קטגוריה: לינוקס

קצת על קורסים ללינוקס

כמעט בכל שבוע אני מקבל פניה או 2 מקוראי הבלוג לגבי המלצה על "קורס לינוקס". רבים מעוניינים להכיר את מערכת ההפעלה הפופולרית, חלקם חושבים להרחיב את ההתמקצעות שלהם בלינוקס, וחלקם רוצים להכיר אלטרנטיבה ל-Windows. לגטימי לחלוטין.

אבל לפני כן, הבה נסתכל על קורסים, לאו דווקא על לינוקס. יש לא מעט קורסים על מוצרי מיקרוסופט, אורקל, VMWare, ועל מוצרים רבים אחרים. המכנה המשותף של כולם – מה שאותם לומדים בכיתה ומתאמנים במחשבים בכיתה, מתאמנים במחשבים ובבית ובמה שתעבדו בחברה – המוצר יהיה זהה לחלוטין. ה-Windows Server שלמדתם עליו בקורס? אותו דבר בעבודה, אותם פקודות, ומה שלמדתם תוכלו ליישם מיידית עליו.

בלינוקס – זה שונה. ישנה חלוקה די ברורה של הפצות לינוקס: רד-האט ו-CentOS תמצאו בחברות, אובונטו יותר בסטארטאפים, SuSE מתחילה להיכנס יותר לארץ ו-Debian בד"כ אצל הוותיקים (כמו תמיד, מלחמות הפצה קיימות מכאן עד הודעה חדשה, אבל זה נושא לפוסט אחר). כך לדוגמא יכול להיות שתוכנה מסויימת בגירסה X קיימת כחבילות מוכנות להתקנה על אובונטו אך אותן חבילות לא ירוצו על הפצת לינוקס אחרת (ולמתחכמים: כן, קיים כלי בשם alien שממיר חבילות, אבל לא תמיד זה עובד וזה ממש לא משהו קל לשימוש למישהו שרק התחיל אתמול ללמוד לינוקס). פקודות התקנת חבילות הן שונות, בלא מעט מקרים גם קבצי ההגדרות לתוכנות פופולריות כמו Apache או NGINX נמצאות במיקומים שונים ובחלק קטן מהמקרים – גם ההגדרות עצמן שונות ואפילו התקנת הלינוקס שונה: כשמתקינים לדוגמא רד-האט או CentOS עם הגדרות ברירת המחדל, המערכת תפרמט את הדיסק לווליומים שונים כך שאם תרצה להוסיף מחר דיסק קשיח, תצטרך פשוט להגדיל את הווליום ולגמור עניין בשעה שחלק אחר מההפצות כלל לא טורח לעשות זאת וכשצריך להוסיף דיסק – צריך להעביר קבצים, ליצור קישור בין תיקיות ולבצע שלל פעולות אחרות.

לכן, כשלומדים לינוקס, צריך קודם כל לדעת לבחור מה לומדים. אם לדוגמא הקורס הוא מבוסס רד-האט ויש לכם בבית או על המחשב שלכם אובונטו, דברים יהיו מעט שונים. בד"כ הפקודות הקשורות לקבצים, משתמשים, ולחלק גדול מההגדרות – יהיו זהים, אבל יהיו חלקים שלא יהיו זהים, ובגלל זה קורס לימוד לינוקס (ולא חשוב אם זה בכיתה או שלמדתם דרך אתר כמו Linux Academy) מצריך מהמשתמש יוזמה להשתמש בהפצות לינוקס שונות על מנת להכיר יותר לינוקס ולא להגיע למצב שמכירים מעולה מערכת אחת אבל לא מכירים כלל מערכת לינוקס אחרת. לכן, לדוגמא, קורסי לינוקס בארץ שמלמדים ספציפית על רד-האט לדוגמא, די "נועלים" את הלומד על הפצה ספציפית אחת תוך התעלמות מהפצות אחרות. לעומת זאת, קורסים המבוססים לדוגמא על LPI/LPIC מדגישים יותר את הבסיס המשותף להפצות לינוקס ומשם הלומד יכול להמשיך ללמוד בעצמו על הפצות לינוקס אחרות.

נעבור לשאלת המיליון דולר: איך ללמוד לינוקס? רבים יחשבו שההמלצה הראשונית תהיה על ספר לימוד לינוקס, רק שהבעיה המרכזית עם ספרות זה שהדבר מצריך ריכוז רציני (ולא חסרים הסחות דעת) ושאין ממש את מי לשאול אם לא הבנתם משהו (חוץ מלחפש בגוגל ולשאול בפורומים). האופציה השניה היא לקחת קורס יעודי ולשלם 10-20 אלף שקל (או פחות, תלוי היכן). זה טוב ונחמד, אבל זה מאוד תלוי מי מעביר את הקורס ומי המשתתפים. כאחד שהעביר אי אלו הדרכות, תמיד מתרחשת הסיטואציה שמאן דהוא לא מבין והוא רוצה הסברים עכשיו וכל הכיתה מעוכבת 15-30 דקות עד שהוא יבין. מנסיון שלי מקורסים אחרים שאני עברתי (לא קשורים למערכות הפעלה) היו מקרים שבהם המורה היה מסביר צ'יק צ'ק על נושא מסוים והוא המשיך הלאה ובהפסקה גיליתי שאני לא היחיד שלא הבין מה הוא בדיוק לימד באותו זמן וההרגשה ש"הלך הכסף" הגיעה די מהר.

ישנם קורסים online שניתן לרכוש ב-20-40$ של UDEMY ואחרים (והח"מ קנה מספר קורסים כאלו), רק שהבעיה איתם שאתה בעצם "מהמר" על הקורס. לפעמים קשה להבין מילולית את המדריך (במיוחד שהמדריך מהודו ותלוי כמה הוא עבד על המבטא האנגלי שלו), לפעמים ההסבר אינו מספק ואי אפשר ליצור קשר עם המדריך כדי שיסביר בקצרה על מה מדובר, ולפעמים ההסבר כלל לא מכוון כלפי רמת לימוד שהלומד נמצא בה. אני יכול לדוגמא להסביר במשך שעתיים על Linux Schedulers וההבדלים ביניהם אבל אם המאזין לא יודע מה זה processes, ההסבר הולך לפח.

עד לפני כמה חודשים היה לי קשה להמליץ על אתר מסוים ללימוד כי הרבה מאוד אתרים מכרו לימוד על לינוקס בצורה די "חפיפניקית". זכור לי מקרה בו רציתי קצת יותר להעמיק את הידע על MySQL ולקחתי קורס ב-lynda.com על הנושא וכל הקורס דיבר רק על CRUD (כלומר create, read, update, delete), שום דבר על אינדקסים, join, left,right, מנועי database וכו' או קורס Python שלקחתי מאתר אחר ורק לאחר התשלום הבנתי שהמדריך כלל לא מתכוון להתעכב על ההבדלים בין Python 2.7 ו-Python 3 ומעלה, דבר די בעייתי שאתה מנסה להבין קוד שמישהו אחר כתב ממזמן …

כיום אני ממליץ בחום על Linux Academy (ולמעוניינים הנה קוד referral – ה-7 ימים הראשונים בחינם והשאר בתשלום חודשי של 29.50$). ההבדל בינו לבין אתרים אחרים הוא שבכל מה שקשור ללינוקס, יש שם הדרכות רבות לא רק על לינוקס אלא גם על כלים לעבוד איתם בלינוקס, אוטומציה, שפות תכנות, MySQL, וכמובן – עבודה בעננים ציבוריים שונים. יש להם 4 יתרונות גדולים על פני אתרים אחרים:

  • מכירים את זה שאתם משלמים ושוכחים להיכנס וללמוד? כבר בהתחלת כל קורס תקבלו אפשרות לקבוע לכם לוח זמנים ללימוד (ימים ושעות) והמערכת תשלח לכם התראות לפני כן על מנת לתזכר אתכם להיכנס ולהמשיך ללמוד..
  • לא הבנתם משהו? לכל קורס יש פורום, יש flash cards שאחרים כתבו כך שתוכלו ללמוד ולהיזכר בסיוע אחרים בדיוק באותם דברים שאתם מתקשים.
  • אין לכם סביבת לינוקס או שאתם לומדים על דברים הקשורים לעננים ואין לכם תקציב חופשי לחשבון ענן? אל דאגה: אתם מקבלים עד 6 שרתים ללא תשלום נוסף לנסות את הדברים שאתם לומדים בקורס. תתקינו Putty ואתם מסודרים.
  • כשתיכנסו לאתר תוכלו לראות מצד שמאל למעלה ציורית של ענן כתום – זהו החלק של Cloud Assesment, זהו החלק שיכול לבדוק אם אתם מוכנים לבחינה בנושאי ענן שונים כמו Solution Architect וכו'. יש גם את האייקון השלישי משמאל שנקרא Scale Your Code והוא יותר מורכב מהרצאות של אחרים על דברים שהם עשו.

מכיוון שאינני יחצ"ן של החברה אני יכול גם לציין חסרונות: במקרים מסויימים החומר קצת פחות רלוונטי או חסר בקורסים מסויימים. כך לדוגמא בקורס על Kubernetes, המדריך יוצא מנקודת הנחה שאתם עובדים על ענן ציבורי והוא מסביר לדוגמא את פונקציית expose כדי לקבל כתובת IP אמיתית שתוכלו לשייך ל-DNS לדוגמא, רק שדבר כזה לא עובד ב-Kubernetes רגיל בשרת בבית וצריך לעבוד הרבה יותר בשביל לקבל את השרותים שהקמתם ב-Kubernetes על IP "אמיתי", כך שקורסים רבים לא יתנו לכם את הכל מ-א' ועד ת', אבל הם יכולים בהחלט לתת לכם את הבסיס.

לסיכום: כאחד שנותן פה ושם הדרכות לחברות על נושאים שונים (לינוקס, וירטואליזציה, עננים וכו'), אני יכול לאמר שלפעמים דווקא לימוד Online לאינדיבידואלים יכול לעזור יותר מאשר ללכת פעמיים בשבוע לקורס, וגם אם אתם רוצים ללמוד ממורה פיזי בכיתה – לפעמים אפשר לארגן חבורה בעבודה שרוצים ללמוד ולבקש מההנהלה קורס מסודר שיגיע מישהו וילמד (וכך תחסכו לעצמכם כספים), אבל גם אם אתם מעדיפים ללמוד קורס עם מורה פיזית, קורסים Online יכולים להעשיר את הידע שלכם בנקודות שונות (אם אתם רוצים ללמוד שפת תכנות חדשה, כלים חדשים וכו'), במיוחד אם מכניסים טכנולוגיה חדשה בחברה שאתם עובדים או שאתם אישית מעוניינים להרחיב את הידע שלכם ולכן אתר כמו Linux Academy יכול לסייע לכם רבות.

מה ההבדל האמיתי בין SSD רגיל ל-SSD ל-Enterprise?

כשזה מגיע לדיסקים, חברות רבות זזות לאט לאט לכיוון ה-SSD. במקרים רבים מכניסים SSD שישמש כ-Cache (זכרון מטמון) להאצת פעולות כתיבה/קריאה כשברקע הנתונים עוברים מהדיסקים המכניים לדיסק ה-SSD וההיפך, אך במקביל יותר ויותר אנשים רואים כל מיני כונני SSD בגודל 256 ג'יגהבייט או חצי טרהבייט או טרהבייט במחירים מאוד מפתים ואז עולה התהיה – מדוע הדיסקים SSD המיועדים לשרתים כה יקרים ועולים פי כמה וכמה מאשר דיסקים עם מפרט די זהה לשוק הפרטי?

הרשו לי להציג לכם את ה"יורש" של הסמסונג 850 PRO  שיצא שלשום – אחד מכונני ה-SSD שהצליח במשך 3 שנים להתעלות מעל רוב כונני ה-SSD הביתיים מבחינת ביצועים. זהו הסמסונג 860 PRO. מבחינת ביצועים הן מבדיקות והן "על הנייר" – זו חיה: 560 מגהבייט לשניה בקריאה ו-530 מגהבייט לשניה בכתיבה (זהו כונן בחיבור SATA). מבחינת IOPS יש לו בהחלט מה להתגאות: 100000 בקריאה, 90000 בכתיבה, ואורך החיים שלו – אתם יכולים לכתוב עליו ולמחוק – עד 4800 טרהבייט בכל משך ימי חייו. שום דיסק מכני לא נותן דבר כזה כמובן. מחיר: $238 לחצי טרהבייט.

והנה ה"אח הבכור" – ה-960 PRO בגירסת M.2 NVME. הביצועים? 3.5 ג'יגהבייט קריאה, 1.9 ג'יגהבייט כתיבה. IOPS? טוב ששאלתם: 440000 בקריאה, 360,000 בכתיבה. המחיר: $300 לחצי טרהבייט. אפשר לכתוב עליו באורך חייו כ-400 טרהבייט. (כן, ה-860 מחזיק הרבה יותר).

תכירו את ה-SSD החדש ביותר של אינטל (כתבתי עליו בעבר) – ה-900P. הוא יקר יותר ($628 לגירסה של 480 ג'יגהבייט), הוא יותר איטי בגישה לנתונים (2.5 ג'יגה בקריאה, 2 ג'יגה בכתיבה) אבל כשזה מגיע ל-IOPS, הוא בועט בכולם: 550,000 בקריאה, 500,000 בכתיבה.

אז מי מהם מתאים לחברות ומי לא מתאים לבית? ומדוע ההבדלים?

נתחיל ב-900P (הוא "האח הקטן" של ה-DC P4800X). נניח שאתה רוצה SSD מהיר לבית, אתה עורך וידאו נניח או מוכן לשפוך סכומים רציניים על המחשב למשחקים שלך. הכסף לא ממש משנה לך. האם כדאי לקנות אותו? התשובה היא לא. אם נעמיד את ה-900P במבחן מול ה-960 PRO או ה-860 PRO, שתיהם ינצחו אותו בקלות, כלומר אתה יכול לחסוך 300 דולר ולקבל SSD שיתאים לך לבית.

עכשיו נלך לחברה. נניח שאנחנו מקימים Storage משלנו, נניח שאנחנו מקימים שרת SQL כלשהו (לא חשוב אם זה מיקרוסופט, אורקל או PostgreSQL או MySQL) או שרת אפליקציה שאמור לתת שרות למחשבים רבים או משתמשים רבים. כאן דווקא ה-900P יתן ביצועים הרבה יותר גבוהים בהשוואה ל-2 ה-SSD של סמסונג, הם "יחנקו" מהר מאוד.

ה-SSD ל-Enterprise בעקרון בנוי לתת שרות לכמה שיותר משתמשים/מחשבים/תחנות, כמה שיותר Clients, בשעה שה-2 השניים בנויים לתת שרותים לכמה שפחות, כלומר למחשב אחד, לכמה אפליקציות שרצות במקביל במחשב הביתי/תחנת עבודה. במילים אחרות – אם לא מעמיסים על דיסק SSD ל-Enterprise אתם תקבלו ביצועים רחוקים מאוד ממה שמוצהר ע"י היצרן.

פרסמתי כאן בתחילת השנה פוסט על SSD ל-Enterprise והוא רלוונטי בדיוק לפוסט זה. בפוסט הקודם הזכרתי את ה-QD (ה-Queue Depth) שצריך אותו כדי לתת שרותים לכמה שיותר Clients וזה בדיוק מה ש-SSD ל-Enterprise מצטיין בו ו-SSD לבית גרוע בו. ניקח לדוגמא את ה-960 PRO, אם תסתכלו בסקירה זו תיראו שברגע שמתחילים להעמיס עליו, הביצועים צונחים דרמטית.

עכשיו נשארנו עם בעיה אחת: נניח ואנחנו רוצים ביצועים מאוד גבוהים לשרתים עם דיסקים מקומיים (כן, לאלו שמריצים vSphere עם דיסקים מקומיים לדוגמא) אבל המחיר מפחיד. ה-DC P4800X לדוגמא בגירסה צנועה של 375 ג'יגהבייט עולה $1700 (המחיר קצת יקר באמזון, המחיר הרשמי הוא $1520) וגירסת ה-750 ג'יגהבייט עולה מחיר "צנוע" של $3,653. במחיר כזה, גם חברות גדולות מתחילות לחשוב פעמיים אם לקנות במחיר כזה.

מה ניתן לעשות? ישנן מס' אפשרויות:

  • לקנות כמה קטנים. אפשר לדוגמא לרכוש 2 כרטיסי 900P (אגב, אם השרתים שלכם חדשים, אז ניתן לקנות את ה-900P בגירסת U.2 שנכנסת מקדימה) ולחבר אותם ב-RAID-0 ולהגדיר אותם כ-Cache. זה מתאים למצבים שאנחנו רוצים להריץ את השרת כשרת קבצים או כשרת NFS/SAMBA ואליו נחבר לדוגמא שרתי vSphere.
  • אם אנחנו רוצים להריץ שרת SQL או שרת אפליקציה כבד, נוסיף דיסק SSD כלשהו למערכת, עליו נתקין את מערכת ההפעלה והאפליקציות אך ה-DATA ישב ב-RAID-0 (מתוך הנחה שיש לכם גיבוי יומי!) כ"כונן" נפרד.
  • נבחר כונני Enterprise יותר זולים. לאינטל יש את ה-750 שישן קצת (מ-2015) אבל נותן ביצועים יותר טובים, יש את ה-P4600 ו-4700, שהם מעולים. חברות גדולות, כמובן, לא קונות כוננים ישירות מאינטל או סמסונג, ולכן מומלץ לחברות אלו לבדוק מיצרן השרת שלהם אלו דיסקים ניתן לקנות (לא מומלץ לקנות עם חיבור SAS, לכולן יש פאנל קדמי לחיבור דיסקים SSD בחיבור U.2 או SATA).

לסיכום: אם אתם לא מרוצים מהביצועים והבעיה קשורה לאחסון, יש אפשרויות לשלב דיסקים SSD מהירים. לא מומלץ לנסות להכניס דיסקים SSD ביתיים (למעט אם אתם מרימים שרת קבצים לקבוצה מאוד קטנה שמעלה/מורידה קבצים בגודל של מגהבייטים עד עשרות מגהבייטים והביצועים לא כאלו קריטיים עבורם) ולא תמיד צריך הלוואה עסקית כדי לקנות דיסקים סופר-יקרים, אפשר לשלב מס' דיסקים זולים יותר ל-Enterprise.

על פריצת ה-Spectre V2

בפעם הקודמת כתבתי כאן על הפריצות Meltdown ו-Spectre, על תיקונים ועל ביצועים. הפעם אני מעוניין להתעכב על Spectre גירסה 2 (V2), ומה קורה עם זה.. למעוניינים: פריצת Meltdown כבר תוקנה, ה-Spectre V1 גם (פחות או יותר) אבל Spectre V2 מתגלה כבעיה עקשנית..

והאצבעות מופנות הפעם ל… אינטל. (היתה בעיה עם מעבדי AMD, היא כבר טופלה [כולל במעדי Epyc ו-Threadripper]).

אז קצת הסבר מקדים. קודם כל, אני מדבר על הבעיה הן מבחינת שרתים, והן מבחינת דסקטופ אך הנזק האמיתי קורה בשרתים וספציפית מכיוון שחברות בארץ נוהרות אחרי אינטל, אז כל החברות מושפעות, כולל ספקי ענן (פרטי, ציבורי) שמשתמשים במעבדי אינטל.

את הפירצה בגירסה 2 של Spectre אפשר לסכם בפשטות כך: מריצים VM בוירטואליזציה כלשהי? (באמת שלא חשוב מה פתרון הוירטואליזציה, כולם משתמשים ב-VT-X, VT-D במעבדי אינטל) אז מאותו VM ניתן להגיע למכונות VM אחרות ול-HOST עצמו. מריצים קונטיינרים? אז מהקונטיינר ניתן להגיע אל ה-HOST עצמו וב-2 המקרים מספיק קוד זדוני די קטן כדי להשתמש בפירצה. מספיק חמור?

בניגוד למקרים אחרים, בכדי לטפל ב-Spectre V2 צריך עדכון מיקרוקוד ישירות למעבד וכאן הדברים מתחילים להיות טיפה יותר מורכבים: כשזה מגיע ללינוקס ול-VMWare (נו טוב, VMWare בחלקן מכיל תואמות ברמת ה-Host ללינוקס ברמה של ABI) – אז עדכון המיקרוקוד מגיע מיצרן הפצת הלינוקס או מ-VMWare, כך שלא צריך לפנות ליצרן החומרה כדי לקבל את העדכונים. בעקרון, לינוקס קורא אמנם את הגדרות ה-UEFI/BIOS אבל לא מתייחס לכל ההגדרות ברצינות (מפתחי Kernel ותיקים בלינוקס די מזלזלים במימושי ה-UEFI/BIOS, בהצדקה מסויימת).

במיקרוסופט לעומת זאת, עדכון המיקרוקוד צריך להגיע מיצרן השרת/מחשב, כלומר בשביל לעדכן לדוגמא שרת או מחשב של DELL/HP/LENOVO, תצטרך את תוכנת העדכונים שלהם ולעדכן בנוסף לעדכונים של מיקרוסופט (שלמיטב ידיעתי אינם כוללים שום עדכוני מיקרוקוד).

אינטל שחררה עדכוני מיקרוקוד ויצרניות הפצת הלינוקס הכניסו אותו לעדכוני הפצת לינוקס, וגם VMWare הכניסה את העדכון (דרך ה-VUM), אלא שאז התגלתה הפדיחה של אינטל. כנראה שאינטל לא ביצעה מספיק ניסויים ובדיקות על מעבדי E5/E7 V3, V4 וחלק מהחברות שעדכנו את המיקרוקוד קיבלו "הפתעה" לא נעימה – אתה מפעיל את המכונה, מתחיל לבצע עבודות ולפתע – המחשב מבצע לעצמו Reset. אין לוגים, אין כלום. נסו לדמיין את זה על שרת שמריץ ESXI או איזה שרת DB כבד שפתאום מנתקים לו את החשמל.

כתוצאה מכך, VMWare, RedHat ואחרים החליטו לבצע Rollback וכנ"ל גם יצרני שרתים ששחררו עדכוני מיקרוקוד דרך מערכות העדכונים שלהם ל-Windows. במכונות לינוקס כשבודקים את עניין המיקרוקוד לאחר עדכונים מיום שלישי, זה נראה כך (ב-CentOS 7 וב-RHEL 7) כשבודקים את ה-Changelog. אני מאמין ששאר הפצות הלינוקס גם חזרו אחורה.

מכיוון שזהו מיקרוקוד של אינטל וזהו קוד סגור, אז אין אפשרות "לחטט" בקוד, אין לוגים, אין כלום. ליצרני הפצות לינוקס ולכל האחרים זה מגיע כקובץ סגור וחתום, עם תוכנת helper "לזרוק" את הקוד לתוך ה-CPU ולבצע Reboot.

שימו לב: ההבדל העיקרי בין עדכונים מיצרן השרת לבין עדכוני לינוקס/VMWare בכל הקשור למיקרוקוד, הוא שבמערכות לינוקס/VMWare, עדכוני המיקרוקוד חלים על המערכת זמנית, אחר ה-Boot ואילו עדכוני המיקרוקוד של יצרן השרתים שנמצאים בחבילת ה-BIOS/UEFI הם קבועים. זה לא כל כך משנה בלינוקס וב-VMware אולם בהחלט משנים ברמה של מערכות מבוססות Windows.

אז מה עושים כרגע? לא ניתן לעשות יותר מדי דברים עד שיצא עדכון חדש. בשלב זה אם תיפנו ל-Red Hat (ואתם לא לקוח גדול כמו בנק או חברת Fortune 500) אז תופנו בנימוס ליצרן השרת שיטפל בכם (ויצרן השרת יפנה בנימוס ל-Red Hat כי עם כל הכבוד, תמיכת הלינוקס של יצרני השרתים היא לא בדיוק רמה גבוהה..) ואם תפנו בנימוס לאינטל, היא תפנה אותך ליצרן מערכת ההפעלה שלך ואם מערכת ההפעלה שלך היא Windows אתה תופנה בנימוס ל.. יצרן המכונה שלך. כיף!!

מבחינת לינוקס, אם אתם מריצים RHEL או CentOS (מגירסה 5 ומעלה) ואתם רוצים לבדוק אם לאחר העדכונים אתם חסינים, אתם מוזמנים להריץ על המכונות שלכם את הסקריפט בלינק כאן (לחצו על Diganose והורידו את הסקריפט שמופיע שם).

לסיכום: כרגע, לא ניתן לעשות הרבה זולת המתנה לאינטל שישחררו עדכון מיקרוקוד יותר יציב שנבדק על מעבדים ישנים יותר. אם יש לכם מערכות סריקה (IPS ושאר קיצורי שמות) – אני מאמין שהם הוציאו עדכוני חתימות לגלות אם מישהו מנסה להזריק לכם קוד שמשתמש ב-Spectre (אבל אני לא בטוח כמה זה יתפוס, אפשר להשתמש בפירצה הזו גם עם קוד JS פשוט ובמקרים רבים ניתן פשוט לבצע code obfuscation ["ערפול קוד"], במיוחד כשיש לכם מערכות חשופות לאינטרנט).

ברגע שאינטל משחררת עדכון קצת יותר יציב, אשמח לעדכן בטוויטר, בפייסבוק העסקי, וכאן בבלוג.

אחסון אובייקטים (Object storage) ו-Ceph

בעולם הלינוקס, יש לא מעט פתרונות כשרוצים להקים שרת קבצים. אפשר להתחיל מ-ZFS כאשר רוצים שרת, אפשר להשתמש ב-GlusterFS כאשר מעוניינים במספר שרתים ברפליקציה עם תעבורת נתונים מהירה, אבל כשרוצים לאחסן כמויות עצומות וצריכים את המידע זמין במהירות לעשרות, מאות ואלפי מכונות – Ceph הוא פתרון מצוין.

באופן עקרוני, בניגוד ל-GlusterFS ו-ZFS, ה-Ceph היא מערכת מבוססים אחסון קבצים (Object Storage). היתרון במערכת כזו היא שהיא "מפשיטה" את כל המורכבות של File System רגיל (כמו XFS, EXT4 וכו') ל"קוביות" קטנות אחידות בגודל 64 קילובייט ואת אותן "קוביות" (שהם בעצם Objects) המערכת משכפלת לשרתים אחרים על מנת ליצור שרידות גבוהה מצד אחד, והם נגישים ל-Clients השונים מכל שכפול, כך קורה מצב שאם לדוגמא מספר מכונות דורשות את אותו קובץ, הוא נקרא משרתים שונים. בנוסף, מאותו Object Storage המערכת בונה גם שרותים אחרים שהיא מציעה, בין אם מדובר באחסון דומה ל-S3, אחסון File System, או NFS (ש"רוכב" על ה-File System") או אחסון "בלוקים" עבור iSCSI.

עם Ceph ניתן לאחסן מיליוני קבצים (ומעלה) עם גישה מאוד מהירה כאשר מגדירים את האחסון וקריאה כמו שקוראים לקבצים ב-S3. היכן זה יכול לעזור לדוגמא? כאשר רוצים לשדר וידאו. בדרך כלל לא מומלץ לחבר שרתי שידור (כמו WOWZA) לאחסון כמו Ceph, אלא מחברים זאת למערכת CDN טובה שהיא מפיצה את התוכן לנקודות EDGE/POP במקומות שונים בארץ/בעולם ומאותן נקודות השידור עצמו מתבצע. באותה שיטה (רק ללא צורך ב-CDN ברוב המקרים) ניתן לדוגמא להקים ארכיב ענק של קבצי מסמכים (גם בגודל של פטהבייטים רבים) ולאפשר גישה מאובטחת למסמכים דרך REST API שניגש ל-RADOS ב-Ceph שמחבר את אותן "קוביות" לאובייקטים ומשם האפליקציה יכולה לקרוא את המסמך ולהנגיש אותו עבור הלקוח. יתרון נוסף הוא באבטחה: אם מישהו מחר גונב שרת ומצפה למצוא את הקבצים שהוא מעניין בהם, הוא יתאכזב לראות שאין ממש קבצי DOC/PDF, יש "קוביות" וצריך את כל המערכת בכדי לקבל את הקבצים הרצויים.

טכנולוגיה חדשה שנכנסת לשוק בשנים האחרונות הם אמצעי אחסון מוכוונים KV (כלומר Key Value) והם מיועדים בראש ובראשונה לאחסן אובייקטים. חברת Seagate לדוגמא הדגימה דיסקים מסוג SMR (שהם דיסקים המיועדים לארכיב – Shingled Magnetic Recorder) בצירוב SSD מאיץ מסוג Nytro נותן ביצועים גבוהים פי 11 בהשוואה לדיסקים מכניים רגילים עם Ceph (ניתן לקרוא על כך ולראות וידאו בנושא כאן).

במסגרת תערוכת CES האחרונה, סמסונג הציגה SSD בפורמט חדש (NGSFF) לשרתים, זהו ה-PM983 וניתן לרכוש אותו בגודל של 8 טרהבייט ובמחצית השניה של השנה, הדגם הזה ימכר בגודל מדהים של 16 טרהבייט למקל. חברת Supermicro הכריזה על שרת פיצה (דגם:SSG-1029P-NMR36L – שם ממש קליט…) בגודל 1U שיכול לאחסן 36 מקלות כאלו, כך שניתן לאחסן 288 טרהבייט על שרת כזה. זה נראה כך:

Supermicro_SSG_1029P_NMR36L

היתרון בשרת כזו הוא שהוא בנוי כולו לאחסון של Ceph. מקלות זכרון האחסון של סמסונג מובנים מראש לאחסון KV וסמסונג מדגימה זאת בתמונה הבאה:

Samsung_KV_Stack_diagram

כפי שאתם יכולים לראות, מצד שמאל זה המצב הרגיל שקיים כיום כשמקימים אחסון מבוסס Ceph: מכניסים דיסקים רגילים או SSD, יוצרים פרטישנים, File System ואז משם מקימים את ה-KV Store שעליו מאוחסנים האובייקטים. מצד ימין רואים פתרון של סמסונג שכל מה שצריך הוא דרייבר והשאר נעשה בצורה טבעית על קושחת ה-SSD, אין צורך בשכבת "המרה" בחזרה ל-File System. במילים אחרות: אם תרכשו לקראת הרבעון השלישי את המכונה הזו ומקלות של 16 טרהבייט, תוכלו לקבל עם 10 מכונות כאלו 5 פטהבייט לאחסון אובייקטים. פעם זה היה לוקח ארון שלם..

לסיכום: כשצריכים לאחסן המון קבצים (כשמדובר במיליונים ומעלה) אחסון מבוסס Object Storage הוא הפתרון, ואמזון הדגימה זאת לעולם במסגרת שרותי ה-S3 שלה, ו-Ceph נותן בדיוק את אותו פתרון, ועתה גם חברות חומרה נכנסות ומציעות אחסון בצורה טבעית שמורידה את כל שלב התרגום מ-Object ל-File system ובחזרה. זהו אינו פתרון זול (ובוודאי לא פתרון להחליף File Server רגיל) – אך פתרונות כאלו מציעים שרידות וביצועים למי שצריך זאת ומוכן לשלם על כך. למעוניינים בפתרונות Ceph בארץ אני ממליץ לפנות ל-SuSE ישראל.

הבאג הקריטי במעבדי אינטל – עדכונים

בפוסט הקודם דיברתי על הבאג הקריטי המאפשר לאפליקציות פשוטות וזדוניות שיכולות לקרוא מידע מאזורים בלתי מורשים כמו הזכרון שבו נמצא ה-Kernel דברים כמו סיסמאות, מפתחות ושאר דברים חשובים.

מאז דברים התעדכנו ולחור האבטחה הזה יש שם קליט ומזוויע: Meltdown ובתמונה משמאל – זה הלוגו. תיקון לחור האבטחה הענקי הזה כבר מתחיל לצאת מכל יצרניות מערכות ההפעלה (אם כי תאריך ההוצאה הרשמית הוא ה-9 לינואר), כך שמומלץ בסביבות ה-9-10 לחודש לתאם עדכון לכל המערכות (למשתמשי VMWare, העדכון כבר קיים דרך VUM).

בפעם שעברה דיברתי על הנחתה בביצועים בין 5 ל-30%, וכאן יש לעדכן: זה תלוי במעבדים בשרתים. מעבדים עד 5 שנים אחורה. מעבדים כמו Xeon E3/E5/E7 V3 ומעלה יש בתוכם פונקציונאליות שעוזרת למגר את הנחתת הביצועים כך שלא תהיה הנחתה משמעותית בביצועים, אולי אחוזים בודדים.

במעבדים היותר ישנים (שרתים כמו DELL דור 11 ומטה, HPE דור 7 ומטה, לנובו/IBM דור M3 ומטה) עדיין יורגשו הנחתות בביצועים במקרים מסויימים. המקרה הכי נפוץ שמצאתי הוא שכשמריצים שרתים כאלו כ-Hypervisor (כמו Hyper-V או ESXi) ומריצים את המכונות דרך Datastore שעובד על דיסקים מקומיים. מכיוון שלשרתים אלו אין אפשרות להיות משודרגים למעבדים מדור 3 ו-4 (טוב, למעט SuperMicro ששם אתה יכול להחליף לוח אם, בנוסף למעבדים, ובנוסף גם זכרון..) – האפשרויות שישנם הינן:

  • להקים מכונת VM שמחוברת לבקר דיסקים ולהריץ עליה מערכת שרות קבצים NFS/iSCSI.
  • להקים פתרון כמו שתיארתי לעיל אבל בתצורה פיזית.
  • לקנות פתרון סטורג' כלשהו.

(אם אתם בין כה מתכננים לגרוט או למכור או להיפטר משרתים כאלו, צרו עימי קשר)

עוד סוג של מקרים שיכולים להיות הנחתות ביצועים היא עבודה של שרת עם המון תקשורת פנימה והחוצה, ושוב אנחנו חוזרים לדוגמא לעיל עם אותן מסקנות.

באותו זמן שהתגלה והודלף מידע על באג ה-Meltdown בגוגל גילו באג נוסף (ב-2 גרסאות) שנקרא Spectre, ואותו באג עושה כמעט אותו דבר: הוא מאפשר לאפליקציה X שרצה בזכרון לגשת לזכרון של אפליקציות אחרות וכאן כל המעבדים חשופים לכך, וגם לכך בשבוע הקרוב יצאו עדכונים, אם כי לגירסה הראשונה, לגירסה השניה הפתרון הרבה יותר מורכב ובמקרים רבים יש צורך פשוט לשנות אפליקציות ולקמפל אותן מחדש.

תכננתי לצלם וידאו המדגים ומסביר לגבי הבאגים הנ"ל, אולם ערוץ Computerphile ביוטיוב (שמסבירים בצורה מעולה על דברים טכניים במחשבים) צילם קליפ עם הדגמה והסברים (שימו לב על איזה נייר הוא כותב את ההדגמה .. אחח, נוסטלגיה..). להלן הוידאו קליפ:

לסיכום: מכיוון שרוב החברות הגדולות כבר לא מחזיקות בשרתים ישנים – אז הבעיה אינה כל כך חמורה בכל הקשור ל-Meltdown. בנוגע ל-Spectre בגירסה הראשונה, העדכון לא מוריד ביצועים (והתיקונים לגירסה השניה יעשו הן ע"י יצרניות מערכות הפעלה והן ע"י יצרניות אפליקציות). עדיין נשארו בעיות בכל הקשור ל-Spectre על טלפונים מבוססי אנדרואיד ועדכונים יצאו ע"י יצרני הטלפונים (ואם יש לכם מכשירים ישנים, אולי כדאי להחליף להם ROM למשהו כמו LineageOS). מבחינת ספקי ענן – כולם משתמשים בציוד די חדיש וכולם מעדכנים את כל השרתים שלהם, יכול להיות שתקבלו הודעה מנומסת מהן לעשות Reboot ל-Instances שלכם. מבחינת מחשבי Desktop, לאפטופים – ההנחתה בביצועים כמעט ולא קיימת. מה שהכי חשוב – יש לעדכן את כל השרתים ולבצע לאחר מכן Reboot לאותם שרתים.

הבאג הקריטי במעבדי אינטל

מי שקורא חדשות טכנולוגיות בימים האחרונים בוודאי שם לב ל"רעש" על מעבדי אינטל ועל חור אבטחה מאוד רציני. בפוסט זה אנסה להסביר לאנשים בצורה כמה שפחות טכנית (מבלי להיכנס לקרביים של הבעיה) על מה מדובר, איך זה משפיע על תשתיות של חברות ומה ניתן לעשות.

נכון להרגע, אין נתונים רשמיים עד לתחילת שבוע הבא ככל הנראה – אבל ממה שכן ידוע, מדובר על באג במעבדי אינטל מהעשור האחרון.

בשביל להסביר לגבי הבאג, נתחיל בדברים בסיסיים: אפליקציות בד"כ רצות במצב שנקרא User Mode ויש מצב שהוא Protected Mode שאפליקציות רגילות לא מגיעות אליו למעט כשצריך גישה לציודים כמו דיסק, רשת, כרטיס גרפי ועוד. במצבים כאלו, בד"כ האפליקציה פונה למערכת הפעלה, מערכת ההפעלה פונה ל-Protected Mode, מבוצעים הדברים שצריך להתבצע ומיד זה חוזר ל-User Mode. זו הסיבה, אגב, שבמקרים לא מעטים על מנת לעדכן קושחה, צריך לעשות Boot ל-DOS כי מערכת ההפעלה חוסמת אפשרות גישה ישירה לציוד למעט במקרים מסויימים המורשים ע"י היצרן.

מה שהבאג מאפשר הוא שימוש בטריקים מסויימים (שעדיין לא פורסמו) על מנת לאפשר לאפליקציה זדונית (שיכולה אגב להיכתב בכל שפה) לגשת לזכרון של ה-Protected Mode לחלקים שהיא כלל לא אמורה לגשת. תחשבו שב-VM (או שרת ללא Hypervisor) אפליקציה כזו יכולה לקרוא סיסמאות, תעודות, קוד שנמצא בזכרון של תוכנות אחרות ושלל דברים נוספים שלא אמורים להיות נגישים לאפליקציה.

הבאג עצמו – הוא באג חומרה, כלומר תיקון דרך מיקרו-קוד לא אפשרי במקרים כאלו והוא משפיע על מעבדים לשרתים, דסקטופ, מחשבים ניידים וגם Appliances. בקיצור – כל מה שיש בו מעבד אינטל מהעשור האחרון בערך, חשוף – ובתרגום לאנשי IT: גשו לחווה שלכם, תסתכלו על השרתים שלכם, 90% מהם – חשופים.

בימים אלו עובדים כל יצרני מערכות ההפעלה על תיקון מערכות ההפעלה השונות והתיקון הוא די מאסיבי ונוגע בכל מה שקשור לניהול זכרון של המכונה – זה טוב, רק שהבעיה הגדולה: המחיר שתשלמו.

איזה מחיר? בביצועים. תלוי מה האפליקציות שאתם מריצים ולאיזה ציוד הם ניגשים – הביצועים ירדו בין 3 ל-30 אחוז אחרי התקנת הטלאי (הטלאי יהיה חובה בכל מערכות ההפעלה). במילים אחרות – אם אתם לדוגמא מריצים מערכת מורכבת נניח על 10 מכונות VM, אחרי התקנת הטלאי ועל מנת לקבל את אותם ביצועים – תצטרכו בין VM ל-3 VM נוספים. ישנם דברים שאינם מושפעים והם יותר קשורים למכונות דסקטופ או מחשבים ניידים כמו משחקים, קידוד וידאו ועוד מספר דברים. הפרטים יתבהרו יותר בשבוע הבא, אבל הנה דוגמאת גרף של מעבד דסקטופ חדש (משפחת CofeeLake, מעבד i7 8700K) בהשוואה למעבד i7 מלפני 2 דורות: ה-i7 6800K (תודה לאתר phoronix.com על הגרפים)

הפס הסגול מציין מצב לפני הטמעת טלאי במערכות Linux והפס הירוק – אחרי. הבדיקה היא גישת יצירה/כתיבה/קריאה ל-4000 קבצים שנמצאים במכונה, בתוך 32 תיקיות, כל קובץ בגודל 1 מגהבייט. כפי שאתם יכולים לראות – לאחר ההטמעה כמו שניתן לראות במעבד החדש – המהירות צונחת חזק מטה. אגב, הגרף נוצר עם בדיקות על Linux אולם גם אם תשנו מערכת הפעלה, התמונה תהיה פחות או יותר אותו דבר.

אז מה ניתן לעשות לגבי איבוד אותם אחוזים יקרים מבחינת ביצועים? לא הרבה כרגע. אינטל לא יכולה לשחרר מחדש מעבדים ישנים שהם הפסיקו לייצר + תיקון ולא ניתן להחליף מעבד ישן במעבד עכשוי ללא החלפת לוח אם, זכרונות ודברים אחרים. לעומת זאת, אם קניתם מחשבים או שרתים עם מעבדים חדשים מהחודשים האחרונים, סביר להניח שאינטל תוכל להחליף ללא תשלום את המעבדים שברשותכם. האם יש מקום לאופטימיות? אני מאמין שכן – ברגע שהטלאים יצאו באופן רשמי, חברות התוכנה שהאפליקציות שלהן יהיו יותר איטיות אחרי התיקון – יוציאו גירסאות עם "מעקף" כלשהו על מנת לקבל את הביצועים בחזרה, אם כי זה יקח זמן.

לסיכום: אני לא ממליץ לאף אחד לנסות ולהימנע מהטלאי מבחינת אבטחת מידע. נכון, הביצועים במקרים מסויימים יואטו אולם אני מאמין שבהמשך ימצאו פתרונות לקבל את המהירות בחזרה. כמו כן, מעבדים של חברת AMD אינם חשופים לבאג הזה.

כשענק כמו גוגל מתחרה ב-Docker

כפרילאנסר שנותן שרותי יעוץ ואינטגרציה, אתה לומד כבר בשנים הראשונות משהו חשוב: בעזרת קשרים ופרסום, אתה יכול להשיג פרויקטים ועבודות. ככל שאתה מכיר יותר אנשים, אתה יכול פוטנציאלית לקבל יותר פניות לעבודות, אבל לעבודות הגדולות באמת, כאלו של משרדי ממשלה לדוגמא, אתה לא יכול להגיע, לא חשוב כמה אתה אדיב, מקצועי ועובד ב"טורבו" – כפרילאנסר אתה לא יכול להתקרב לזה, והמכרזים דואגים לכך – גם אם תשב ותמלא את כל המסמכים עד הפסיק האחרון, תצטרך להפקיד כמה מאות אלפי שקלים בבנק כדי להוציא ערבות בנקאית, תכפיל בכמויות המכרזים שתנסה לגשת, ואת זה לרוב הפרילאנסרים – אין את הסכום הזה.

אפשר כמובן לחבור לאותן חברות גדולות שכן ניגשים למכרזים כאלו כקבלן משנה אבל אז:

  1. אתה הופך ל"רובוט" שמקבל סכום מופחת בהרבה ממה שאתה רגיל לבקש מלקוחות (תחשבו על סכום של 3 ספרות במצב רגיל לסכום דו ספרתי בעבודה במכרז כזה).
  2. האפשרויות שלך להשפיע כל תכנון המכרז מבחינת ברזלים ותוכנה – שווה לטיפוס על ההימאליה. דוגמא: יצרנית תוכנה גדולה דוחפת לך את מוצר הדגל שלהם במחיר שלא-תוכל-לסרב-לו, והמוצר הזה מקפיץ את כמות הברזלים שצריך ומצריך עבודה הרבה יותר מורכבת.
  3. אנדרלמוסיה – אפשר לעקוב בעיתונות על כל מיני מכרזים שיצאו למשרדי ממשלה שונים ולראות איך התקציב שאושר בבכירת הזוכה והתכנון, פתאום לא מספיק, צריך עוד כמה מאות מיליוני שקלים. מדוע? כי התוכנית השתנתה באמצע ולפעמים צריך לזרוק חלק מהעבודה ולהתחיל מחדש.

את כל הדברים הללו כמעט כל פרילאנסר יכול לספר לכם, אין בזה שום חידוש..

אבל מה קורה שחברה די קטנה נתקלת בענק שיכול למחוץ אותה בקלות? אני מדבר על חברת Docker מול חברה שאולי שמעתם עליה .. גוגל.

ל-Docker יש מספר מוצרים. את המוצר החופשי Docker להרצת קונטיינרים – כולם שמעו עליו, וזהו כלי מעולה להרים קונטיינרים אבל הכלי לא מספק שום דבר בכל מה שקשור להרצת מספר קונטיינרים, תקשורת ביניהם, ניהול וניטור מרוכז, שרידות, Load Balancing וכו'. בשביל זה תצטרך לשלם על גירסת ה-Docker Enterprise שקיימת ב-3 גרסאות (אפשר לקרוא על כך כאן).

חברות כמו גוגל, פייסבוק ואחרים – לא ממש אוהבים לרכוש תוכנות (במיוחד תוכנות סגורות) ומכיוון שיש להן מאות אלפי עובדים, הם פשוט מקימים צוותים שיכתבו תוכנות שהחברה צריכה. במקרה של גוגל הם מאוד אהבו את רעיון הקונטיינרים אבל אז עדיין לא היה משהו שינהל את הקונטיינרים (במיוחד שגוגל מריצה מיליארדי קונטיינרים ביום. ב-2014 זה היה 2 מיליארד בשבוע, מאז גוגל גדלה), אז הם פיתחו את Kubernetes ושחררו אותו כמוצר חופשי.

מאז יצאו מספר תוכנות שעושות מה ש-Kubernetes עושה פחות או יותר – כמו DC/OS, Apache Mesos ועוד. במקביל יצאו מוצרים מסחריים (וחלקם חופשיים) ש"עטפו" את Kubernetes כך שאפשר למכור זאת לחברות יחד עם שרותי תמיכה מסביב לשעון, וגם Docker יצאה עם פתרון ה-Enterprise שלה.

העניין הוא ש-Kubernetes כבש את השוק. מדוע זה משנה? אם נחשוב על אנשי ה-Devops והמפתחים בחברה שנתקלים בתקלה, הסיכוי שהם ימצאו פתרון עם Kubernetes הוא הרבה יותר גבוה מאשר פתרונות אחרים שאינם מבוססים Kubernetes. נהיה יותר פרקטיים: חברתכם מחפשת 2-3 מפתחים שיעבדו עם קונטיינרים. אם תשאל לגבי הידע שלהם ב-Kubernetes, אתה תמצא שיש הרבה יותר אנשים עם הידע הנ"ל מאשר עם Apache Mesos, DC/OS או עם הפתרון המסחרי של Docker. מפתחים ואנשי מקצוע אחרים לומדים בעצמם דברים שהם פופולריים, ופחות דברים שלא נמצאים בשימוש רב.

אז מה תעשה חברת Docker? שאלה מצוינת. יכול להיות שאם היא תפתח פורמט קונטיינרים שונה (שהוא יותר לכיוון VM) אולי זה יסייע לה, אבל אם היא תוציא את זה כגירסה חופשית, היא לא תרוויח מזה הרבה. תוציא כגירסה מסחרית סגורה? היא תצטרך להתמודד עם Kubernetes שניתן להרחבה בקלות גם לסוגי קונטיינרים אחרים. מה יקרה ל-Docker? לצערי אני לא חושב שהחברה תצליח להרוויח הרבה והיא בסופו של דבר כנראה תימכר לאחד הענקיים.

לכן אני ממליץ לחברות לא להמר על הסוס הלא נכון. עוברים לקונטיינרים? קחו פתרונות פופולריים – בין אם זה Kubernetes עצמו או מוצר ש"עוטף" את Kubernetes ומשתמש במנוע עצמו. זה יכול להיות מוצר כמו של חברת SuSE (ה-CAAS שלהם), זה יכול להיות OpenShift של רד-האט, זה יכול להיות Rancher ויש עוד מספר פתרונות. אלו פתרונות שמתעדכנים ככל שגירסת Kubernetes מתפתחת, ולכם כחברה יהיה יותר קל בהטמעת פתרונות מבוססי קונטיינרים.

פתרון GlusterFS – היכן הוא מתאים לכם?

בבלוג זה כתבתי פוסטים קודמים, אחד על Ceph מול GlusterFS ואחד שמספק הסבר ראשוני על GlusterFS מול שאר פתרונות קנייניים.

קיבלתי מספר תגובות (מחוץ לבלוג) על המאמרים, חשבתי לכתוב פוסט זה על מנת להבהיר היכן כן יש מקום ל-GlusterFS בתוך החברות ומדוע הוא יכול לשמש במספר סיטואציות כפתרון משלים

נתחיל בהצהרה די פשוטה: למרות שטכנית ניתן לבנות את GlusterFS כפתרון שיכול לתת "פייט" רציני לכל פתרון אחסון Scale Up מסחרי, לא תמצאו אותי מחר אץ רץ לחברות תקשורת, בנקים וכו' וממליץ להם בחום לזרוק את פתרון האחסון שלהם לטובת GlusterFS, בדיוק כמו שפתרון VSAN של VMWare אינו פתרון להחליף סטורג' רציני עתיר משאבים. אלו 2 דברים שונים לחלוטין.

הבה נסתכל על פתרון הסטורג' היקר שיש לכם. כל חלק בו יקר. דיסקים קשיחים לדוגמא – תשלמו עליהם הרבה יותר מדיסקים קשיחים רגילים שאתם יכולים לרכוש מהמפיצים בארץ (גם אם מדובר באותו חיבור ובתכל'ס במדבקה שונה ולעיתים – בקושחה מעט שונה. יצא לי בעבר להשוות קושחה של דיסק קשיח ל-Enterprise מיצרן דיסקים מסוים לדיסק קשיח שיצרן שרתים ידוע מוכר וההבדלים היחידים היו רישום בקושחה של דגם הדיסק ושם יצרן השרתים). שרותים שונים שאתה יכול למצוא בכל שרת Windows או שרת לינוקס ללא תוספת תשלום – תצטרך לשלם עליהם בנוסף כדי לקבל את השרות מפתרון הסטורג' (כמו NFS לדוגמא). בקיצור – זה יקר, אבל זה נותן מה שהובטח (טוב, בדרך כלל..).

מכיוון שהסטורג' הוא יקר ולפיכך כל דבר שמאחסנים בו לוקח מקום, יש צורך במחשבה במה יכנס. אז כמובן, כל הנה"ח של החברה תאוכסן בסטורג', גם מסמכי החברה, מכונות VM של הפרודקשן – כל אלו יכנסו ללא ספק, אך יש דברים שאם הם ישבו בפתרון אחסון אחר (כל עוד יש גיבוי), לא יהיה צורך לאחסן אותם בסטורג' היקר ולפיכך נחסוך מקום יקר ערך בסטורג'.

מתוך מגוון הסיטואציות, אתייחס ל-6 סיטואציות שפתרון מבוסס GlusterFS יכול לסייע בחברה מבלי להשקיע כספים מרובים. בכל זאת, אנחנו לא מחפשים פתרון שיעלה לנו כמו סטורג' קנייני.

סיטואציה ראשונה
כאחד שנותן שרותי תמיכה ל-vSphere לגרסאותיו השונות, יש לי מילים חמות לאמר על VSAN. זהו פתרון אמין מאוד עם שרידות גבוהה מאוד ללא צורך בסטורג'. עם VSAN אפשר להגדיר פונקציות שונות כמו פונקציית שרידות מאוד גבוהה כך שמתוך קבוצה של 3 שרתים פיזיים, 2 נכבים, אפשר להגדיר ש-VM קריטי עדיין ישרוד.
הבעיה המרכזית עם VSAN אינה טכנית, אלא בעיה כספית. במחיר של $2500 לרשיון פר מעבד, על קבוצה של 3 שרתים פיזיים, אנחנו מדברים על 15,000$ וזה לא כולל את הרשיון היעודי של vSphere ולא כולל תמיכה של 3 שנים (שזה עוד 15,000$) ועוד לא הגענו בכלל למחירי הדיסקים – במיוחד שעם VSAN חובה ללכת בתצורת קבוצות של 2+1 (כלומר 2 דיסקים מכניים ו-1 SSD אם כי אפשר ללכת בתצורה היותר יקרה של 3 SSD ונוסיף לכך שאתה צריך שרתים מהדור האחרון או לפניו כדי להריץ את כל הדברים. מחיר כזה, לדעתי, אינו מוצדק עבור Dev, stage, testing, POC וכו'. במחיר כזה חברות כבר יחשבו על קניית אחסון יעודי.

במקום זה, אנחנו יכולים לקחת 3 מכונות שדווקא אינן חדשות (כל עוד בקר הדיסקים שלהם תומך ב-6 ג'יגהביט SATA/SAS, אם זה תומך רק ב-SATA 2.0, אז אפשר להכניס כרטיס בקר צד ג') כמו דור 7 של HP, דור 11 של DELL, דור 3 של LENOVO, ולמלא אותן בדיסקים. ניקח דוגמא: 10 דיסקים SATA של WD RED PRO (מחיר של 319$ באמזון פר דיסק, המחיר קצת יותר יקר אצל המפיץ בארץ) או WD GOLD Enterprise בגודל 10 טרה שעולה $361 פר דיסק, או Seagate מסידרת EXOS ל-Enterprise בגודל 10 טרהבייט שגם עולה $360. סה"כ עד כה – בערך $3600 (פר שרת). נוסיף עוד 2 דיסקים SSD – אם מחפשים זול וטוב, אז 2 דיסקים מה-850 PRO של סמסונג יוכלים לעבוד טוב (סה"כ 418$)ואם המכונה היא 2U, אז 2 כרטיסי SSD PCIE מסוג אינטל 900P 280GB AIC בתצורת PCIE (סה"כ 780$) יכולים לתת Cache די רציני למכונה.

ניקח את הבקר (ואת כרטיסי ה-PCIE) ונצמיד את כולם למכונת VM, נצמיד לה 32 ג'יגהבייט זכרון ו-4 ליבות, ועליה נרים GlusterFS (אם אתם מעוניינים בדחיסה, Dedup ושאר תפנוקים – יש צורך להקים עליה ZFS ועל זה GlusterFS), נחבר את המכונות ברשת פרטית וברשת "ציבורית") (כלומר 2 כרטיסי רשת וירטואלית פר VM של GlusterFS) והרי לנו תחליף ל-VSAN שיכול לתת לנו iSCSI, CIFS, NFS, אחסון אובייקטים (Object Storage) ועוד ועוד. בשביל ביצועים ושרידות נצטרך עוד מכונה כזו (עדיף עוד 2) – ויש לנו אחסון עם שרידות חזקה וביצועים גבוהים, ובו זמנית אפשר להריץ על השרתים עוד מכונות VM, ואת כל זה נעשה דרך ה-vSphere, כך שמבחינת עלות – שילמנו רק על החומרה ולא הפכנו את השרתים היעודיים לסטורג' בלבד (כך שלא נצטרך לבזבז שרתים). מבחינת גיבוי – זה VM ואפשר לגבות בכל תוכנה שמשתמשים בחברה (רק שחשוב לזכור לא לגבות את כל ה-VM שמריצים GlusterFS אלא רק אחד, חבל לשמור את הנתונים באותו גיבוי 3 פעמים).

סיטואציה שניה – אפליקציות
קונטיינרים הם ה"שוס" בשנתיים האחרונות ורבים מעבירים חלק מהמערכות לרוץ בקונטיינרים, שזה מעולה, אבל בחלק מהמקרים עדיין מעדיפים להריץ אפליקציות מסויימות בהכפלה וכו', לדוגמא MySQL על 2-3 מכונות VM, שרתי Front ו-Back על מספר מכונות VM ועוד. בכל המקרים הללו, באותם שרתים ניתן להקים GlusterFS כ-VM כמו שתיארתי לעיל (עם פחות דיסקים, רק חשוב שיהיה לפחות SSD אחד שישמש כ-Cache) ואז ה-DATA של האפליקציה (לדוגמא עם MySQL התיקיה var/lib/mysql/) תשב ב-GlusterFS (איך עושים? עוקבים אחרי ההוראות כאן), ה-WWW של שרת ה-Web ישב ב-GlusterFS וכו' וכו'. יהיו מספר שינויים קטנים שצריך לבצע (אולי להשתמש ב-HAProxy), וכך נוכל לקבל שרידות רצינית ומהירות משופרת בהרבה מכיוון שכל שרת אפליקציות יכול לקבל נתונים משרת GlusterFS קרוב וסינכרון הנתונים הוא מיידי – מבלי להשקיע כספים רבים.

סיטואציה שלישית – קונטיינרים/Kubernetes/Openshift
קונטיינרים רצים בד"כ על שרתי VM וקבצי ה-YAML, קבצי קונפיגורציות יושבים על דיסקים מקומיים אך ניתן להגדיר את ה-VM שירוצו על דיסקים וירטואליים שה-vSphere יקבל מ-GlusterFS דרך NFS או iSCSI. בנוסף, ניתן להגדיר Volumes עבור ה-Pods שישתמשו ב-GlusterFS (גם Kubernetes וגם אפליקציות שמריצות את Kubernetes כמנוע כמו Rancher, OpenShift וכו' תומכים ב-GlusterFS החל מ-Kubernetes 1.5). ואנחנו יכולים להשתמש לדוגמא ב-Volume מסויים במספר Pods במקביל, ועם GlusterFS ניתן לוותר על הרצת קבצי YAML/JSON ליצור את ה-Volumes ולגשת ישר ל-Volume Claim, המערכת תיצור את ה-Volume אוטומטית.

סיטואציה רביעית – בענן
מכיוון של-GlusterFS לא אכפת מה נמצא מתחתיו (דיסק מסכן, EBS וכו'), אפשר להקים את GlusterFS גם בענן. כל מה שאנחנו נצטרך הם מספר Instances (מומלץ 3 ומעלה לפרודקשן, 2 לטסטים) ולאותם Instances (שישמשו כ-Nodes) נחבר 2-3 אחסוני EBS ונתקין את GlusterFS ומשם אנחנו יכולים להשתמש ב-GlusterFS כפתרון אחסון לצרכים שלנו.

סיטואציה חמישית – קרוב רחוק
הקמה של GlusterFS זה דבר טוב ועוזר, אולם לפעמים אנחנו צריכים את הנתונים בחוץ, בחוות שרתים אחרת בארץ או בחו"ל. לשם כך, החל מ-GlusterFS 3.8 ומעלה ניתן להריץ Geo Replication לסנכרן בין מספר Volumes (בשיטת Master/Slave), ואפשר גם לספק צרכים "מופרעים" כאלו:

סיטואציה 6 – פתרון אחסון ל-VDI
הקמת VDI למאות עובדים זה פרויקט מורכב עם עלויות אסטרונומיות. (בימים אלו אני מנסה בבית להקים פתרון VDI עם דגש על מחירים נמוכים, ברגע שאצליח, אפרסם פוסט על כך). יש צורך לשלם למיקרוסופט, ל-VMWare וכמובן כל נציג מכירות יאמר לך – All Flash Array, כך שאם תרצה פתרון VDI טוב, תחשוב על כך סכום של 7 ספרות.

האם GlusterFS יכול לחסוך כאן במחיר? התשובה היא בהחלט. נתחיל בגירסה הזולה: זוכרים שהמלצתי על השרתים הישנים להרצת GlusterFS? אנחנו נשתמש בכאלו בגודל 2U עם פאנל קידמי של כונני 2.5 אינטש כך שאפשר יהיה להכניס בין 16 ל-24 דיסקים 2.5". לתוכם נכניס דיסקים 850 PRO של סמסונג בגודל שתבחרו, יש עד 2 טרהבייט (יש לוודא שהבקר דיסקים תומך במצב JBOD ושהוא תומך ב-SATA-3, אם לא – יש צורך בבקר אחר) ונכניס את הדיסקים הנ"ל למגירות ונצטרך לרכוש או אינטל 900P בגודל 480 ג'יגה או 2 כרטיסי אינטל 900P בגודל 280 ג'יגה, הכל לפי התקציב (עם 2 כרטיסים השרידות הרבה יותר גבוהה). על כל שרת כזה נקים ZFS עם Hot Spare ל-2 דיסקים SSD. כל ה-RAID יוגדר דרך ה-ZFS (כלומר RAIDZ לפי תצורה שמחליטים) ועל זה נקים את GlusterFS. את החיבור בין השרתים נחבר ב-10 ג'יגהביט (נחושת, SFF, FC – החלטה שלכם) ואת הזכרון נמלא ב-ECC 3 8500R (שהוא פחות מהיר אבל המהירות אינה ממש חשובה כשהשרת משמש Node ל-Gluster, הזכרון משמש בראש וראשונה כ-Cache ב-ZFS) עד המקסימום. המחיר לא כזה יקר: 2000 שקל (תלוי מהיכן אתם קונים) ל-192 ג'יגהבייט זכרון. נצטרך 3 מכונות. שימו לב: בשרת כזה נרוץ "על הברזל" ללא וירטואליזציה כלל ונוכל לגבות אותו כמו כל תחנת לינוקס (אם כי צריך לגבות רק אחד מהם, לא את שלושתם).

אם יש לכם כמה וכמה שרתים ישנים, אפשר לפצל את כמות הדיסקים לפי כמות השרתים הישנים שלכם (לדוגמא – 6 דיסקים בשרת 1U) ובכך לקבל ביצועים יותר גבוהים הואיל ולא מדובר בסיטואציית Active/Passive אלא עבודת קריאה/כתיבה מקבילית לכל המכונות.

אם מצד שני יש תקציב – אפשר לרכוש 3 שרתים כשהפאנל הקדמי שלהם הוא NVME ונרכוש דיסקים NVME U.2 – גם סמסונג וגם אינטל מוכרים דיסקים מעולים, והעלות משתנה לפי גודל הדיסק והפירמה שקונים ממנה. מבחינת רשת, תצטרכו לחשוב איך לחבר את הכל מכיוון שברוטו, תעבורת הקריאה מגיעה בין 40-60 ג'יגהבייט לשניה. אפשרי לצמד מס' כרטיסי רשת 10 ג'יגהביט או לרכוש כרטיסים ו-Switch של 40 ג'יגהביט (מלאנוקס, אינטל וכו' ישמחו למכור לכם). עם ההצעה הזו, המחיר שתצטרכו לשלם בהשוואה לפתרון אחסון מבוסס AFA (כלומר All Flash Array) יהיה נמוך יותר ב-50-70% מפתרון קופסא, וגם יש לכם שרידות יותר גבוהה.

בכל שאר הפרמטרים (וירטואליזציה, רשיונות וכו') – הכל נשאר אותו דבר.

ומה עם תמיכה? רד האט מוכרת את פתרון ה-GlusterFS כמוצר (Red Hat Gluster Storage) עם תמיכה מסביב לשעון.

לסיכום: GlusterFS יכול לשמש לדברים רבים ולחסוך כספים רבים עם ביצועים גבוהים (פי 2 מ-Ceph פר קריאת בלוק) ושרידות חזקה ולתת מענה לצרכים שונים. אפשר להגדיר GlusterFS מדבר פשוט כמו דיסקים וירטואליים ועד שילוב של ZFS עם ערימות של דיסקים ולקבל מהירויות גבוהות מאוד.

במהלך הימים הקרובים אעלה מס' קליפים המדגימים קלות הקמה של GlusterFS בכל מיני תצורות. אתם מוזמנים לעקוב אחר קטגוריית GlusterFS פה בצד שמאל בבלוג ולצפות בקליפים ולהתנסות בעצמכם.

קצת על בנקים, מודרניזציה ותשובות למר איל מוסקל

ב-דה מרקר התפרסם מאמר על חברת טאטא שגיירה מערכת שטאטא כתבו עבור בנקים אחרים – לבנקאות ישראלית "בזמן שיא". במהלך המאמר מר מוסקל מדבר על כך שהבנקים צריכים לזרוק את המערכות הישנות, הוא מדבר על COBOL כמה שהיא ישנה, על כך שהמפתחים הם מבוגרים והבנקים יכנסו לצרות כי אין דור המשך וכו'.

כעסק, "חץ ביז" נותן שרותים לבנק מסוים ובעבר בוצע פרויקט עבור בנק אחר, ואישית אני מכיר את חלק מהבנקים וחלק מהטכנולוגיות שיש להם ואיך לאמר בעדינות… יש לי השגות לגבי מה שמר מוסקל ציין בראיון. אציין כי לא שוחחתי עם אף נציג טכני משום בנק ואינני בא "להגן" על הבנקים, אבל חשוב לדעתי להציג תמונה מאוזנת.

אז נתחיל עם ה-Mainframe. רבים מהקוראים בוודאי חושבים שמדובר על טכנולוגיה עתיקה וישנהאך אין הדבר כך. נכון, IBM שומרת בקנאות פנאטית על תאימות כמה דורות אחורה, אבל מערכות Mainframe מתעדכנות מבחינת חומרה נון-סטופ ומבחינת ביצועים, מעבד כמו ה-Power9 "מרביץ" למעבדים כמו Xeon-SP בכל מובן שתבחרו. בנוסף, אחד היתרונות הגדולים של מערכות Mainframe הוא תחזוקת חומרה. בשרתים רגילים, אנחנו יכולים להחליף דיסק קשיח מבלי לכבות את השרת או ספק כח, ב-Mainframe אתה יכול להחליף כמעט הכל – מעבדים, כרטיסי PCIE, זכרונות בזמן שהמערכת פעילה והיציבות של המערכת היא אחד הדברים ש-IBM בהחלט יכולים להתגאות בו. זה פשוט לא נופל.

בעבר רוב האפליקציות שנכתבו ל-Mainframe אכן היו ב-COBOL ויש חלק לא קטן מהקוד שעדיין רץ ב-COBOL, אבל בשנים האחרונות בנקים שיש להם Mainframe החלו להשתמש בפונקציונאליות חדשה ש-IBM הכניסו: להריץ מכונות Linux כ-VM על ה-Mainframe בצורה טבעית (ללא אמולציה של X86) עם ביצועים מאוד מהירים בעזרת כרטיסים יעודיים עם מעבדי Power8 (ובזמן האחרון Power9) שמיועדים להריץ Linux. כך הבנקים נהנים מ-2 יתרונות גדולים: אפליקציות Linux שרצות באופן טבעי על Mainframe ובנוסף מערכת ה-Mainframe יציבה מאין כמוה.

לגבי שפת COBOL – נכון, היא שפת תכנות עתיקה (משנות ה-50) אולם היא עברה עדכונים רבים וסטנדרט ה-COBOL גם עבר עדכונים וכיום הסטנדרט ב-COBOL הוא ISO/IEC 1989:2014 – כלומר יש בהחלט עדכונים לשפה. נכון, היא שונה משפות כמו Python, Go, Perl וכו' אך מצד שני היא לא כזו קשה ללימוד, זו שפה שיותר מבוססת על השפה האנגלית.

אחד הדברים שמר מוסקל לא מתייחס אליהם הוא נושא פרויקטים שהבנקים (כל הבנקים) מבצעים: שכתוב מחדש של קוד COBOL ישן ל-Java מודרני. אף בנק לא מעוניין "להיתקע" עם מערכת ישנה שאין לה אף אחד שיתחזק אותה, ולכן מבוצעים הפרויקטים הנ"ל, ובבנקים נכנסים יותר ויותר לעבודה עם כלים סטדנרטיים כמו GIT, יש גם Jenkins שיודע להתחבר ל-zOS (מערכת ההפעלה העדכנית של ה-Mainframe של IBM) וגירסת Docker Enterprise Edition 17.06 יודעת להתחבר למערכות System Z (ה-Mainframe) להריץ קונטיינרים על Linux שרץ ב-Mainframe.

מר מוסקל מדבר על האיטיות שדברים מתקדמים בבנק. זה נכון, כי הכל מחולק למחלקות שונות ויש צורך לערב גורמים שונים על מנת לקבל החלטה אם ללכת על פתרון X או Y. גם לי, כנותן פתרונות עבור בנקים, חוויתי לא מעט מקרים שהיו מספר ישיבות עוד לפני שהתחלתי לעבוד על פתרון אינטגרציה. ככה זה בבנקים, לוקחים המון פרמטרים שלא קיימים בחברות רבות (תקציבים על כל סעיף, מי ישלם על מה, תמחורים לצד ג' וכו' וכו') ואין מה לעשות בנידון. ככה זה בבנקים.

מבחינת כח אדם – האם מר מוסקל מודע לכך שבנקים כבר לא מקבלים עובדים חדשים במחלקות טכנולוגיות כעובדי בנק? אם אדם כלשהו, לא חשוב כמה הוא "פטיש" בתחומו ואותו האדם והבנק מעוניינים שהוא יעבוד עבורם, הבנק לא יעסיק אותו ישירות אלא אך ורק דרך חברה צד ג' מחברות האינטגרציה הגדולות בשוק הישראלי. האם ניתן לקצץ בכח האדם? אולי, אבל לכל בנק יש ועד חזק וכל בנק שירצה לקצץ, יצטרך לבוא בדין ודברים עם הועד של הבנק ויש כל מיני שיקולים אם לפטר או לקצץ או אם ליזום תוכניות פרישה-מרצון. אני די בטוח שכל בנק בודק את מצבת כח האדום שלו באופן תדיר ומחליט לאן ללכת עם זה.

ונקודה אחרונה מבחינה טכנית: למיטב ידיעתי, כל בנק בישראל החל "לפזול" לכיוון קונטיינרים כפתרון Scale Out כדי לעמוד בעומסים שונים, כך שמצד אחד הבנק "מגייר" אפליקציות מ-COBOL ומצד שני הבנק בודק טכנולוגיות קונטיינרים שונות. כיום, אם בנק ישאל "חץ, האם לעבור לקונטיינרים לפרודקשן?" תשובתי תהיה: "בשלב זה, התשובה היא לא" מכיוון שלדעתי בנקים יצטרכו פתרונות קונטיינרים יותר מאובטחים כמו Clear Containers של אינטל וטכנולוגיה זו היא צעירה ועדיין לא בוגרת מספיק כדי לזרוק אותה לפרודקשן.

בכל נושא גיוס הודים לישראל על מנת לסייע ב"מחסור" בכח אדם – כבר ניסו בעבר לייבא הודים לישראל וזה לא עבד ובגלל זה הפסיקו עם אותו מיזם. אין שום בעיה שכל חברה המעוניינת במתכנתים, יכולה פשוט לבנות תשתית בחו"ל ולחבר אותה ב-VPN לישראל כאשר המפתחים בחו"ל עובדים על תשתית מקומית שמסונכרנת לארץ או שהמפתחים עובדים על תשתית שנמצאת בארץ. במזרח אירופה, לדוגמא, יש לא מעט מתכנתים מאוד מוכשרים ולא מעט חברות ישראליות משתמשות בשרותי אותם מפתחים לפתח חלקים שונים לתוכנות שאותן הם משווקים. ככלל, לעניות דעתי, הבאה של כמה אלפי מתכנתים מהודו לישראל מהיום למחר לא תעזור כי הראש שונה לחלוטין מהראש הישראלי.

ועוד נקודה קטנה: הבנקים הישראליים "יכולים לחלום" על טכנולוגיית בלוקצ'יין? אולי יתעדכן מר מוסקל ואולי כדאי שידע כי לבנק הפועלים כבר יש טכנולוגיה כזו, ונאמר כך: בבנקים אחרים לא נשארים מאחור בנושא.

לסיכום: נכון, דברים זזים לאט בבנקים. מתי בדיוק הייתם בסופרמרקט והעברתם את הסלולרי שלכם לשלם עם חשבון הבנק או כרטיס האשראי הבנקאי בארץ? זה עדיין לא זמין ובחו"ל זה זמין עם הטלפון הסלולרי ועם השעונים החכמים מבוססי Android Wear, Tizen או ה-Apple Watch והאשמה דווקא אינה תלויה לפתחם של הבנקים בישראל (הם יכולים בתוך חודשיים שלושה להפעיל את זה) אלא בבנק ישראל. לבנקים לוקח זמן לעבור לשיטות פיתוח חדשות אבל פנימית הם בהחלט מתעדכנים. יצא לי לא פעם להציע פתרונות שונים כרעיון לקדם משהו ובמקרים רבים הופתעתי מכך שאין תשובה שלילית מיידית. בקיצור – בניגוד לרושם שנוצר מגורמים שונים, הבנקים לא נמצאים בעידן האבן. לוקח להם זמן להתקדם – אבל הם מתקדמים.

אחד מול השני: Ceph מול GlusterFS

בעולם הלינוקס הגענו למצב מאוד מעניין. בלינוקס יש כיום פתרונות אחסון, החל ממצב של מכונת אחסון בודדת שניתנת להגדלה בהוספת משאבים שונים (זכרון, מעבד, דיסקים, SSD כ-Cache ועוד) ועד למצבים שצריך לאחסן כמות עצומה של מדע (פטה בייטים ומעלה) עם שרידות מאוד חזקה תוך העברת DATA במהירות מאוד גבוהה לצד שביקש אותה.

2 הפתרונות שבגינן יש בלבול רב הם GlusterFS מול Ceph. למרות ש-2 הפתרונות הם פתרונות Scale Up, יש שוני גדול ביניהם שכדאי להכיר לפני שחושבים לאמץ פתרון זה או אחר.

נתחיל ב-Ceph. מערכת Ceph היא מערכת "חייתית" שהמטרה שלה אחת היא: לתת ביצועים מקסימליים לחברות שמוכנות להשקיע בתשתית. באופן עקרוני, מערכת Ceph שולטת במכונות האחסון בדברים מ-א' ועד ת' – הן שולטות על הדיסקים, המערכת שולטת לאן כל דבר יכתב ואיך יכתב ומהיכן צריך לשחזר ואיך לשחזר במקרה שקם צורך להתקין מכונה אחרת במקום אחת שהלכה, ובגלל זה חישוב האחסון הוא מעט שונה: על כל ג'יגהבייט שתרצה לאחסן, תצטרך בדיסקים מקום של 3 ג'יגהבייט לערך (יותר בכיוון 2.4) ומכונה אחת אינה מספיקה, יש צורך ב-3 מכונות (כאשר כל מכונה היא בעצם שרת 2 או 3U מלאה בדיסקים מכניים וחלק SSD) עם הרבה זכרון, רוחב פס של 40 ג'יגהביט (המינימום הוא 10 ג'יגהביט) ועם מעבדים חזקים, כך שכל דרישה להגדיל כמות אחסון או מענה מבחינת מהירות ורשת ללקוחות – מצריך הוספה של מכונות (במדריך ההטמעה של SuSE לדוגמא יש "רשימת קניות" מה הדרישות חומרה פר Node).

מי שיציץ בלינק יחשוב בוודאי שזה נשמע מוגזם מבחינת דרישות חומרה, וכאן בדיוק העניין: זהו פתרון שאינו מתאים לחברות קטנות ובינוניות. זה פתרון שיכול להתאים לבנקים, קופות חולים, חברות ביטוח, חברות פיננסיות גדולות שיש להן המון DATA ואותם נתונים אמורים להיות זמינים בכל דקה, 24/7/365 ועם Latency מאוד נמוך. האם הן כבר אצות רצות להטמיע? התשובה היא "עדיין לא". מנמר"ים, מנהלי IT ו-CTO רבים צריכים בשביל זה "להחליף דיסקט", וכשאני שומע מהם שהם מחפשים פתרון שיהיה Active/Active או Active/Passive אז אני מבין שהם עדיין לא ממש "נכנסו לראש" של Scale Out.

ולמי שמתעניין במחיר – לא חשוב כמה Nodes יהיו במערכת כזו, היא תמיד תהיה יותר זולה ממערכות Scale Out של היצרניות סטורג' הוותיקות ויחד עם זאת הן יכולות לתת ביצועים ופונקציונאליות בדיוק כמו הפתרון הסגור.

עם GlusterFS המצב שונה לחלוטין. נתחיל בכך שאם ב-Ceph כל השרת 2U/3U מיועד לשימוש הסטורג', ב-GlusterFS המצב הפוך. אם לדוגמא אתם מריצים vSphere/ESXi, אז אתם בוודאי מכירים את העניין שאפשר לעשות boot ל-ESXi מ-Disk on key או PXE ואין צורך בדיסק קשיח מקומי להתקנת ה-OS, אז אפשר על אותה מכונה להקים ESXI, להקים VM עם נניח 16 ג'יגהבייט זכרון, ולמפות אל ה-VM את כרטיס ה-RAID עם הדיסקים. ונצטרך להגדיר גם 2 חיבורי רשת פיזיים (האחד לקבל שרותים מה-Gluster והשני לחבר את כל המכונות שישתתפו ב-GlusterFS). לא צריך שרת חדש נוצץ מהניילונים, גם שרת R610/R710 דור 11 של DELL, שרתי HP G7, שרתי X3550/3650 M2 של לנובו/IBM יתאימו למטה (כל עוד הבקר תומך ב-SATA במהירות 6 ג'יגהביט), אפשר למלא דיסקים פשוטים (WD RED PRO ואחרים שנותנים מהירות 7200 RPM) ואולי 1-2 דיסקים SSD בחיבור SATA. שאר משאבי המערכת ישומשו טובת הרצת אפליקציות אחרות, מכונות וירטואליות, קונטיינרים (בפוסט קרוב אדגים איך Gluster FS יכול לעזור ל-Kubernetes בכך שתצטרך מעתה לבקש רק Volume Claim מבלי ליצור Volume, המערכת תיצור אוטומטית וניתן לגשת לאותו Volume ממספר קונטיינרים במקביל) וכו'.

גם כאן, כמות המכונות המשתתפות ביצירת Volume יכולה להיות מינימום 2 אך עדיף ברוב המקרים להתחיל עם 3, רק שכאן אם אתם רוצים להישאר עם 3 ולהוסיף דיסקים לדוגמא, חברו JBOD עם הדיסקים, צרו מהדיסקים דבר שנקרא Brick, והוסיפו אותו ל-Volume קיים. זה יספיק. מבחינת File system, ל-Gluster FS זה כלל לא משנה. תקים ZFS על הדיסקים ועל זה תריץ GlusterFS? אין בעיה. תרצה לפרמט עם בקר ה-RAID שלך את כל הדיסקים לאיזה RAID מסוים ועל זה להריץ GlusteFS? אין שום בעיה. גם כמות הדיסקים אינה ממש משנה, ואפשר אפילו להתחיל בדיסק יחיד (לא כל כך מומלץ אלא אם זה דיסק וירטואלי).

עכשיו החלק היותר מעניין: החלק הכי קריטי בבחירת מערכת זה החלק של השרותים. איזה שרותים אפשר לקבל עם הפתרון? גם עם Ceph וגם עם Gluster FS, אתה יכול לקבל את אותם פתרונות. רוצה iSCSI MP? יש. NFS כולל גירסה 4.1 או PNFS? יש. רוצה Object Store? יש. שרידות במקרה ששרת פיזי נופל? יש. מחפש Deduplication? ב-Gluster FS ניתן לקבל זאת כשמפרמטים את הדיסקים עם מערכת ZFS ובדרך גם ניתן לקבל דחיסה. (ב-Ceph כרגע אין את זה). מה עם Caching ו-Erasure Coding? יש ב-Ceph ויש גם ב-Gluster FS, וכן, לשתיהם יש גם ממשק WEB.

מה עם שרות ותמיכה? לגבי Ceph – גם SuSE ישראל וגם רד-האט ישראל (דרך הנציגים שלהם בארץ) מוכרים חבילה מסחרית ותמיכה מסביב לשעון של Ceph (ב-Suse זה נקרא SuSE enterprise storage 5, ב-רד-האט זה נקרא Red Hat Ceph Storage) עם תמיכה מסביב לשעון. כשזה מגיע ל-Gluster, רד-האט מוכרת את Red Hat Gluster Storage. אני ממליץ לשים לב לנקודה עקרונית: לא מומלץ להתקין את התוכנות אם אתם לא קונים ואין לכם מישהו שיתמוך לכם בתוכנה. נכון, Gluster FS לוקח חצי שעה להקים, אבל כשהתקלות מתחילות, אם אין ידע, זה כאב ראש (במיוחד ב-Ceph).

לסיכום: למי שמחפש פתרון סטורג' Scale Out, אלו 2 פתרונות טובים עם "גב" מאחוריהם. הפתרון של Gluster הוא טוב והוא יכול לתמוך גם בפטהבייט בלי שום בעיה והוא יכול להתאים לכל גוף שמחפש לעצמו פתרון אחסון חזק עם שרידות מעולה. הפתרון של Ceph לעומת זאת הוא פתרון "מפלצת" שנועד בראש ובראשונה לשרת אלפי, עשרות אלפי ומאות אלפי לקוחות בו זמנית ובנוסף, 2 הפתרונות נותנים לכם חופש מוחלט בבחירת הציודים שישמשו לאותו פתרון סטורג', כך שאין צורך יותר לשלם אלפי שקלים נוספים פר דיסק בגלל .. מדבקה (וכן, אני עומד מאחורי ההצהרה הזו). פתרון Active/Passive או Active/Active זה אחלה, אבל פתרון עם 3 מכונות נותן שרידות הרבה יותר טובה וגם נהנים ממהירות הביצועים.