסים דיסקים SATA, חלקם עדיין מוכר דיסקים SAS), כך שבסופו של דבר, כלקוח, כל היצרנים יציעו בפניך שתי אפשרויות (עם כל מיני תוספים כמובן): מערכת אחסון "היברידית" (מכנית, SSD) או AFA (כלומר All Flash Array) שמורכבת מדיסקים SSD. משהו חדש שנכנס לשוק (ולא ראיתי עדיין אותו בארץ) הוא "היבריד SSD" (שם שאני נותן עבור פוסט זה) כאשר רוב הדיסקים הם SSD Read Intence ומספר קטן של SSD הוא NVME Mixed Intense. לחברת לנובו יש מערכת שה-SSD Mixed Intense מוחלף בדיסקים Optane של אינטל, כדי לקבל מהירויות כתיבה גבוהות (אבל אותו סטורג' ספציפי יקר מאוד – הוא מתחיל ב-7 ספרות בדולרים).

כעת נתמקד במה שנקרא בחלק מהמקרים "שכבת ה-Cache". בעבר (ועדיין בחלק מהמקרים כיום) פתרון האחסון היה כולל מספר מצומצם של דיסקים SSD די קטנים (200-400 ג'יגהבייט), מטרתם היתה אחת: לקבל את כל המידע שאמור להיכתב לתוך פתרון האחסון, לאשר ל-client שהמידע נכתב (מה שנקרא sync) וברקע להעביר את המידע לדיסקים המכניים שמטבע הדברים הם איטיים בהרבה מאותם SSD. ה-SSD שהיו אז היו דיסקים קטנים ויקרים להחריד, הואיל ותאי ה-Flash שלהם הכילו מקסימום מספר אחד בכל תא (מה שנקרא Single Level Cell, או SLC), כיום רוב מוחלט של הדיסקים מכיל Flash עם תאים שיכולים להכיל שני מספרים בכל תא (MLC) או שלושה מספרים בכל תא (TLC). הכלל הפשוט הוא שככל שמאחסנים יותר מספרים בתא, הכתיבה את התא (ובעצם אל שבבי ה-Flash ב-SSD) יותר איטיים, ולכן – כאשר חושבים לרכוש פתרון אחסון ומקבלים מפרט, חשוב מאוד לשאול מה סוג התאים ב-SSD: האם הם MLC (ונגזרותיו, בכולן מופיעות האותיות MLC) או TLC או QLC (שזה הכי איטי ולמעט ארכיבאות אני לא ממליץ אותו לשום פתרון אחסון). לא תמיד אפשר לדעת זאת הואיל וכל יצרן פתרון אחסון נותן שמות אחרים ל-SSD מהשמות שהיצרן SSD נותן למוצריו, ולכן צריך "לדוג" קצת. אפשרות אחרת לדעת – היא לבדוק האם ה-SSD הוא Read Intense או Mixed Intense (ה-Mixed Intense מתאים לעבודות שכמות הקריאה והכתיבה די שווה, ולכן הוא אידיאלי לשמש כ-Cache בפתרון אחסון). הטובים ביותר הם MLC או Mixed Intense.

זוכרים את הדיסקים הקטנים מהפיסקה הקודמת? איתם קשה לבנות Cache אלא אם רוצים לשרוף כספים כאילו אין מחר. כיום לעומת זאת, דיסקים שהם Mixed Intense שהם מעולים לצרכי Cache – יכולים לתת ביצועים מעולים לא רק בכתיבת ה-DATA מבחוץ אל תוך פתרון האחסון, אלא גם לשמש כ-"שכבה חמה". חישבו על כך: 4 דיסקים SSD בתצורת Mixed Intense בגודל 4 טרהבייט פר דיסק יתנו לנו 16 טרהבייט נטו של "שכבה חמה" (הדיסקים הללו מוגדרים בחיבור כ-RAID-0 הואיל וכל הנתונים שנמצאים שם – זמניים, ה-DATA כולו מאוחסן בשאר הדיסקים שאינם מוגדרים כ-Cache), ועם כמות כזו של Cache (שבעצם משמש כ"שכבה חמה") רוב הקריאות נתונים לדוגמא יקראו מאותם רביעיית SSD, ומכיוון שאלו דיסקים בחיבור NVME, אנחנו יכולים לקבל מהירות קריאה של 12-14 ג'יגהבייט לשניה (תיאורתית, צוואר הבקבוק שלכם במקרים כאלו יהיו הסיבים או כל סוג חיבור אחר, לא הדיסקים).

לכן, כיום, אם מישהו רוצה לפתרון האחסון שלו "שכבה חמה", והוא רוכש אחסון היברידי (מכניים ו-SSD), הוא צריך לוודא כי ישנם מספר SSD שהם Mixed Intense ואם אפשר – בחיבור NVME. אל תרכשו דיסקים SSD גדולים לצרכים כאלו (8-10 טרהבייט ומעלה) מכיוון שהם מאוד יקרים. עדיף לרכוש 4 של 4 מאשר 2 של 8 טרהבייט ושכל אותם SSD בפתרון ההיברדי מוגדרים כ-Cache (זה מה שיוגדר כברירת מחדל במערכת פתרון האחסון). במערכות AFA אין צורך בכך הואיל וגם SSD בחיבור SATA יתן מהירויות קריאה מהירות מאוד ובכך פתרון זה מייתר את הצורך ב"שכבה חמה". אגב, AFA שכולו מלא ב-SSD עם NVME יהיה תמיד "חנוק" מבחינת רוחב פס החוצה אלא אם יש Backbone של 100 ג'יגהביט ומעלה.

לסיכום: כיום אפשר לבנות "שכבה חמה" שהיא בעצם Cache ממספר קטן של דיסקים SSD (כל עוד הם Mixed Intense) ובכך לקבל ביצועים גבוהים של קריאה וכתיבה, ובמשך הזמן גם לקבל ביצועי קריאה גבוהים מבלי שפתרון האחסון יצטרך לשלוף אותם מהדיסקים שבפועל מאחסנים את הנתונים (בשכבה חמה מאוחסן העתק, לא מקור).

על רכישת שרתים – והחזרתם

הבוקר קרה לי שוב מקרה פשוט שבו אני ממליץ ללקוח מפרט טכני מפורט על שרת יקר, הוא מזמין, השרת מגיע, הלקוח מפעיל ו.. זה לא עובד. הסיבה שזה לא עובד? הלקוח התעלם מכל ההמלצות והמפרט שנתתי ובמקום זה הקשיב לאיש השיווק ורכש את המערכת הלא נכונה. כמו שזה נראה כרגע – הם יגיעו לבית משפט כי הספק לא מוכן לקבל בחזרה את המערכת שהוא מכר.

ולצערי – זה לא המקרה הראשון שזה קורה. קרה לי עוד מקרה כזה בו לא הייתי מעורב אך כן סייעתי ללקוח דרך חברה צד ג' כדי שהפרודקשן שלו לא ידפק.

אני רוצה להתחיל דווקא עם הקטע של החוק. למיטב ידיעתי (ואם יש למישהו מידע אחר, אשמח שיכתוב זאת בתגובות) – כל ציוד שמוגדר כ"Custom", כלומר הוגדר ונבנה במיוחד עבור לקוח – לא זכאי להחזר תוך 14 יום, זה יכול להיות שרת, זו יכולה להיות מיטה, ארון מטבח ועוד ועוד.

בכל מה שקשור ליעוץ רכישת ברזלים, אני מתעקש על תשלום מראש. לא מדובר בתשלום גדול, אבל עניין התשלום בא לכסות שתי דברים חשובים:

  • בניית אמון ביני ללקוח מבחינת קבלת שרות ותשלום בזמן
  • אספקט פסיכולוגי: כשמישהו משלם על יעוץ, בדרך כלל הוא גם יקשיב לך יותר מאשר לכל מיני דעות והצעות אחרות. משהו שלמדתי בהתחלה כשהקמתי את העסק: כשלא משלמים, בדרך כלל נוטים להתעלם ולהקשיב לאחרים.

שרתים זה דבר מורכב. יש משווקים רבים שבטוחים שהם מכירים מפרטים בצורה מעולה, אבל יש הרבה דברים שהם לא מכירים. אני יכול לציין דוגמא על חברת תקשורת שרכשה לפני שבועיים שרתים עם דרישה למעבדים "הטופ שבטופ" של אינטל. מה הם קיבלו? מעבדי Xeon SP דור קודם, כי בשיווק לא ידעו על הדור החדש. דוגמא אחרת: חברה מסויימת הזמינה שרת עם Optane DC (זה ה-SSD שנראה דומה למקל זכרון). מה הם קיבלו? מקל זכרון ECC.

וכאן בדיוק מתחילה הבעיה: אם אתה לקוח חשוב ליצרן ולמפיץ, יבואו לקראתך, יחליפו מה שצריך (ברוב המקרים לא תקבלו החזר כספי על כל המכונה). אם אתה לקוח קטן? אז מבחינתם – לך תתבע אותם.

לכן, גם אם סגרתם מפרט, תנו למישהו חיצוני להעיף מבט. גם אנשי IT מקצועיים לא תמיד מודעים לטכנולוגיות האחרונות שיצאו, לטריקים שיווקיים "לדחוף" משהו אחד שכביכול נותן ביצועים גבוהים בזמן שבפועל מוכרים ללקוח חלק שנותן ביצועים בינוניים ומטה, ולפעמים דווקא אותו מישהו חיצוני יכול להציל לכם את הרכישה ולטייב אותה.

אחסון: על דחיסה, Dedup וטריקים שיווקיים

אני רוצה לפתוח בגילוי נאות: אני מוכר שרותי יעוץ בכל הקשור לאחסון "קופסתי" סגור (כלומר סטורג' של Brand) ואחסון בפתרונות HCI (כלומר vSAN ואחרים) אך אינני צד במכירת הציוד (כלומר: כעסק, אני לא רוכש מהמפיץ ומוכר לך). כלקוח, אתה אוסף את ההצעות, ואני נותן את הערותיי, המלצות, תעדוף, וכו'. "חץ ביז" כן מוכר שרותי יעוץ יעוץ ואינטגרציה לפתרונות אחסון גדולים מבוססי Scale Out (מאות טרה ומעלה).

במהלך הפגישות האחרונות שלי עם לקוחות שונים בנושא יעוץ בבחירת פתרון אחסון, שמתי לב שמספר משווקים מעדיפים "למתוח את האמת" כשהם מגישים הצעות מחיר ללקוחות פוטנציאליים. הייתי יכול לכתוב פוסט פשוט על הנושא, לאמר "הם מטעים" ולסגור עניין, אבל השקעתי בלילות האחרונים זמן כדי לחפש כמה מקורות ותכנים כדי לשתף כדי שאתם, גולשים יקרים, תכירו גם את הנושא ותוכלו לראות את האמת. בדקתי את הנושא על מספר פתרונות סגורים ועל vSAN.

אתאר סיטואציה: חברה רוצה לרכוש פתרון אחסון אחר ממה שיש לה כיום. בדרך כלל אנשי המכירות של חברות/מפיצים שונים ישאלו כמה נטו אחסון אתה מחפש, האם אתה מחפש All Flash או שילוב של דיסקים מכניים ודיסקים SSD שישמשו כ-Cache ועוד מספר שאלות. עד פה הכל טוב ויפה.

הבעיה מתחילה בכך שבחלק מהמקרים מנסים למכור ללקוח פתרון אחסון שמכיל פחות אחסון אך עם הבטחה ש-Dedup ודחיסה (או כל אחד בנפרד) יתנו ללקוח את הכמות אחסון שהוא רוצה, והצהרות כאלו אינן ממש אמת.

נושא ה-Dedup הוא נושא מורכב. ברמת המאקרו, Dedup זו פונקציה בסטורג' שסורקת את הבלוקים באחסון, מוצאת אלו בלוקים נמצאים יותר מפעם אחת, ומשנה את הרישום כך שאם יש לנו 10 בלוקים זהים, בלוק אחד ישאר באחסון ו-9 אחרים יקבלו הפניה (reference) לאותו בלוק, ובכך מקבלים במקרה הזה Dedup ביחס של 10:1. מכיוון שסטורג' מכיל תכנים רבים ושונים, יחס ה-Dedup משתנה בהתאם לתוכן ובד"כ יופיע יחס dedup משוקלל. תהליך ה-dedup בדרך כלל רץ מחוץ לשעות העבודה, בחלק מהפתרונות הוא "יחנוק" את משאבי העיבוד ובחלק מהפתרונות התהליך יתפוס רק כמות קטנה של זכרון ועיבוד (כמו ב-vSAN – שם התהליך תופס עד 5% ממשאבי העיבוד). אחד הדברים הראשונים שצריך לדעת כבעל הסטורג', הוא שאתה לא יכול לקבוע את יחס ה-Dedup. זה נקבע בהתאם למה שמאוחסן בסטורג' – ברמת בלוק, ווליום וכו'. (שוב, זהו תאור ברמת מאקרו).

לדוגמא: נניח ויש מערכת של VMWare ואנחנו יוצרים 3 templates של מערכות הפעלה שונות: Windows 10, Windows Server 2016, Centos 7.7. אחרי שיש לנו את ה-Templates אנחנו מקימים 10 מכונות VM מכל מערכת הפעלה, כלומר יש לנו עכשיו 30 מכונות VM – ונעצור. אם נריץ Dedup עכשיו, עוד לפני שניכנס לכל VM ונתקין אפליקציות שונות, נריץ תהליך Dedup ונקבל מספר משוקלל ל-Dedup של 10:1 ואם כל תהליך ה-Dedup ירוץ בשלמותו, אנחנו נחסוך מקום רב, אולם ברגע שנתקין אפליקציות שונות על כל VM עם הגדרות ותהליכים שונים, יחס ה-Dedup (לכשנריץ את התהליך שוב) ירד מכיוון שה-DATA שונה בין VM אחד לשני, גם כשמדובר באותן מערכות הפעלה. בגלל זה, Dedup זה דבר מעולה כשמקימים פתרון VDI – לא צריך פתרון אחסון מפלצתי.

דחיסה (Compression) לעומת זאת היא תהליך שמבוצע בצורה שונה בכל מיני פתרונות אחסון. בחלקם זה נעשה ברמת Block ובחלקם ברמת קבצים. שוב, ברמת המאקרו – המערכת לוקחת בלוק ומנסה לדחוס אותו דחיסת Lossless (כלומר שאין איבוד נתונים). אם המערכת מצליחה לבצע יחס דחיסה טוב (אם נניח גודל הבלוק הוא 128 קילובייט והיא מצליחה לדחוס אותו ל-40K) הוא ישמר כך ויפרס מחדש בכל פעם שנקרא נתונים ממנו. אם לעומת זאת, יחס הדחיסה נמוך, המערכת תעדיף כדי להשאיר ביצועים גבוהים – לא לדחוס את אותו בלוק.

אם יש לכם חצי שעה פנויה, דני הרניק ממרכז המחקר ב-IBM חיפה נתן הרצאה בנושא, ואני ממליץ לראות אותה:

כשזה מגיע לפתרון HCI כמו vSAN – הדברים שונים. כשמפעילים דחיסה ו-Dedup ב-vSAN, המערכת תבצע זאת בזמן שהיא מעבירה נתונים מהדיסק Cache לדיסקים המסומנים כ-Capacity ואפשר לקרוא על כך כאן. על מנת לחשב נכונה כמה דיסקים תצטרכו, אתם יכולים להשתמש במחשבון הזה (הוא מצריך רישום באתר VMWare). חשוב לקחת בחשבון דברים כמו Slack Space (זהו שטח האחסון שאינו מיועד לשמירת מכונות VM אלא ל-Snapshots ודברים אחרים ש-vSAN צריך – בדרך כלל מומלץ בערך על 25% מהשטח ברוטו). יש את המחשבון הזה שהוא הרבה יותר פשוט ומתאים יותר כדי לחשב אחסון בלבד (אל תתייחסו למחיר, הוא מיועד למי שרוצה לרכוש את ה-Appliance).

אחד הדברים החשובים כשזה מגיע לרכישה – זה שאתה מקבל את הדיסקים במחיר מופחת כחלק מחבילת האחסון שאתה רוכש. כלומר אם נניח דיסק SSD עולה $1000, סביר להניח שאיש המכירות יוריד את המחיר ל-900 או 800 דולר. לעומת זאת, אם תחזור לאותו נציג יצרן ותבקש לרכוש ממנו נניח עוד דיסקים, אתה תשלם פר דיסק יותר. נניח 1200-1400$, ולכן ההמלצה שלי היא לרכוש את כמות הדיסקים שאתה צריך כדי להגיע לכמות האחסון נטו מבלי להתייחס ל-Dedup Ratio ולדחיסה. אותו Dedup ו-Compression יעזרו לך בדחיית הרכישת דיסקים הבאה (כפי שציינתי – אני מאמין שהם יעלו לך יותר). אם תלך הפוך ותכניס מראש יחס Dedup בחישוב כמות הדיסקים שאתה מזמין ושבמציאות אולי לא תגיע אליה, תקבל בעצם כמות מופחתת של אחסון.

לסיכום: רכישת אחסון קופסא, או שדרוג ל-vSAN או Nutanix או כל פתרון HCI מסחרי הוא עסק יקר, ברוב המקרים זה יעלה כמה מאות אלפי דולרים. אל תאמינו להבטחות של אנשי מכירות, אל תתביישו לשאול שאלות, והכי חשוב: אל תיפלו להבטחות שווא (ראיתי כבר חברת השקעות שנפלה ברכישה בדיוק על הדברים הללו!). מדובר בטכנולוגיה, לא בקסמים ולכן עדיף להתייעץ לפני שמחליטים מה לרכוש.

בהצלחה.

עננים ציבוריים מקומיים מול עננים ציבוריים אמיתיים

בזמן האחרון כשאני עובר על כל מיני מסמכים מגופים גדולים, אני רואה תופעה שחוזרת שוב ושוב ושבגינה החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. התופעה? התייחסות לעננים ציבוריים כשווה בין מה ש-AWS/אז'ור/גוגל מציעים – לבין מה שספקים בארץ מציעים, ולצערי השוואה זאת יכולה להזיק לכיס ולתקציבים בגופים השונים.

למי שלא מודע לכך, מצב ה"עננים הציבוריים" המקומיים בארץ די תקוע בעשור האחרון. כל הספקים הגדולים בארץ המציעים שרותי Colo, Hosting, מציעים גם שרותי "ענן". כשמפשיטים את השרותים, רואים שבעצם מדובר במשהו פשוט: רוכשים מספר שרתים (כל חברה עם כמות שונה), מתקינים על זה VMWare, רוכשים סטורג', סוויצ'ים, מחברים את הכל ויאללה – אנחנו ספק ענן ציבורי!

נדמיין עתה מצב תיאורתי שבו החלטתי להתחרות בכולם. אני משיג VC נחמדים ומשכנע אותם להשקיע בעסק שלי סכום נחמד של 8 ספרות (בדולרים). אני רוכש כמה עשרות ארונות, מפזר אותם בין ספקי האינטרנט השונים בארץ, "מפוצץ" את כולם בשרתים חדשים ואני מקים בדרך SDN ו-Software defined storage מפלצתי. על כל התשתית הזו אני מקים מערכת שתתן ללקוחות דרך ממשק WEB ודרך API את השרותים הבאים:

וירטואליזציה, קונטיינרים (עצמאית, ללא צורך בהקמת מכונות וירטואליות), Serverless, הקמת "ברזלים" יעודיים ללקוח, שרותי Object Storage ו-Block Storage, שרותי NFS/CIFS יעודיים לרשת שלך בלבד, שרות רשת פרטית משלך (כמו VPC), שרותי Load Balancer, שרותי DNS, שרותי identity, שרותי Imaging למכונות VM שלך, שרותי אורקסטרציה, שרותי Messaging, שרותי התראות, שמירת משאבים וחלוקתם על ידי הלקוח, אורקסטרציית קונטיינרים, ביג דאטה, שירותי גיבוי, שחזור ו-DR, תאימות ל-EC2 (כפרוקסי), מטריקות, ניטור מלא של הכל, שרותי Event (כמו Cloud trail), שרותי Governance ושרות יחודי של Benchmarks, וכמובן – שרותי Billing ו-Chargeback – וכל זה זמין ביום הראשון. תירשם, תכניס פרטי כרטיס אשראי וצא לדרך.

אתם מוזמנים לחפש ספק, כל ספק בארץ, שיכול להציע לכם את השרותים הללו באופן מיידי. הם ישמחו להציע לכם את זה – כפרויקט, שמישהו ירים, תשלמו על הקמה והגדרות וכו' וכו'. פה אני מדבר על משהו שיהיה זמין דרך ה-WEB ודרך API. אני משער שהחברים ב-8200 צוחקים כי הם מבינים על איזו מערכת אני מתבסס (Openstack).

ספקי ענן מקומיים, בניגוד לספקי ענן ציבוריים גדולים – יכולים להציע כמות מוגבלת מאוד של שרותים, ובנוסף – לא יהיה לכם מושג מה תקבלו מבחינת ביצועים (לא מאמינים? קחו את החוזה מול הספק שלכם, חפשו את המילים CPU Pinning או התחייבות לגבי ביצועי Compute, סטורג' וכו'. אני מאמין שלא תמצאו את זה מוזכר במסמכים). טכנית, אם ניקח לדוגמא שרת עם 16 ליבות, אין שום מגבלה שיכולה למנוע הרצה של מכונה וירטואלית עם 32 ליבות. אתה כלקוח יכול לבדוק אם זה מה שאתה מקבל אם תריץ אפליקציית Benchmark כלשהי שוב ושוב במשך כמה ימים ותוציא את הפלט לקובץ ואז תוכל להשוות .. ולהתעצבן.

אצל ספקי ענן ציבוריים אין את המשחקים הללו. סע"צ קובע מה יהיו משאבים של VCPU (כלומר CPU וירטואלי) ואותם תקבל כל הזמן, בדיוק את אותם משאבים שירוצו באותה מהירות. אותו דבר לגבי סטורג' – אתה בוחר סוג עם התחייבות למסגרת IOPS (כלומר שנעה בין X ל-Y אך לא מעבר לכך) או ל-IOPS קבוע (דיסקים מגנטיים לדוגמא). בארץ, כלקוח, לא תמצא התחייבות כזו.

אך הנקודה הכי חשובה שכדאי לקחת בחשבון לגבי שלושת הסעצ"ים (ספקי ענן ציבוריים) הגדולים – היא שכשאתה מעביר VM אחד לאחד מ-On Prem לסע"צ, הם מרוויחים הכי הרבה. כשאתה מגדיר על התשתית המקומית שלך VM עם 8 ליבות, זה לא ממש משנה אם תגדיר עוד כמה כאלו, כי מערכת הוירטואליזציה תדע למי להפנות משאבים. אצל הסע"צ אתה מקבל 8 ליבות וירטואליות ואתה משלם מחיר גבוה על כך.

לסיכום, אני ממליץ לחשוב על 2 דברים חשובים:

  • ההבדל בין ספק ענן מקומי כשמדובר בחברה שבפועל מציעה רק שרותי וירטואליזציה ועוד כמה שרותים – לבין ספק ענן ציבורי אמיתי כמו השלישיה הידועה.
  • אם רוצים להעביר תשתית On Prem לסע"צ – לא לנסות להעביר את הדברים אחד לאחד, אלא להשתמש בשרותים ובמשאבים השונים שהסע"צ מציע. כך תוכלו לחסוך כספים רבים.

כמה מילים על חברות תוכנה ומשחקים באש

כל מי שמכיר כיום את שוק התוכנה בארץ, יודע שיש המון חברות תוכנה שונות בגדלים שונים שמוכרות את המוצר שלהן או כמוצר מדף, כ-Appliance, כ-שרות SAAS ועוד. בלא מעט מקרים השיטה המקובלת ל-Delivery של תוכנה – היא Image להרצה על פתרון וירטואליזציה או כ-Image שנמכר בכל מיני "שווקים" של ספקי ענן ציבורי, וכמובן יש את אלו שמוכרים "ברזל" כשהכל מוכן, רק צריך לחבר, להגדיר IP, שם משתמש ולהתחיל לעבוד עם הפתרון.

ה"משחק באש" שאני מדבר עליו, אם מסתכלים על הפתרונות המוצעים כ-Image או כברזל, היא לאו דווקא התוכנה שאותה חברה כתבה, אלא הפלטפורמה או הספריות שהתוכנה משתמשת (ושאותם החברה לא כתבה). מה תעשה אותה חברת יצרנית התוכנה אם מתגלה באג קריטי בפלטפורמה או באחת מהספריות ואין עדיין תיקון לאותו באג? אפשר לפנות לאתר המארח את ה-REPO של אותה תוכנה/פלטפורמה (נניח Github) ולפתוח issue, וכאן נמצאת הבעיה הכי גדולה: אין אפשרות לדעת אם יתייחסו, אם יתקנו ומתי מישהו יתקן את הבאג. יכול להיות שבאג מאוד קריטי יתוקן במהירה, אבל באגים אחרים – יקח זמן עד שיתקנו זאת, והלקוחות של המוצר הסופי לא ממש אוהבים זאת.

אני רוצה לתת דוגמא מעולם ה-appliance שאני בונה ללקוחות לפעמים. לקוח פוטנציאלי פונה אליי, מציין שהם מפתחים תוכנה XYZ והם מעוניינים שאפתח להם פתרון "סגור" – כלומר קופסא (או Image, או שניהם) שיריצו את התוכנה, שהפתרון שלי יכלול הפצת לינוקס מינימלית כולל כל מה שהם צריכים, סקריפטים לעדכון (אוטומטי או ידני), ותמיכה מלאה בכל הפונקציונאליות של הקופסא (מספר חיבורי רשת, SNMP וכו').

בדרך כלל ההסכם שלי מול חברות כאלו הוא פשוט:

  • כשמדובר בבאג הקשור לאבטחת מידע – ברגע שהוא מתוקן בהפצת הלינוקס עליה מבוססת הקופסא/Image, התיקון יוכנס כעדכון דחוף זמין להורדה ול-REPO הפנימי עליו מבוססת ההפצה.
  • כשמדובר בבאגים הקשורים לפלטפורמה/ספריה – יחתם הסכם תמיכה מול יצרן ההפצה עבור צרכים אלו, הבאג ידווח ליצרן ההפצה וכשמגיע תיקון, הוא יוכנס כמו עדכון האבטחה. במקרה ויצרן ההפצה לא תומך בספריה/פלטפורמה, אני אמצא (עוד לפני שחרור הקופסא/Image) עצמאי או חברה שתקבל תשלום תמורת תיקוני באגים – בהתאם למי שפיתח את אותה ספריה/פלטפורמה.

יצא לי בלא מעט מקרים לראות "מבפנים" חברות תוכנה שבונות פתרון, אבל במקום לבחור בתוכנת הקוד פתוח בגירסה המסחרית (ולהכניס זאת בחישוב המחיר הסופי לפתרון) – הם בוחרים בגירסת הקוד הפתוח, גם כשאין עם מי לדבר לגבי תיקון באגים וגם לא נעשה נסיון לסגור עיסקה כמו שציינתי לעיל – שמישהו מקצועי יתקן את הבאגים, ואני מנסה להבין משהו אחד פשוט אצל אותן חברות: אתם מוכרים במחיר מכובד פתרון. אם מתגלה באג ואין לו תיקון ולא סגרתם חוזה עם מישהו שיתקן, איך תתקנו זאת ומה תעשו עם הלקוחות שלכם? תאמרו להם שימתינו עד שמישהו יואיל בטובו לתקן את הבאג? זה כל כך ישראלי, ומעצבן…

לכן, אני חוזר וממליץ שוב ושוב – דאגו לכך שיהיה חוזה מול חברה או יצרן הפצה, שיהיה כיסוי לכך שבאגים יתוקנו עוד לפני שאתם מוציאים את המוצר לשוק, או שתשלבו את המוצר המסחרי בפתרון שלכם. כשחברות רוכשות קופסא או Image, הרכישה נעשית עבור פרודקשן, וקל מאוד "לשרוף" את השם של החברה, שלא לדבר על תביעות נזיקין.

הבעיות של היום ומחר – עם פתרונות של אתמול ושלשום

מי שקורא את הבלוג הזה, בוודאי קרא לא מעט פעמים דבר ספציפי שכתבתי שוב ושוב: טכנולוגיות מתפתחות כיום הרבה יותר מהר מבעבר, פלטפורמות "מתות" וקמות להן מתחרות חדשות שיודעות להתמודד עם אתגרים נוכחיים וחדשים – הן מבחינת Scale, מבחינת עמידה בעומסים, עמידה בסטנדרטים שונים ועוד ועוד. אם אתה עצמאי ומוכר שרות יעוץ, אינטגרציה ובין אם אתה שכיר שמחפש את האתגר הבא – אתה חייב מדי פעם להקדיש זמן ולהתעדכן מבחינת הטכנולוגיות החדשות וגם טרנדטים חדשים. ככל שלא תתעדכן, כמות ההזדמנויות שיהיו לך – יפחתו.

כתבתי בעבר גם על חברות Enterprise גדולות (יצרניות מזון, חברות תקשורת, חברות בטחוניות, מוסדות פיננסיים וכו') שרוצות לבצע פרויקטים שאמורים להתמודד עם בעיות של היום ומחר ובדרך כלל הן יפנו לחברות הגדולות בתחום האינטגרציה או היעוץ (לעולם לא אבין חברות גדולות פונות ליעוץ מחברות אנליסטים כמו גרטנר וכו'. לעניות דעתי – זו זריקת כסף לפח), יתקיימו ישיבות ובסוף תצא איזו חוברת עם נקודות שונות לגבי מה שמומלץ וקורה אחת לזמן מה שאת החוברת או ההמלצות שהתקבלו – אני מקבל, אם מישהו מאותה חברה גדולה מכיר אותי (תיכף אתייחס לנקודה הזו).

לאחר קריאת החוברת או ההמלצות – אני מחזיר תשובה לפונה, בדרך כלל התשובה תהיה אחת משלושת האופציות הבאות:

  • ההמלצות טובות ונכונות (אם יהיו לי הערות או נקודות מסויימות – אציין אותן)
  • הרעיון העקרוני בהמלצות נכון, אבל מומלץ לשלב פלטפורמות X,Y וטכנולוגיות A,B.
  • אתם שילמתם על היעוץ הזה? ברצינות? אתם נמצאים בשנות ה-90 או ה-2000 או מה?

כשאני מנסה להיזכר, בשנתיים האחרונות, מתוך כמות הפעמים שקיבלתי פניות לתת "דעה שניה", היו אולי, אולי, פעמיים שהיעוץ והטכנולוגיות שהוצעו ע"י חברות היעוץ/אינטגרציה הגדולות – היה באמת משהו מומלץ ונכון. בשאר המקרים (והיו לי קצת יותר מעשרים בשנתיים האחרונות) שורת התגובה שלי היתה האופציה השלישית שציינתי לעיל.

להלן שתי דוגמאות, מהחודשים האחרונים:

  • חברה מסויימת רצתה להריץ פלטפורמה מסויימת על לינוקס מספר רב של פעמים. המערכת אמורה להיות פתוחה לרשת וההפניות יועברו דרך Load Balancer (אני לא יכול לפרט עקב הסכמי סודיות). היעוץ שהם קיבלו: לרכוש 18 שרתים עם מפרט די "כבד", רכישה של Load Balancer חומרתי, סטורג' מפלצתי, לכל הברזלים רשיון VMWare Enterprise.
    ההצעה שלי (שהתקבלה): במקום 18 שרתים עם מפרט כבד, 2 שרתים עם מפרט נמוך, 4 שרתים עם מפרט כבד (יחסית, הרבה זכרון), מערכת OpenShift, ושרת נוסף קטן שיריץ ESXI כדי להריץ 2 מכונות VM שמריצות Windows. סטורג' – או בניה או לרכוש משהו קטן מכיוון שאין צורך ב-IOPS רציני או כמות אחסון גדולה. הפלטפורמה תרוץ כולה על קונטיינרים, ובהתבסס על הסטטיסטיקה שנמסרה לי, אני מתקשה להאמין שתהיה צריכת משאבים של יותר מ-40% בכל השרתים.
  • חברת מדיה מסויימת רצתה לאחסן תכנים רבים ולהערכתם הם יגדלו בכל שנה בסביבות ה-100-150 טרהבייט. הדרישה – אפשרות גדילה ללא SPOF (כלומר: Single Point of Failure) ומבלי לרדת בכמות רוחב הפס הפנימי, אדרבא – אם אפשר שתהיה גדולה יותר ויותר – הם ישמחו. כאן לא היתה חברה מסויימת שנתנה יעוץ, אלא החברה ביקשה מכל מפיצי הסטורג'ים הגדולים והמוכרים בארץ, ואני התבקשתי להמליץ על אחת מההצעות.
    הבעיה: אף הצעה לא כללה פתרון אחסון Scale Out. כל ההצעות היו פחות או יותר "תוסיף מדף" ובקשר לשרידות – קנה שתי ראשים. לפיכך המלצתי הפשוטה (שהתקבלה) היתה: זרקו את ההצעות ובקשו או פתרון Scale Out או לבנות פתרון Scale Out מבוסס קוד פתוח או תוכנה סגורה שמציעות יצרני שרתים וחברות אחרות, ורשת עם Backbone של 40 ג'יגהביט שיגדלו בהמשך לכיוון ה-100 ג'יגהביט.

בלוג זה הוא הבלוג של העסק שלי, אבל אינני מנסה לאמר "בואו ל-חץ ביז" (טוב נו, אם אתם רוצים, אהלן וסהלן 🙂 ). מה שאני כן רוצה לציין – שישנן לא מעט חברות בארץ, אולי לא חברות גדולות, אבל חברות קטנות עד בינוניות, שיכולות לתת שרות יעוץ ואינטגרציה – עם הטכנולוגיות והפלטפורמות הכי עדכניות, יציבות, אינטגרציה עם ספקי ענן ציבורי. לחלק מהן יש פרסום ולחלק מהן אין ממש פרסום, אבל יש דרכים ליצור קשר. אני אשמח להפנות אם אוכל ואם לא, הנה מספר קישורים:

לסיכום: בניגוד למה שרבים חושבים, לא תמיד (אם בכלל) יש לחברות יעוץ/אינטגרציה גדולות – את הידע, היכרות ונסיון כדי להמליץ/לפסול טכנולוגיות חדשות ובמקרים רבים ההמלצות שניתנות ללקוחות כוללים פתרונות ישנים שלא מתאימים לאתגרים הנוכחיים והעתידיים. לכן, גם אם אתם חברה גדולה שנוהגת לקחת יעוץ רק מהגדולים – אחרי שקיבלתם את היעוץ וההמלצות, קחו מישהו או חברה שיש לה נסיון בטכנולוגיות עכשוויות ומודרניות כדי שתעבור על ההמלצות ותאשר או תמליץ חלופות שיכולות לחסוך לכם משאבים וכספים.

שנת 2019 במעבדים – זו לא השנה של אינטל

אוטוטו מסתיימת לה שנת 2019 והגיע הזמן לסכם אותה מבחינת מעבדים שיצאו לשוק, הן לדסקטופ, הן לתחנות עבודה והן לשרתים, ואחד הדברים הראשונים שאפשר לאמר על התחום בשנת 2019 – שזו בפירוש לא השנה שאינטל היתה רוצה לזכור.

נובמבר 2018 – חברת AMD מכריזה על מעבדי ROME, הדור השני של מעבדי EPYC לשרתים. החברה כינסה את הכתבים והבלוגרים הטכניים ליום עיון טכני, ובסופו של דבר לאחר שהדברים החלו להתפרסם, התברר משהו פשוט אחד: ב-AMD הפיקו מהר מאוד לקחים מהדור הראשון (Naples) והם שינו את הארכיטקטורה (מ-NUMA ל-UMA). החברה עברה בהצלחה מ-14 ננומטר ל-7 ננומטר, והחברה ממשיכה לעבוד בשיטת ה-Chiplets במקום שבב ענק אחד – השיטה שאינטל עובדת (יעברו עוד כמה חודשים עד שאינטל תכריז כי בשבבים עתידיים שלה בעוד שנתיים, גם הם יעברו כ-Chiplets). חברת AMD החליטה לשנות בדרך גם מספר דברים פנימיים מבחינת עיבוד נתונים וגם להגדיר את ה-Cache לגדלים בומבסטיים. בסופו של דבר, כשיצאו המעבדים לשוק ותוצאות המבחנים הראו מעבר לכל ספק שמעבדי EPYC דור שני עוקפים כמעט בכל מבחן את המעבדים של אינטל, כל ספקי הענן הציבורי מיהרו לרכוש וכל יצרני השרתים החלו לקחת את AMD ברצינות והחלו להוציא הן דגמים מעודכנים עם מעבדי EPYC החדשים והן להכריז על משפחות שרתים חדשים שישתמשו במעבדים הללו. מכיוון ששדרוג שרתים נעשה באיטיות ולוקח לשינוי להתרחש במשך שנים בתחום ה-Enterprise, אף אחד לא ציפה ש-AMD תחטוף לאינטל פלח שוק גדול, וגם AMD עצמה הכריזו שהשאיפה שלהם היא להגיע עד 2020 ל-10%, ולפי דיווחים שונים, הם בהחלט בדרך לכך.

האירוניה הגדולה הקשורה לאינטל ולשוק זה – לאינטל יש מענה ל-ROME, והוא נקרא Xeon Platinum 9200, רק שיש מספר בעיות עם המענה הנ"ל:

  • אינטל בראש ובראשונה יעדה אותו אך ורק לשוק ה-HPC. ב-AMD מצהירים בפשטות שמי שרוצה ביצועים גבוהים וכמות ליבות גדולה, ישנם מספר דגמים עם 64 ליבות לרכישה.
  • מערכות השרתים שמריצות את ה-Xeon Platinum 9200 שונות לחלוטין ממערכות שרתים רגילות, הן בחשמל, הן במעבדים והן בתושבת (אין תושבת, המעבדים מולחמים ישירות על הלוח) – מה שלא מאפשר לשום יצרן שרתים לבנות ולמכור מכונות כאלו, זולת יצרנים שמייצרים לוחות אם Custom כמו Supermicro וכו'.
  • התמחור: במחיר של שרת עם מעבד יחיד, תוכל לרכוש שרת עם 2 מעבדי EPYC כשלכל אחד מהם 64 ליבות. עם הפרש מחירים כה גבוה, קשה מאוד לשכנע חברות לרכוש שרתים ועוד ישירות מאינטל (לאינטל אין נסיון רב במכירות שרתים ללקוח הסופי).

משוק השרתים נעבור לשוק ה-HEDT (כלומר: High End Desktop)

תחום ה-HEDT נוצר כתוצאה של תחרות בין אינטל ל-AMD. במקור, אינטל הוציאה סידרת מעבדים חדשה תחת משפחת Skylake, אלו מעבדים שיועדו לכל התחומים, מדסקטופ ועד שרתים. לדסקטופ אינטל הוציאה מספר מעבדים כאשר מקסימום הליבות פר מעבד הוא 4. AMD באותו זמן החלה להוציא פרטים על מעבדים חדשים, משהו שהחברה לא תכננה מראש והם תוצר פנימי של קבוצת מהנדסים שתכננו, הציגו להנהלה, בהנהלה אהבו את זה והחלו לייצר אותם. מהרגע שאינטל שמעה על זה, אינטל נכנסה לפאניקה והחלה לדרוש מיצרני לוחות האם לשנות את הלוחות שאמורים לצאת לשוק כדי לתמוך בכמויות יותר גדולה של PCIe, ולהוסיף תמיכה לסידרת מעבדים חדשה, ה-Skylake X, והכל כמובן היה תחת לחץ אטומי של אינטל לשנות הכל תוך .. 3 חודשים, והתוצאות גם ניכרו בהמשך כאשר לוחות שהחלו לצאת לשוק לא יכלו לתמוך מבחינת VRM וחום במעבדים החדשים. אז בזמן שאינטל הציגה רשימת מעבדים חדשה כשבראשה עומד ה-7980XE, חברת AMD הוציאו את ה-Threadripper עד 16 ליבות במחיר נמוך משמעותי מהמחירים שאינטל ביקשו. מאז החברות הוציאו דור שני למעבדי HEDT, ו-AMD הוציאה גם מעבדי Threadripper עם 32 ליבות.

בשבוע שעבר היתה לסוקרים ולבלוגרים הטכניים שמקבלים מעבדים לסקירה – "הפתעה" לא נעימה: אינטל החליטה להרים את ה-NDA כ-6 שעות לפני שהסוקרים יכלו להציג את מעבדי ה-Threadripper החדשים. ערוצי יוטיוב רציניים כמו Jaytwocents ו-Linus Tech tips די קטלו את אינטל על המהלך הנבזי הנ"ל (אינטל עם המהלך הזה רצתה להשיג סקירות שלא משוות את המעבדים החדשים ובמיוחד את ה-10980XE מול מעבדי ה-Threadripper) ובסופו של דבר רוב הסקירות שיצאו לשוק – די קטלו את המעבד החדש.

המעבד החדש, למרות שהוא מהיר בכ-400 מגהרץ בהשוואה לדור קודם (9980XE) קיבל חלק מתיקוני האבטחה, מה שגורם להאטת ביצועים מול ה-9980XE, כלומר מהירות השעון היא אכן יותר גבוהה, אך הביצועים יותר נמוכים. אינטל גם החליטה לחתוך במחצית את מחיר המעבד בהשוואה ל-9980XE כך שכולם ראו את התאוותנות של אינטל, ואז הגיעה ההשוואה מול מעבדי Threadripper החדשים של AMD (ה-3960X ו-3970X), וכאן – הפתעה: לא רק שה-Threadripper החדשים בועטים ב-10980XE כמעט בכל מבחן, ה-3950X, המעבד שמיועד בכלל לדסקטופ ויש לו "רק" 16 ליבות – גם הוא עוקף במבחנים רבים את ה-10980XE. בקיצור – אינטל נשארו עם עוגה על הפרצוף וההמלצה ברוב הסקירות היא שאם אין לך מערכת קודמת מבוססת X299, עדיף לבחור מהפתרונות של AMD.

שוק תחנות העבודה: הנה שוק שאינטל שולטת בו לחלוטין, והדבר היחיד החדש שהיה בו זה אינטל הוציאה לשוק זה את ה-Xeon W-3275. מעבד עם 28 ליבות במחיר של 4500$. רק לשם השוואה, ה-Threadripper 3970X עולה $2000 והוא "חוגג בסיבובים" ברוב מוחלט של המבחנים סביב המעבד הנ"ל של אינטל.

הגענו לשוק הדסקטופ, וכאן לאינטל השנה לא היה כמעט כלום מה לחדש. הם הוציאו מעבדים עם 8 ליבות שיכולים להגיע למהירות 5 ג'יגהרץ (כל הליבות), והם הוציאו גם כמה מעבדים ללא יחידת עיבוד גרפי פנימי (המבחנים הראו שחבל לרכוש אותם, לא מקבלים ביצועים יותר גבוהים). ב-AMD לעומת זאת "כיסו" עם שורת מעבדים את כל מה שאינטל מציעים, החל ממעבדים 2 ליבות ועד 16 ליבות – שרצים על לוחות אם חדשים וישנים (כל מה שצריך זה לעדכן BIOS) עם מחירים מאוד תחרותיים מול אינטל. המסקנה של רוב הסוקרים היתה פשוטה: אם אתה מחפש לרכוש/לבנות מערכת גיימינג שתתן לך את כל הפריימים עד האחרון שבהם, קח מעבד של אינטל ועדיף את ה-9900KS. אם יש לך צרכים מעורבים (כולל עריכת וידאו, אפקטים וכו'), תסתכל על ההצעות של AMD.

לסיכום: ל-AMD אין משאבים כמו שיש לאינטל, והשמועות על פלטפורמת Zen-2 (שכל המעבדים החדשים מתבססים עליה) החלו עוד באפריל 2018 ואני בטוח שאינטל ידעה הרבה יותר מהציבור, ובכל זאת, במהלך שנה וחצי, אינטל לא הוציאו שום מעבד תחרותי. אני פשוט המום מכך שחברה בשווי שוק של 254 מיליארד דולר לא מצליחה להוציא מעבדים תחרותיים בשעה שהמתחרה הקטנה שלה מצליחה לפתח ארכיקטורות חדשות (ה-Zen-3 שיצא בשנה הבאה היא הארכיטקטורה השלישית -AMD תוציא והיא מכוונת לנקודות החזקות של אינטל: Floating Point ו-IPC, ועוד כמה דברים). אני מאמין שאינטל תתעשת ותוציא ארכיטקטורות ומעבדים חדשים ויותר חזקים, אבל איך זה קורה ששנה וחצי אין שום התפתחות אצלם?

ה"פקקים" בדרך לביצוע פרויקטים

כפרילאנסר, אחד הדברים שאתה צריך מהר מאוד ללמוד וליישם אצל כל לקוח חדש שאתה מגיע אליו – הוא "למדוד תקשורת". כשאני מדבר על מדידת תקשורת, אינני מדבר על תקשורת TCP/IP או תקשורת DATA כלשהי, אלא כמה זמן לוקח לתהליכים להתרחש, מה או מי מעכב את התהליכים מלהתרחש.

אתן דוגמא (בלי שמות): לפני שנתיים בערך, הוזמנתי ע"י חברת סטארט-אפ שעסקה בתחום טרנדי מסוים – לבוא ולתת שרותי אינטגרציה ב-OS. הסטארט אפ היה מאוד ידוע, הושקעו בו מאות מיליוני דולרים, כך שעבודה איתם יכלה להניב עבודות נוספות מבחינה פוטנציאלית בתחומים שאני יכול לסייע. מה רע? הוזמנתי לראיון הראשוני. מהטלפון עד זימון הראיון עברו בערך חודשיים. נו, אולי האנשים סופר עסוקים, לך תדע. הגעתי לראיון, היתה כימיה טובה, וכבר למחרת נמסר לי כי התקבלתי. מעולה, רק שמאז עברה חצי שנה עד שסוף סוף קיבלתי את ה-NDA והחוזה לחתימה (חתיכת חוזה, אם אני זוכר נכון, בסביבות 120 עמודים!) וכשסוף סוף הוזמנתי להתחיל לעבוד (עניין של עוד חודשיים וחצי) – חשכו עיניי. המוצר היה אמור לצאת בעוד חצי שנה, ורק 30% מהמוצר מוכן! הסטטוה הזה הפליא אותי הואיל ואני מכיר חלק מצוות הפיתוח והוא ממש לא איטי – כשהייתי צריך מהם דברים מסוימים, זה בוצע תוך דקות ספורות, אבל כל שאר החלקים בפרויקט – זוחלים בקצב צב.

כשישבתי עם צוות המתכנים לאכול, ניסיתי לתהות בקול מדוע הדברים איטיים. אף אחד כמובן לא האשים אחרים בקול. זה היה יותר "הצבעה בעיניים" לכיוון דרג אחר בחברה ולאחר ארוחת צהרים, בצד, ציינו בפניי מספר מפתחים שיש גם בעיה מהותית עם צוותי הפיתוח בחו"ל. בסופו של יום אני סיימתי את העבודה והמשכתי לעקוב אחר המוצר מבחוץ. המוצר, כמה לא מפליא, נכשל בסקירות ובמכירות.

אם יש חברות שכיף לעבוד איתן – הן חברות ישראליות קטנות עד בינוניות, שהכל מרוכז בצורת שכבה אחת. המפתחים, ה-IT וכו' עובדים בלי "דרגות". כל אחד מקבל את המשימה/ות שלו וצריך לדווח תוך זמן קצר (יום או יומיים) סטטוס מול כולם. אם יש בעיות, פותרים את הבעיות בצורה מהירה, מביאים מידע נוסף אם צריך ומחליטים במקום אם להמשיך.

האידיליה הזו במקרים רבים נשברת על ידי צוותי הנהלה. לי כמובן אין שום דבר נגד צוותי ניהול, אך הבעיה המהותית שמתרחשת זה שדברים שמצריכים החלטה עוברים לדרג ניהולי, וחלק מאותם מנהלים מוסיף לעצמו עוד ועוד דברים וכתוצאה מכך – החלטות מתקבלות לאט (ידידנו האמריקאיים מומחים בכך, תאמינו לי. הם אלו שהמציאו את ה-Project Manager, Product Manager, Director ושלל תארים נוספים) וכך מתרחשים לדוגמא השהיות: נניח ואני צריך עוד שלוש שרתים כדי לבצע עבודה. שום איש IT לא יכול לאשר רכישות כאלו, אז זה צריך לטפס למנמ"ר, ל-CTO, ל-CFO ולמנכ"ל. מכיוון שלכל אחד מהם יש "בצלחת" דברים רבים שהוא צריך לעקוב/להחליט לגביהם, הזמן שיקח עד שיגיעו שרתים – נמדד בחודשים, ועד אז אותו חלק שאני צריך לבצע – מוקפא, מה שאומר שאותו פרויקט יתארך ויהיה צורך לשלם יותר לעובדים החיצוניים.

האם ניתן לטפל בנקודות הללו? בהחלט, אולם לשם כך המנהלים השונים צריכים להתחיל לבצע כבר מעתה העברת סמכות, כלומר לתת למישהו שאינו בדרג ההנהלה את הכלים והמידע כדי שיוציא מסמך מסכם עם כל הנקודות וההמלצות, מה כן ומה לא, ואותו איש הנהלה יצטרך פשוט לעבור על המסמך ולהחליט לכאן או לכאן. כך ניתן לחסוך זמן ולקדם תהליכים. הבעיה? במקרים רבים מנהלים בדרגות שונות לא ממש מסכימים לכך.

לסיכום: ישנו דבר אחד שלא ניתן "להקפיא" במציאות – והוא: זמן. אם יש פרויקט עם Dead Line קבוע, אז צריך למנות גם מישהו שישמש בתפקיד ה-רס"ר שיתריע בעדינות לדרגי ההנהלה השונים להתחיל להזיז דברים, אחרת תהיה חריגה בתקציב או שהפרויקט לא יקום בזמן.

יש לכם שרתים/סטורג' של HPE עם SAS SSD? מומלץ לקרוא

חברת HPE הוציאו לאחרונה עדכון דחוף לקושחות עבור מספר דיסקים SSD בחיבור SAS שנמצאים על מגוון הציוד ש-HPE מוכרת: שרתים (Proliant, Apollo), ועבור פתרוות אחסון: (JBOD D3xxx, D6xxx, D8xxx, MSA, StoreVirtual 4335,StoreVirtual 3200). דגמי הדיסקים וכל ההערות ולינקים לאפליקציות תיקון מופיעים במסמך ש-HPE פרסמה.

אני אפרסם בפוסט זה שתי גרסאות הסבר לגבי הבעיה, גירסה ראשונה היא פשוטה ומיועדת יותר להנהלה, הגירסה השניה מיועדת יותר לאנשים שמתחזקים ESXI ושרתי לינוקס (לא מכונות VM).

להלן הגירסה הראשונה: בכל דיסק SSD יש מעין "מחשב" שכולל בקר, זכרון, אחסון Flash (בנפרד משבבי ה-NAND Flash ברוב הדיסקים SSD היקרים). הבקר עצמו די משוכלל והוא זה שקובע לאן כל ביט ירשם – באיזה תא, באיזה בלוק, באיזה שבב, ובקר זה גם אחראי על פעולות אחרות לתחזוקה אוטומטית של דיסק ה-SSD והוא יודע לפתור (שוב, בדיסקים היקרים – כמו בדיסקים הנ"ל) את רוב הבעיות הקשורות לתא דפוק, הזזת נתונים ועוד.

עקב באג בקושחת הבקר על דיסק ה-SSD, לאחר 32,768 שעות (כלומר 3 שנים, 270 יום, ו-8 שעות) כל הנתונים על דיסק ה-SSD יעלמו. זה לא "אם", לא "אולי", זה ודאי. מישהו כתב קוד די דבילי וזו התוצאה. התיקון עצמו משכתב קושחה חדשה לכונן ה-SSD ועל מנת שהקוד יפעל, יש צורך ב-Reboot למערכת (HPE כותבים שאין צורך לעשות Reboot, מהיכרות קודמת עם בקרי ה-Smart של HPE, אני ממליץ דווקא כן לעשות Reboot). התיקון הזה ימנע את ה-Time Bomb לכונני ה-SSD הנ"ל.

עכשיו הגירסה היותר "גיקית" לאנשים שצריכים לטפל בדברים. הדברים שאני כותב רלוונטיים למערכות VMWare ESXi ולהפצות לינוקס השונות (כרגע, רשמית, בלינוקס ההפצות הנתמכות הן RedHat, CentOS, SuSE, אם אתם עם אובונטו או דביאן, תצטרכו קצת להכיר את rpm2cpio).

מבחינה טכנית, לאחר הזמן הנ"ל (3 שנים, 270 יום, 8 שעות), מה שיקרה הוא שהמפות שהבקר משתמש בהם כדי לדעת היכן כל דבר מאוחסן, אלו תאים (Cells) דפוקים, אופטימיזציה וכו' – ימחקו. ה-DATA עדיין נשאר על שבבי ה-Flash, אבל בלי המפות אי אפשר לעשות כלום, אין כאן לצערי תהליך Rebuild שאפשר לעשות (טכנית, זה אפשרי, אם מלחימים JTAG ל-SSD ו"מדברים" ישירות עם הבקר SSD, אבל אז צריך להכיר את הבקר, פקודות, אסמבלר של ARM וכו' – והידע הזה לא קיים ציבורית).

מבחינת תהליך העדכון – לצערי, כמיטב המסורת של HPE, מי שכותב את הסקריפטים לעדכון הקושחה, כנראה שלא ידע כמה דברים על לינוקס, כמו:

  • בלינוקס קיים זמן רב שרות מובנה של עדכון קושחה מבלי שתצטרך לבדוק/לנחש איזה חומרה יש לך בתוך השרת. כל מה שצריך זה להתקין את חבילת fwupd מהפצת הלינוקס שלך, להריץ (כ-root) פקודה fwupdmgr get-updates ואת הפקודה fwupdmgr update והמערכת תוריד אוטומטית את הקושחות הרלוונטיות לשרת/מחשב שלך. כשתבצע Reboot הוא יפעיל אפליקציה דרך ה-UEFI שמעדכנת את הקושחות שצריך, וכשזה מסתיים, המערכת תבצע אוטומטית reboot ובכך העניין טופל. הבעיה? ב-HPE בקושי שולחים עדכוני קושחה לשרות הזה.
  • HPE מוציאים שני עדכונים שונים שמיועדים ל-SSD שונים. HPE כבר הוציאו אפליקציה בלינוקס מאוד ותיקה שיכולה לתשאל את בקר ה-SMART (היא נקראת: hpacucli) אלו דיסקים יש ובכך להשוות דגמים ולהתקין את הקושחה, אבל לא, הצורה שהם כתבו את סקריפט העדכונים תגרום לאנשי לינוקס ותיקים לרענן את קטלוג הקללות שלהם.

כך שקודם כל יש צורך לדעת אם יש לך דיסקים SSD שנכללים בעדכון קושחה הזו, ולכך יש 3 שיטות כדי לגלות זאת:

  • הראשונה – לתשאל את הבקר, וזה במקרה אם אתה מריץ לינוקס פיזית על השרת, פקודה כמו hpacucli ctrl slot=0 pd all show תציג לך את הדיסקים, דגם, מספר סידורי וכו', כאן grep ו-awk יכולים לעזור לך לעשות סדר ולמצוא את הנתונים.
  • השניה – לבצע reboot לשרת ולהיכנס לתפריט ה-SMART. שם מופיעים לך דגמי הדיסקים.
  • השלישית, קצת פחות מומלצת – ללכת לשרת, להוציא דיסק SSD החוצה ולהשוות את הדגם.

אם יש לך דיסקים שנכללים בעדכון, תצטרך לבחור להוריד את הסקריפט הרלוונטי, לעקוב אחרי ההוראות ולשלוח את העדכונים שיעברו דרך ה-SMART ישירות לבקר ה-SSD ויעדכנו אותו. האפשרות האחרת שיש זה להוריד SPP, להוריד את החבילות, לשים באיזו מכונת Windows או לזרוק הכל לדיסק און קי (לשים את החבילות תחת תיקיית packages/ ) ולהשתמש ב-SUM. זה כמובן אומר שתצטרך להשבית את המכונה עד שתעדכן את הקושחות באותם דיסקים.

חשוב לזכור: תהליך עדכון קושחת בקר SSD מבצע Reboot לאותו דיסק SSD (לא לשרת), ולכן יכולים "לקפוץ" לכם התראות על בעייתיות באותו דיסק SSD, עד שהמערכת "מבינה" שהדיסק תקין, קחו זאת בחשבון לפני שאתם נזעקים ממערכת ההתראות שלכם, ובגלל זה אני ממליץ במקרים שמדובר בשרת שמריץ ESXi לעשות את העדכונים לאחר שהעפתם ממנו (עם live migrate) את כל מכונות ה-VM ולאחר ה-Reboot לתת ל-DRS להזיז מכונות VM לשרת המעודכן (אם אין DRS, תזיזו ידנית).

לסיכום: עדכון זה הינו עדכון חשוב מאוד, ואם יש לכם שרתים שמפוזרים ב-DC שונים או אצל לקוחות שונים ואתם מאחסנים Datastores מקומית, העדכון עוד יותר חשוב. הדבר האחרון שאתם רוצים זה לשמוע יום אחד מלקוח שכל ה-DATA נעלם והגיבוי האחרון שיש לו יותר ישן ממגילת העצמאות.