השינוי המהותי ש-VMware מתכננת לבצע

כנס VMWorld נערך באופן וירטואלי השנה ב-29-30/9 וכלל מגוון הרצאות, שרובם נעו על מוצרים ונושאים שב-VMWare כבר דיברו עליהם בעבר. אחד הנושאים שעבר "הכרזה מחדש" (3 פעמים! פעם אחת בשנה שעברה, פעם שניה בכנס VMworld ופעם שלישית רק לפני יומיים בכנס GTC) הוא נושא ה"DPU" (כלומר Data Processor Unit) של חברת מלאנוקס, עם מעבדי ה-Bluefield-2. חשבתי לכתוב פוסט על ה-DPU, אך מכיוון שיש עוד מספר שחקנים שהולכים להיכנס בדיוק לתחום זה עם שמות משלהם, החלטתי לכתוב פוסט יותר כללי בנושא.

תכירו – פרויקט Monterey

לפני שניכנס לפרטי הפרויקט, נסתכל על המצב הנוכחי, עוד ברמת ה-Hypervisor, ה-ESXi. כיום, ה-ESXi בעצם מריץ את כל השרותים כ-Hypervisor על מעבדי ה-X86 (ה-Xeon או EPYC) – בין אם מדובר בשרותי רשת, שרותי אחסון, אבטחה, Host Management ועוד. כל זה טוב ויפה, אך זה גוזל לא מעט משאבים מהשרת, וזה גם לא נותן מענה מלא לצרכים של הלקוחות כיום, שרוצים מהירות תקשורת יותר גבוהה, שימוש בכרטיסי FPGA וכרטיסים אחרים, חלוקה יותר טובה של נתיבי PCIe (העבודה שרוב יצרני השרתים, למעט חברת Supermicro ו-TYAN עושים בשרתים שלהם בכל הקשור ל-IOMMU, שלא לדבר על SR-IOV ומיפוי הנתיבים – היא פשוט בושה!), ועוד.

ישנה קטגוריה שלמה של כרטיסים חכמים שיכולים לבצע את כל התהליכים הללו, ובצורה הרבה יותר מאובטחת, יותר מהירה ויותר אמינה. הקטגוריה הזו נקראת SmartNIC. בדרך כלל מדובר בכרטיס רשת שכולל בתוכו מעבד ARM, אחסון Flash קטן, זכרון, ויכולות רציניות לטפל בתעבורה במהירות של 100-200 ג'יגהביט, כולל אבטחה בכל רמות התקשורת, הצפנה, שרותי אחסון NVME "על סיב" ועוד. ב-VMware עסקו בשנתיים האחרונות במיגרציה של קוד ה-ESXi ל-ARM על מנת לאפשר ל-ESXi בעצם לרוץ מהכרטיס ואותו מעבד ARM יתן את כל השרותים שה-ESXi כיום נותן – רק מבלי להשתמש במעבדי ה-X86 בשרת. מעבדי ה-X86 הנ"ל יוכלו להריץ מכונות וירטואליות, קונטיינרים, ומעתה – גם Bare Metal. תוכלו להריץ בעצם כל מערכת הפעלה על "הברזל", כאשר ה-OS יקבל את שרותי התקשורת, אחסון, ניהול וכו'  דרך ה-SmartNIC באופן שקוף. בנוסף, בעזרת ה-SmartNIC ופרויקט אחר (פרויקט Bitfusion) – נוכל גם לקבל שרותים מציוד שאינו נמצא על השרת עצמו, כמו שרותי GPU, שרותי אחסון NVME Over Fiber ועוד.

יוצא מכך, שעם פרויקט זה, לא רק שנקבל יותר מקום פנוי בשרתים, נוכל לקבל גם אפשרויות התקנה נוספות, וניהול אחיד של כל השרתים, אפשרויות Provisioning יותר טובות ועוד.

אם העניין הזה נשמע לכם מוכר ולא מעולם VMware – אתם לא טועים. כך בדיוק עובדת אמזון עם כרטיס ה-Nitro שלהם ומאפשרת ללקוחות לשכור מיידית שרתים פיזיים, מבלי שהשרתים יעברו תהליך Provision כלשהו. הכל רץ מכרטיס עם מעבד ARM ומערכת לינוקס שרצה על הכרטיס ומבצעת את כל הפעולות, ונותנת את כל השרותים הנחוצים בצורה שקופה לשרת. גם ספקי ענן ציבורי אחרים עובדים בשיטות דומות.

פרויקט Monterey נמצא כרגע במצב Preview, אך מי שחושב כבר לקפוץ ולהתחיל להשתמש בפירות של הפרויקט, כדאי שיעצור לרגע. כרטיסי ה-SmartNIC מתחברים בחיבור של 100-200 ג'יגהביט ומעלה, כך שסביר להניח שתצטרכו מתגים אחרים יותר מהירים ויותר יקרים. מבחינת סוגי כרטיסי SmartNIC, אין כרגע הרבה הצעות (יש את Bluefield-2 של חברת מלאנוקס, אינטל, ברודקום ועוד מספר חברות יצאו עם כרטיסים כאלו בשנה הבאה) וסביר להניח שתצטרכו גם בדרך להחליף שרתים, הואיל ויש צורך בשינויים על לוח האם, כולל שינויים מהותיים לקוד ה-UEFI שבשרתים.

לסיכום: זהו עוד מקרה שטכנולוגיה שמתחילה להיווצר ולהיות משומשת אצל ספקי ענן ציבורי (hyperscalers) ומגיעה לאט לאט ל-Enterprise. הפרויקט עצמו, לכשיפעל ויוכרז כ"יציב", וכל הציוד יהיה זמין – יתן פונקציונאליות חדשה וביצועים טובים יותר, אך בשלב זה הפרויקט אינו יותר מאשר "מעניין".

האם ניתן להגן על מחשב נגד גניבות תוכנה?

(הערה: את הפוסט הזה פרסמתי לפני יותר מ-3 שנים בבלוג אחר שכבר אינו קיים ואני מפרסם אותו מחדש עם עדכונים – לבקשת אנשים שפנו בנושא).

לא מעט חברות תוכנה יוצרות קשר בתערוכות, כנסים ודרכי שיווק אחרים כדי למכור את מרכולתן מעבר לים. בחלק מהמקרים התוכנה תינתן להורדה בחינם/כ-DEMO/לאחר תשלום בצורה מקוונת, ובחלק מהמקרים התוכנה תישלח ללקוח באמצעים קונבנציונליים (כן, יש עדיין מקרים כאלו).

אחד החששות הכי גדולים של אותן חברות – הוא שהתוכנה תיגנב, תועתק ו/או תופץ ברבים באמצעים פיראטיים ובמקרים מסויימים – חלקים ממנו יופיעו בתוכנות אחרות מתחרות (אחרי הכל, לא ממש מסובך להעתיק קובץ so או DLL – אלו קבצים של ספריות משותפות).

בעשור האחרון יצא לי לקבל לא מעט פניות שונות שאפשר לסכמן כך: לקוח פוטנציאלי מחו"ל (בד"כ זה סין) יוצר קשר עם חברת התוכנה ומעוניין לרכוש את התוכנה (בד"כ זו תוכנה שלא זמינה Online להורדה ישירה, לעיתים מדובר בתוכנות משולבות חומרה). המחיר זה לא בעיה, והבעיה היחידה היא שהלקוח הפוטנציאלי רוצה לנסות את המוצר עם תוכן משלו, והוא לא מוכן לשלוח את התוכן שלו, ולפיכך מתבקשת החברה הנכבדה לשלוח מחשב עם התוכנה על מנת שהלקוח הפוטנציאלי ינסה ולאחר מכן הם יעברו לשיחות על מחירים, תשלום וכו'.

כאן בדרך כלל כותב שורות אלו מקבל פניות (היו לא מעט כאלו) מהחברה ובה בקשה להצעת מחיר להקשחת מחשב שישלח ללקוח, החל מרמת ה-BIOS, המשך ב-OS ובכל מה שצריך, הכל על מנת שהלקוח הפוטנציאלי לא יפרוץ למכונה ויגנוב את התוכנה..

מערכות הפעלה שונות ניתנות להגנה ברמות שונות. לינוקס ניתן להקשיח בצורה הרבה יותר רצינית מאשר כל גירסת Windows. ניתן להצפין את הדיסק, ניתן לנעול BIOS/UEFI, ניתן גם לבטל אפשרות הפעלת כניסות USB, רשת וכו', אולם מהרגע שהמכונה מגיעה ללקוח הפוטנציאלי, הסיכוי שההגנות הללו ימנעו ממנו להיכנס/להעתיק – שואפים לאפס. אפשר להשתמש בטריקים רבים, אבל המקסימום שהם יגרמו, זה עיכוב בפריצה. (אגב, אני מכיר לא מעט אנשים שבטוחים שתוכנות כמו BitLocker מצפינות דיסקים בצורה יוצאת מן הכלל ולא ניתן בשום מצב לחלץ את המידע. אני ממליץ להם לקרוא את הפוסט הזה).

אז מה ניתן לעשות? לשכנע את הלקוח לנסות משהו אחר. אחת ההצעות: מכונה שתהיה זמינה Online.

מכונות וירטואליות אשר זמינות אונליין – קלות יותר להגנה והרבה יותר קשות לפריצה מאשר ברזל שמגיע ללקוח ב-Fedex. אפשר להתקין מספר תוכנות שעוקבות אחר ההתנהגות של המשתמש ושתדענה לחסום נסיונות שונים של "התחכמות". כמובן שאין 100% הגנה, אך ניתן לנעול ולסגור דברים רבים, במיוחד בלינוקס.

ב-Windows לעומת זאת, אם רוצים להקשיח ברצינות מכונה כזו, יהיה צורך בלהכין אותה מחדש, בלי WDS ולהשתמש בגירסת ה-IoT. בגירסה זו ההתקנה היא הרבה יותר פרטנית ויש צורך לבחור חלקים שונים מתוך מאות חלקים (בניגוד למה שמותקן ב-WDS) ובכך להקטין באופן משמעותי את אפשרויות הפריצה למכונה, ועל זה ניתן להתקין תוכנות צד ג' שחוסמות כניסות USB, חוסמות את תפריט ה"התחל", חוסמות תעבורת רשת, כתיבות לתיקיות לא מאושרות וכו' וכו'.

חוץ מהפתרונות הנ"ל, ישנם עוד פתרונות אחרים שתלויים כמובן בסוג האפליקציה ומה רוצים להריץ, החל מקונטיינרים, מכונות וירטואליות עם פתרונות הצפנה של ה-VM מבוססי מעבדים כמו Ryzen או EPYC, שימוש ב"שוק" של ספקי הענן ועוד ועוד, אך גם חשוב לזכור: אלו פתרונות שיותר קשים לפריצה, אך הם אינם בלתי פריצים לאלו המומחים בנושאים אלו.

אסכם כך את הדברים: אין הגנה של 100% ואם מחשב יגיע לחברה שכל יעודה הוא לפרוץ ולהעתיק חומר – כל מכונה שתגיע לשם תיפרץ. יכול להיות שיקח יום ויכול להיות שיקח שבוע, אבל הם יצליחו בסופו של דבר ולכן לפעמים אולי יהיה כדאי לשכנע את הלקוח לחשוב על פתרונות אחרים שאינם מצריכים משלוח מכונה אליו.

האם מומלץ להעביר מערכת שלמה לענן מ-On Prem?

כל חברה שרוצה להעביר או להקים תשתית אצל סע"צ (ספק ענן ציבורי) – רוצה לקבל תמורה יותר טובה ממה שיש לה כיום, בין אם מדובר על ביצועים יותר גבוהים, מחיר נמוך יותר, תחזוקה פשוטה יותר, שרידות גבוהה יותר ועוד ועוד. אם יש משהו אחד שאף חברה לא רוצה – זה לקבל את מה שיש להם כיום מבחינת ביצועים ושרידות, אך לשלם יותר.

למי שלא מכיר, אחד המושגים הכי שגורים בפני כל מי שמתעסק בתחום עננים ציבורים הוא המושג "Lift & Shift", כלומר המושג מתאר מצב בו הלקוח מעביר את כל או רוב התשתית שלו מה-DC שלו אל ספק הענן בתצורה כמה שיותר זהה. לדוגמא: אם יש ללקוח 100 מכונות וירטואליות שמריצות את כל האפליקציות, הפלטפורמות ושאר דברים ב-On Prem, ב-Lift&shift מעבירים הכל "כמו שזה" (או כמעט) אל ספק הענן הציבורי שהחברה חתמה מולה, כך שבסופה של ההעברה, יש 100 (או קצת פחות) מכונות וירטואליות רצות בענן.

יש לא מעט גורמים, בין אם מדובר בספקי ענן, בין באם מדובר ביועצים ואינטגרטורים שממליצים על כך. הח"מ, שגם מוכר שרותי יעוץ ואינטגרציה, דווקא ממליץ נגד התהליך.

להלן הסיבה מדוע אני לא ממליץ על המהלך:

ללקוח יש 100 מכונות וירטואליות והוא מעביר אותם בתהליך lift & shift. הלקוח בעצם ישלם את מחיר המקסימום לספק הענן מבחינת ההמרה. הועברו 100 מכונות, כאשר רוב המכונות כלל אינן מנצלות את המשאבים ב-VM. מה הרווח של הלקוח ממעבר כזה? מבחינת ביצועים, אינני בטוח שפתאום יהיו ביצועים גבוהים יותר (אלא אם מעבירים מכונות VM משרתים בני יותר מ-7 שנים). מה שכן, התשלום לספק הענן יהיה הרבה יותר מסיבי: אם הגדרת 100 ג'יגהבייט דיסק וירטואלי מבוסס SSD, אתה תשלם על 100 ג'יגהבייט (במיוחד אם הגדרת את ה-Block Storage מ-SSD מהיר), גם אם השתמשת ב-10 ג'יגהבייט. בענן אין "Thin Provisioning", וכנ"ל לגבי זכרון וכח עיבוד, וכל זה עוד לפני שינויים ואופטימיזציות שהלקוח רוצה לעשות כדי לעבוד בענן..

לכן, אם יש משהו אחד שאני ממליץ ללקוחות – זה לא לחשוב על ספקי ענן ציבוריים כחברות Hosting ולא להשתמש בשרותים שלהם כמו בחברות Hosting. במקום זה, אני ממליץ לבחון מספר דברים שיכולים לסייע באופן מהותי:

  • שימוש בשרותים מנוהלים במקום מכונות VM שאתה מקים/מריץ. יצא לי לבחון לא מעט שרותים של ספקי ענן שונים ואני חייב לציין שבמרבית המקרים, השרותים של ספקי הענן נתנו ביצועים טובים. בלא מעט מקרים, אצל לקוחות שונים מריצים מכונות VM שמריצים אפליקציות שונות – אין הגדרות ואופטימיזציה טובה. דוגמא פשוטה: אצל ספקי ענן שונים אפשר לאחסן את ה-DB המנוהל באחסון זול ומכני או SSD או ב-SSD מסוג מהיר, כאשר ה-OS יושב על אחסון מסוג אחר. (בסביבות On prem, רוב מכונות ה-VM גם רצות וגם מאחסנות את ה-DB על אותו סטורג)'. נכון, זה עולה יותר, אך הביצועים גם גבוהים בצורה משמעותית, שלא לדבר על כך שכשזה מגיע להגדרות של אפליקציות שונות (שרתי Web, שרתי SQL ועוד) – אצל רבים אין ממש אופטימיזציה – שכן קיימת בשרותים המנוהלים אצל ספקי הענן.
    לכן, לפני שחושבים להעביר את אותו שרת SQL (לדוגמא) – כדאי לחשב מה העלויות של שרות זהה מנוהל עם Instance דרוש ואחסון, וזאת בהשוואה ל-VM שאתם תקימו. כדאי לקחת בחשבון גם תחזוקה והשבתה שתתרחש במקרה של VM שלכם.
  • אפליקציות עצמאיות: שרותים כמו Beanstalk, או App Service של אז'ור, או App Engine של גוגל – ושלל פתרונות זהים אחרים – שרותים אלו נותנים לך בעצם להריץ את הקוד שלך בשפה שאתה כותב – על תשתיות ספק הענן, כאשר אינך צריך להקים תשתית של VM, תשתית Load Balancing ועוד. אתה כותב קוד ומאחסן אותו בשרות כלשהו, מצמיד Webhook לשרות הנ"ל בענן, והשרות כבר ירים ויריץ את כל מה שצריך מבחינת pipelines, הוא יקמפל ויארוז מה שצריך, ויכין Instances חדשים שבחרת את גודלם. אתה לא צריך לדאוג לגבי עומסים, המערכת תדע לבצע אוטומטית Scale Out לאפליקציה שלך ותוסיף/תוריד Instances כנדרש, ותצמיד אותם ברקע לשרות Load Balancing כך שלא תפסיד בקשות מדפדפנים או ממכשירים שונים (בהתאם לאפליקציה). כאן בדיוק נמצא עקב האכילס אצל חברות רבות שמריצות אפליקציות בתשתית On-Prem (או תשתית Hosting) שמשרתות גולשים וה-Scaling שלהם הוא ידני. עם שרותים כנ"ל, אפשר להגדיר Instances קטנים ולשלם מחיר זול רק על מה שהיה בשימוש, הקץ לניחושים והערכות לגבי הקמה של יותר מדי או פחות מדי משאבים.
  • קונטיינרים: זו ה-טכנולוגיה של השנים האחרונות שחברות רבות כבר עברו להשתמש בה (ומי שלא – הסעיף לעיל רלוונטי לגביו) וכאן ספקי ענן שונים מציעים שרותי קונטיינריזציה שונים, בין אם מדובר על שרותי קונטיינר מנוהלים שאתה מחליט כמה Instances להקים/להוסיף/להוריד, ובין אם מדובר בשרותים שאתה כלל לא דואג לתשתית ובמקום זאת אתה פשוט משלם על שימוש בזכרון ובמשאבי עיבוד. השילוב של קונטיינריזציה ושימוש בתשתית של ספקי ענן ציבוריים יכול לתת פתרון עם ביצועים מעולים ולאו דווקא מאוד יקרים.

מעבר לענן ציבורי יכול לחסוך כסף, כל עוד מוכנים "לשנות את הדיסקט" בראש ולוותר על חלק משיטות העבודה מה-20+ שנה האחרונות. שיטות כמו Lift & Shift לא יעזרו הרבה ללקוח אבל הם בהחלט יעזרו לשורה התחתונה מבחינת כספים לספק הענן הציבורי שבו הלקוח משתמש. אם רוצים לעבור לענן ציבורי, אני ממליץ לחשוב על המעבר כעל פתיחת דף חדש, תוך אימוץ טכנולוגיות מודרניות ונטישה הדרגתית של טכנולוגיות Legacy.

כמה מילים על "קופסאות שידור"

"מים רבים עברו מתחת לנהר" – אני יכול לאמר כך על תקופה של יותר מעשור שעברה מאז כותב שורות אלו היה עסוק בהרמת שרות Streaming ללקוחות שונים. בניגוד להיום, דברים היו מורכבים וסופר יקרים: שרותי ה-CDN בארץ היו קיימים אך יקרים בטירוף, היה צורך בלרכוש לא מעט שרתי אפליקציות כמו Wowza, לשכור Load Balancers ולהגדיר דברים רבים – בכדי ששידור יזרום, ויזרום גם בעומס (עד שמגיע הרגע שאתה מגלה שספק האינטרנט שהבטיח לך 10 ג'יגהביט בחווה – חיבר אותך "בטעות" למתג של 1 ג'יגהביט).

כיום – כל אחד יכול לשדר לאלפים, עשרות אלפים ומאות אלפים במספר קטן של קליקים בטלפון סלולרי. כל מה שצריך זה לפתוח אפליקציה כמו יוטיוב, ללחוץ על אייקון מצלמת הוידאו, ללחוץ על GO ותוך כמה שניות – המנויים יכולים לראות אותך בכל העולם, לא חשוב היכן אתה נמצא. הכל קל, מהיר, זריז, והכי חשוב – לא מצריך כמעט שום ידע טכני.

הדברים מתחילים להיות יותר ויותר מורכבים ככל שהסיטואציה יותר מורכבת. כן, שידור וידאו ממצלמת הטלפון הסלולרי קל מאוד לבצע, אבל מה אם אני רוצה לשדר דרך מצלמת DSLR מהמחשב? פה אני כבר צריך לחבר כבל HDMI למצלמה ולהשתמש באחת מהתוכנות הפופולריות כמו OBS Studio, Xsplit, או vMix או אחת מהתוכנות האחרות – כדי להתחבר לאחד משרותי השידור הפופולריים (יוטיוב, Twitch, Facebook, (ובצורה לא רשמית – גם אינסטגרם, כל עוד אתה יודע "לשחק" עם ה-RTMP, ואגב – זה בתשלום אחרי 3 השידורים הראשונים). התוכנות הללו גם נותנות לך להשתמש בפילטרים, תוספים, יצירת "סצינות" עם מצלמות שונות (USB, RTMP, HDMI וכו') ואפשר להגיע איתן לתוצאות יפות ומרשימות. היתרון הענק בתוכנות הללו כיום – הוא הפשטות בחיבור לשרותי זרימה עצמם. כך זה נראה ב-OBS Studio, לא נראה לי שלמישהו יהיה קשה עם הממשק הזה להגדיר:

לאחרונה החלו לצוץ כל מיני "קופסאות שידור" (YoloLiv Yolobix יצא לפני מספר חודשים, לפחות עוד שלושה מוצרים חדשים אמורים לצאת בשנה הבאה [אין באפשרותי למסור פרטים עקב NDA]), גם חברת Black Magic יצאה עם שורת מוצרי Atem Mini ויש עוד מספר מוצרים – כולם מכוונים לנקודה מרכזית: לפשט את תהליך השידור תוך כדי קונסולידציה של אמצעי הזרימה למכשיר אחד ושידור מאותה קופסא, מבלי שהמשתמש יצטרך להיות מומחה למחשבים או מבין טוב בענייני זרימת וידאו, H.264, הקלטות, Bit Rate ושלל מושגים אחרים, והם מייעדים את עצמם הן לחובבי שידורי הזרימה (וולוגרים) והן למקצוענים שמצלמים כנסים, אירועים מרובי משתתפים ועוד.

מכשיר ה-YoloLiv לדוגמא, מציג גישה מעניינת. מדובר במכשיר אנדרואיד שכולל בעצם כל מה שצריך כדי לשדר ולהזרים מידע בין ב-WIFI, בסלולר ובחיבור רשת. אפשר לחבר 2 מצמות ב-HDMI ומצלמה בחיבור USB (כל עוד המצלמה משדרת בסטנדרט UVC, כמו המצלמות של לוג'יטק), אפשר להכניס כרטיס SIM, כרטיס SD על מנת להקליט (ולשדר קבצים שקיימים בכרטיס), אפשר לשדר לשרותי ה-Streaming הפופולריים (לפחות בסקירות וידאו שראיתי, יש עדיין כל מיני "קפיצות" שצריך לעשות כדי להגדיר חיבור ליוטיוב לדוגמא) – ובקיצור, למי שצריך להקליט מ-2 מצלמות ובמקביל לשדר את התוכן מאחת המצלמות, (השידור הוא על ערוץ יחיד. אין תמיכה ל-Multi Cam של יוטיוב) – הפתרון הזה הוא פתרון טוב…

… אם לא מסתכלים על הצעות המתחרים ועל המחיר..

המחיר עולה 4800 שקלים (וזה לא בגלל היבואן בארץ. המחיר בחו"ל הוא 1100 דולר), ובמחירים כאלו הדבר הראשון שהייתי ממליץ לעשות, גם לאלו שאין להם שום בעיה להוציא את הסכום – להסתכל על הצעות מתחרות.

בואו ניקח לדוגמא את ה-Atem Mini Pro של Black Magic. בניגוד ל-Yololiv, יש תמיכה בציוד של:

  • 4 מצלמות במקום 2
  • תמיכת שידור פלט וידאו דרך USB לחיבור למחשב, ובכך כשמחברים למחשב אפשר לשדר ישירות לאפליקציות כמו סקייפ, ZOOM, גוגל Meet, שרות Webex ואחרים.
  • הקלטה של הפלט ישירות לדיסק קשיח חיצוני
  • הגדרות הרבה יותר קלות לשידור לפלטפורמות ה-Streaming למיניהן
  • אין צורך (זולת הגדרות ראשוניות) במחשב. קח את המכשיר לאירוע והתחל להשתמש.

המחיר? 2800 שקל ביוגנד.

ישנו דגם יותר משוכלל (ה-Atem Mini Pro ISO) שמאפשר:

  • הקלטת כל ערוץ וידאו בנפרד באיכות גבוהה ב-H.264
  • לחיצה על כפתור אחד יוצרת קובץ פרויקט ל-Davinci Resolve כולל את הוידאו, מעברים בין הערוצים (כלומר כל לחיצה על כפתור למעבר מוקלטת לפרויקט)
  • ועוד פונקציות רבות שברובן כלל לא קיימות אצל המתחרים.

המחיר בארץ – 3990 שקל ביוגנד – כלומר זול ב-800 שקל מה-YoloLiv ונותן הרבה יותר פונקציות.

אחד הדברים החשובים בשידור – הוא שידור דרך תשתית הסלולר (אם אין חיבור DSL/הוט/סיבים לשדר דרכו באותו מקום). שידור דרך סלולר הוא בעייתי מאוד הואיל וברגע אחד ישנה מהירות העלאה של 50 מגהביט וברגע אחר – 2 מגהביט בקושי, למרות שלא זזת מילימטר מהמקום, ועם זה המקודד בתוך הקופסא צריך להתמודד, צריך ליצור בזמנים נכונים את ה-I Frame, וכמה שיותר "למשוך" אם אפשר את ה-B ו-P ולקודד באיכות הכי טובה שאפשרית באותו רוחב פס והתמודדות עם "קפיצות" של רוחב הפס, ולכן צריך מעבד רציני שיודע לקודד ולהתמודד עם סיטואציות אלו. לבלאק מג'יק, "במקרה" יש נסיון ביצור מצלמות וציוד שידור כבר 20 שנה (מ-2001). אני מאמין שהציוד שלהם מקצועי….

נקודה חשובה נוספת לגבי שידור סלולרי – אל "תיבנו" על מודם סלולרי פנימי. במקרים רבים תכנון והטמעת האנטנות הסלולריות במכשירים רבים (כולל מחשבים ניידים, במיוחד של חברה אמריקאית מסויימת שלא אציין את שמה) הוא גרוע והקליטה היא בינונית ומטה. אפשרויות מומלצות:

  1. רכישה ושימוש במכשירי MIFI למיניהם (ודאו כי ה-4G שלהם פועל בארץ. אל תרכשו מ-eBay את ה-MIFI של Huawei. מכשיר גרוע שלא עובר כלל ל-4G בארץ עם אבטחה מאוד גרועה)
  2. אם יש לכם טלפון סלולרי ישן פנוי – חברו אותו ל-Power Bank והפכו אותו (זה בהגדרות) ל-Hot spot.
  3. השתמשו בנתב סלולרי עם אנטנות חיצוניות. קחו את זה לדוגמא – 170 שקל וזה שלכם (ובזמן שאני כותב את הפוסט הזה, הזמנתי את זה לעצמי) ועם חיבור RJ45 לקופסא. אם אתם משדרים כל כמה ימים דרך הסלולר, קנו 2 מכשירים כאלו וציידו אותם ב-SIM של ספק אחר בכל אחד, כך שאם יש בעיות קליטה עם ספק אחד, תוכלו להחליף במהירות מודם מבלי לטרוח להוציא SIM/לסנכרן מול אנטנות וכו'.

לסיכום: לפני שרוכשים פתרון כלשהו הקשור להזרמת מדיה לשידורי מצלמות – חשוב לבדוק מחיר ותמורה מול הצעות מתחרות. במקרה הזה השוויתי שתי הצעות -YoloLiv מול Atem Mini Pro ולעניות דעתי – ההצעה של בלאק מג'יק זולה משמעותית ונותנת יותר. יש כמובן עוד הצעות ועוד מוצרים, ולכן אני ממליץ בזמן הפנוי (ואם מחפשים לרכוש פתרון) להציץ יותר ולשאול אחרים.

עריכת תכני מולטימדיה – תחנות עבודה מול עבודה מרחוק

לא מעט אולפנים רוכשים תחנות עבודה ותחנות דסקטופ על מנת ליצור ולערך תכנים כמו וידאו, אודיו, אנימציה, תלת-מימד, CAD וכו'. בשבילם קניה כזו שווה הואיל ורכישה כזו מכסה בעצם את הכל ובנוסף מקבלים תמיכה מיצרן השרתים, ויצרן התוכנות נותן תמיכה לתחנות כאלו.

לשיטה כזו יש כמובן יתרונות כמו "שקט" ללקוח הרוכש, אולם יש לה גם בעיות:

  • חוק מרפי אומר שאם ידפק הדיסק הקשיח של תחנת העבודה, שחזור דרך ה-Image לעולם לא יספיק ותמיד יאבדו קבצים חשובים ספציפית לאותו עורך או קבצים חשובים אחרים שנשמרו בתחנה אך מעולם לא גובו בגיבוי המרכזי.
  • Overpowered או Underpowered – בלא מעט מקרים שיצא לי לראות, הלקוח רכש מכונה שהיא או חזקה מדי לאותו סוג עבודות, או שהיא חלשה מדי. מה לעשות, לא כולם לוקחים בחשבון חישובי Single threaded Performance לתוכנות "סוררות" כמו פוטושופ, אפטר אפקט ועוד.
  • למכונה אין גיבוי בפתרון הגיבוי המרכזי, כך שאם מישהו החליט שעכשיו זה רעיון טוב לשדרג לדוגמא את פרמייר ופתאום פרמייר כלל לא מוכן לעבוד, גם לאחד הסרת הגירסה החדשה – יהיה לנו עובד ותחנה מושבתים, וכמה שעות של עבודה כדי להחזיר את התחנה לעבודה רגילה. כנ"ל גם במקרים שיש תקלות פתאומיות (כי מישהו לחץ על OK להתקין עדכוני Windows ש..אופס, דפקו את התחנה)

כיום, אם שואלים את עבדכם הנאמן – רכישת תחנות עבודה, גם לצרכי יצירת/עריכת תכנים כמו התכנים המודברים בפוסט זה – היא מיותרת. כל מה שצריך בצד של העובד זה מחשב מאוד פשוט, כמו המחשב בתמונה משמאל (העפרון נועד להמחשת הגודל) ואליו יחוברו המסכים, מקלדת, עכבר, טאבלט (אם צריך) ועוד. אני כמובן מדבר על Thin Client.

כיום, כל אולפן שמחזיק מספר דו ספרתי של עובדים (עורכים/קולוריסטים/אפטריסטים ושלל טים אחרים…) שמחשב עלויות של רכישת/שדרוג תחנות עבודה עם כל הציוד הנדרש, כשמוסיפים עלות שדרוגים, פתרון אחסון מהיר וכו' – יכול למצוא שפתרונות מבוססי שרתים עם וירטואליזציה, יתנו כמה דברים חדשים שיכולים לסייע לארגון, כמו:

  • התאמה מדויקת של מכונה וירטואלית לאותו עובד. בתחנות עבודה יש צורך לקבוע מראש כמות ליבות/זכרון/סוג GPU. במכונה וירטואלית אפשר לעומת זאת "לחתוך" כמות מדוייקת ובכך למנוע בזבוז משאבים. מעבד עם 20 ליבות לדוגמא, הוא דבר מיותר לחלוטין לפוטושופ או לאפטר אפקט.
  • אפשרות שדרוג מיידית כשצריך יותר משאבים: רבים אולי לא מודעים לכך, אבל כשעורכים סרט/וידאו, עריכה "רגילה" (חיתוך, Transitions, דברים די בסיסיים) אינה מצריכה כמו זכרון VRAM גדולה. לעומת זאת, קולוריסטים שמשתמשים ב-דה-וינצ'י ויוצרי אפקטים (באותה תוכנה) יצטרכו כמות VRAM הרבה יותר גדולה, ואת זה אפשר לקבוע פר VM.
  • מכונות ה-VM הנ"ל יגובו כל יום במסגרת גיבוי מרכזי באולפן וכך, גם במקרה של תקלת "הצילו" יהיה אפשר לחזור יום אחורה בלי בעיה תוך דקות ספורות.
  • התכנים ישבו בתוך פתרון אחסון (אין צורך במשהו סופר יקר) שגם הוא יגובה, כך שגם כאן – שום תוכן לא הולך לאיבוד ולא מסתמכים יותר על פתרונות NAS שעולים 800 שקל ב-IVORY.
  • אפשר לעבוד מכל מקום – מהלאפטופ, בגינה בחוץ, אפשר להדגים בחדרי ישיבות את העבודה ועוד ועוד.
  • קל להוסיף משאבים לשרתים: GPU? זכרונות? מעבירים את מכונות ה-VM למכונה אחרת, מוסיפים, מפעילים, יוצאים ממצב Maintenance, ואפשר לפזר את המשאבים החדשים למי שצריך.

הפתרון שאני מדבר עליו קשור ל-VMware (למען האמת, גם פתרונות מתחרים כמו Nutanix, Xen יתנו את אותו פתרון) ללא שימוש ב-VDI. החיבור עצמו יכול להתבצע דרך RDP שקיים בתוך ה-VM או דרך פתרון צד ג' כמו Parsec או Teradici. מבחינת Latency, מנסיונות שביצעתי לאחרונה, הוא נמוך מאוד.

מה לגבי עבודה מרחוק, מהבית? ובכן, בישראל, לצערי ספקי אינטרנט אוהבים "לשחק" עם רוחבי הפס (הן מצד החוות שרתים והן מצד ה-DSL/כבלים). פרמייר/דה-וינצ'י/AVID ותוכנות אחרות בעבודה מרחוק דורשים רוחבי פס די משמעותיים (20-50 מגהביט), במיוחד עם פתרונות תקשורת כמו Teradici אם מעוניינים לקבל צבעים מדוייקים לקולוריסטים – ולפחות ממה שידוע לי, לפעמים אפשר לקבל תקשורת מהירה כזו ולפעמים .. לא (מהצד של ה-DSL). את זה בכל מקרה אני חושב לבדוק בקרוב.

לסיכום: אני ממליץ לכל סטודיו שצריך לשדרג מכונות או שצריך לרכוש מכונות חדשות או שחושב להשקיע בתשתית הפנימית – להעביר את כל העבודה לשרתים. נכון, הסכום הראשוני אינו קטן (במיוחד שצריך לרכוש כרטיסים כמו Quadro ושרתים שיכולים להכיל 2 כרטיסים ומעלה וכמות זכרןו נאה), אולם העבודה כך תצליח לחסוך נפילות ו-Downtime ורמת השרידות תהיה גבוהה בהרבה.

תכירו: Threadripper Pro

הסיפור עם מעבדי Threadripper הוא סיפור יחודי. קבוצת מהנדסים משתי קבוצות שונות ב-AMD בנו מעבד שמורכב מחלקים הקשורים גם לדסקטופ וגם לשרתים, כאשר הדגש הוא שהמעבד יהיה עבור משתמשי דסקטופ ובמחירים הרבה יותר נמוכים ממה שאינטל מבקשת. משפחת המעבדים זכתה להצלחה ולהתעניינות שיא של לקוחות החברה שמעוניינים במעבדים מרובי ליבות ובמעבדים עוצמתיים במחירים נוחים.

מעבדי ה-Threadripper, כפי שציינתי לעיל, היו מיועדים בראש ובראשונה למשתמשי הדסקטופ (ליתר דיוק, לסקטור ה-HEDT, כלומר High End Desk Top). כמות ערוצי הזכרון קוצצה בחצי בהשוואה למעבדי EPYC (המיועדים לשרתים), כמות הזכרון הנתמכת היתה מיניאטורית (בגרסאות הראשונות – עד 128 ג'יגהבייט), כמות נתיבי ה-PCIe נחתכה בחצי (64 נתיבים) אך מצד שני – מהירות המעבד עלתה באחוזים ניכרים בהשוואה למעבדי EPYC, הואיל ומעבדי Threadripper הצריכו קירור צמוד, בניגוד לקירור שקיים למעבדים עבור שרתים.

תחום אחד נשאר מחוץ לתמונה: שוק תחנות העבודה. יצרני תחנות העבודה כמו לנובו, Dell, HP, Supermicro ואחרים לא יכלו לקחת מעבדי Threadripper ולבנות מסביבם תחנת עבודה, הואיל ומספר דברים שלקוחות הארגונים דורשים – היו חסרים:

  1. ניהול מרוכז ברמת ה-BIOS/חומרה
  2. אבטחה ברמה יותר גבוהה ברמת המעבד
  3. התחייבות לייצור המעבדים למספר ארוך של שנים (5-7)
  4. תמיכה של AMD למעבדים מסביב לשעון עבור יצרני התחנות
  5. תמיכה לכמות ערוצי זכרון וכמות זכרון יותר גדולה
  6. תמיכה רשמית של AMD לסוגי זכרון המיועד לשרידות (RDIMM, ECC, 3DS וכו') במעבדים אלו
  7. שבב Chipset יעודי לתחנות עבודה
  8. מעבדים בגירסה מיוחדת – לתחנות עבודה

ל-AMD, חשוב לציין – יש אפס נסיון ביצירת מעבדים לתחנות עבודה. עד כה בדורות קודמים (טרום ZEN) המעבדים ש-AMD יצרו לשרתים, יוצרו לשרתים בלבד ותו לא, ו-AMD לא ממש תכננה לבנות פתרונות לתחנות עבודה.

ואז .. הגיעו אפל והראו את היצירה החדשה שלהם: מק פרו, עם מעבדי Xeon עד 28 ליבות, ותמיכה ב-1.5 טרהבייט זכרון, מראה חתיכי ושקט. עכשיו המתחרים בבעיה: כן, הם יכולים להציע מחשבים עם אותו מפרט ועם אותם מעבדים (ומחשבי המתחרים יהיו למען האמת מעט יותר מהירים הואיל ואפל מורידים את ביצועי ה-Xeon עם 28 ליבות בערך ב-20% כדי שהמחשב לא יתחמם יותר מדי…), אבל המתחרים רוצים משהו יותר חזק, משהו שיכול "להרביץ" למק-פרו. המתחרים היקרים לא יכולים להשתמש במעבדי EPYC, הואיל ו-EPYC עם Windows 10 – לא משהו שרץ טוב, בכלל. (ה-EPYC בנוי יותר להריץ לינוקס ו-VMware, וגם FreeBSD אם כי שם עדיין חסר עבודה).

זמן קצר לאחר שהחלו השמועות על המק פרו, יצרני תחנות העבודה החלו ליצור קשר וללחוץ על AMD להוציא משהו. מכיוון שאי אפשר כך לעשות COPY PASTE ממעבדים אחרים של AMD, ב-AMD החליטו להיענות לאתגר ולבנות Chipset חדש וגירסת מעבדי Threadripper חדשים. יצרני לוחות האם קיבלו כמובן גישה מוקדמת ויד חופשית לבנות לוחות מפלצות שאינן מוגבלות כמו במקרה של מעבדי אינטל (רק 6 ערוצי זכרון, רק 44 נתיבי PCIe ועוד)

תכירו: Threadripper Pro. למעבדים אלו יש את התכנות הנוספות הבאות, בהשוואה למעבדי Threadripper:

  • תמיכה עד 2 טרהבייט זכרון (ECC, RDIMM, UDIMM, 3DS)
  • ערוץ 8 ערוצי זכרון (מקל זכרון פר ערוץ, כמחצית ממעבדי EPYC)
  • 128 נתיבי PCIe
  • תמיכת זכרון במהירות 3200 מגהרץ
  • תמיכה בפונקציות PRO של AMD (דומה ל-vPro של אינטל)

ב-AMD מכריזים היום על ארבעה מעבדי Threadripper Pro חדשים:

שם דגם כמות ליבות מהירות בסיס מהירות מירבית כמות זכרון L3
Threadripper Pro 3945WX 12 4.0 4.3 64
Threadripper Pro 3955WX 16 3.9 4.3 64
Threadripper Pro 3975WX 32 3.5 4.2 128
Threadripper Pro 3995WX 64 2.7 4.2 256

(נכון לשעת כתיבת פוסט זה, אין מחירים ידועים. לאחר פרסום רשמי של המחירים – יעודכן פוסט זה).

נקודה חשובה לציון: מעבדי Threadripper Pro, כמו "אחיהם" Threadripper – לא מחפשים להתחרות במחירים נמוכים. AMD כבר הורידה את מחירי ה-Ryzen ב-50-100 דולר, אבל Threadripper נשאר בדיוק באותו מחיר ו-Threadripper Pro סביר להניח שיהיה יותר יקר מ-Threadripper רגיל (אך עדיין במרחק עצום מהמחירים שאינטל מבקשת). בנוסף – לוחות אם ל-Threadripper Pro (הלוחות אינם תואמים ל-Threadripper) יתחילו במחירים של 500 דולר ומעלה.

לסיכום: אם אתם צריכים מחשב עם המון כח, עם קיבולת גדולה של כרטיסי GPU וכרטיסים אחרים, חיבורי דיסקים U.2 ואתם מעוניינים לרכוש פתרון מוכן מאחת יצרניות תחנות העבודה הגדולות – כעת יש לכם אפשרות לבחור לא רק בפתרונות של אינטל אלא גם בפתרונות הרבה יותר חזקים.

הערה: ההכרזה הרשמית תהיה הערב, וההכרזה של חברת Lenovo תהיה ב-19:30 בערב שעון ישראל, אתם יכולים להירשם לשידור כאן.

הערה נוספת למלעיזים: לא, אני לא נציג ולא מטעם AMD (יש עדיין אמברגו בעת כתיבת שורות אלו) וכשאני רוכש מעבדים, אני משלם עליהם מחיר מלא, כך שפוסט זה אינו מטעם ואינו ממומן.

בעקבות אירועי אבטחה וקורונה: כדאי VDI?

אם מחר יצא לי לפגוש חבר שהולך להתחיל את צעדיו בעולם הפרילאנס, בתחומים כמו יעוץ, אינטגרציית פתרונות וכו' – הייתי שמח לתת לו 3 טיפים חשובים בתור התחלה:

  1. לא חשוב מה הפתרון – חברות רוצות לראות שאחרים (לפחות בגודל של אותו לקוח, עדיף יותר גדול) משתמשים בפתרון
  2. שהפתרון לא יהיה Bleeding Edge
  3. הלקוח ירצה לנהל את הפתרון In House עם כמה שפחות תלות מבחוץ.

בפעם האחרונה שהממשלה החליטה פה על סגר, כמעט כל החברות, גדולות כקטנות – עטו על יבואני מחשבים ניידים, מצלמות Web וכו'.

וזו היתה טעות רצינית. לעניות דעתי.

מדינות שונות שיש ברשותן זרועות סייבר שמנסות לפרוץ ולמצוא חולשות או לגנוב מידע – יעשו הכל על מנת שלא להתגלות ברדאר של הלקוח. הם ימפו את הרשת הפנימית והחיצונית של הלקוח, ימצאו חולשות, ימשכו קבצים של סיסמאות כדי להשתמש מבחוץ ב-"Rainbow Table" כדי לפענח סיסמאות, הם ימצאו דרכים לשאוב ולגנוב מידע, והעיקר: הם יבצעו כמעט אפס שינויים במערכות בארגון. אף אחד לא יקבל בארגון אימייל מהארגון הפורץ "פרצנו וגנבנו לכם הכל, חה חה חה". הם ישתמשו במידע הזה יותר מאוחר, בין אם למכור אותו לחברות וארגונים אחרים, ובין אם להשתמש בו לשימושים אחרים שונים.

לאפטופים לעובדים לעבוד מהבית דרך VPN היא דרך מעולה כדי להחליש בצורה משמעותית את כל עניין אבטחת המידע. לאפטופ, בסופו של יום, ישומש גם באינטרנט פתוח (ביתי, בחוץ) ולמומחים לפרוץ Windows לוקח דקות ספורות, נתב ביתי – פחות מכך (בהתחשב בכך שאף ארגון שמוכר את הראוטרים הללו לא מעדכן עדכוני אבטחה באופן אוטומטי, שלא לדבר על כך שאף אחד לא שולח התראות אבטחה על עדכונים חדשים. קיבלתם איזו הודעה כזו לאחרונה מ-בזק/הוט?), ולאחר פריצה ללאפטופ (אותם ארגונים יודעים איך לעקוף כל AV וכל מיני פתרונות אחרים) – כל מה שהם צריכים לעשות זה להטמיע אפליקציה או סקריפטים שרצים ברקע, וכשהמשתמש מתחבר ל-VPN – אפשר להתחיל לחגוג!!

בעולם ה-VDI הדברים שונים. לחלוטין.

הרעיון המרכזי ב-VDI הוא שאתה יכול להתחבר אל הדסקטופ הוירטואלי עם כל סוג של ציוד, כל עוד אותו ציוד מכיל אפליקציה שיודעת "לדבר" בשפת התקשורת להתחברות ל-VDI (הדוגמא הכי נפוצה: RDP), כלומר אותו ציוד שתתחבר איתו, יכול להיות בעל מערכת הפעלה אחרת (לינוקס לדוגמא), מעבד שאינו X86 (כמו ARM), או Form Factor שאינו כולל מסך נייח (סמארטפון, טאבלט). פתרון החיבור מעביר בסופו של דבר כברירת מחדל את הקשות המקלדת, תנועות עכבר ותצוגה – דרך תקשורת מוצפנת. בברירת המחדל, אין גישה לשום ציוד מקומי כמו מדפסת, דיסקים קשיחים, חיבורי USB (שאינם מקלדת ועכבר) וכו' ובדרך כלל תהיה גם הפרדה ברמת הרשת בין גישת ה-RDP לבין התקשורת שהדסקטופ הוירטואלי עצמו משתמש – לצורך גלישה באינטרנט/אינטרה-נט לדוגמא, כך שגם אם מחשב פרוץ מתחבר, אין לו גישה ישירה אל הקבצים והתיקיות בדיסק הקשיח הוירטואלי או דרך להריץ סקריטפים מהמחשב הנייד הנגוע למכונת הדסקטופ הוירטואלית. שכבה נוספת של הגנה שקיימת בפתרונות כמו Horizon של VMware היא שימוש חד פעמי בדסקטופ וירטואלי, כך שאם המשתמש התנתק/ביצע Log out – אותו VM פשוט ימחק ויבנה מחדש, כך שגם אם מישהו הצליח לפרוץ, אותו VM "יחיה" רק בזמן סשן החיבור של המשתמש, ולאחריו – (לפי ה-Policy שנקבע) המכונה תימחק.

כל מה שתיארתי הוא די בסיסי מבחינת אבטחת מידע. אפשר מכאן והלאה לקחת את זה לרמות יותר גבוהות הכוללות בדיקת Integrity של הציוד שיתחבר (לדוגמא באנדרואיד יש SafetyNet, ב-iOS יש מספר דרכים לבדוק אם המכשיר עבור Jailbreak, וב-Windows מיקרוסופט עובדת על פתרון "שרשרת" שעובר מה-BIOS והלאה כדי לבדוק שדברים לא שונו. בלינוקס יש מספר דרכים, כאשר הדרך הפופולרית ביותר היא לחתום עם TPM על ה-Image, לבצע mount כ-read only ועוד מספר דברים על מנת למנוע tampering ב-thin client) – ובכך למנוע כמה שיותר נסיונות פריצה לרשת הפנימית של הארגון.

לסיכום: ארגונים שמריצים מערכות דסקטופ רבות (לפחות אחת פר עובד) – אני ממליץ להן לשקול ברצינות מעבר ל-VDI. כיום דרישות החומרה אינן כה גבוהות (אפשר אפילו לעשות זאת גם ללא רכישת סטורג' All Flash NVME ב-7 ספרות בדולרים) אם משתמשים בשרתים מודרניים, ולגבי מחירי License אפשר תמיד למצוא פתרון עם נציגי המכירות של יצרני פתרונות VDI השונים. אם הנתונים שלכם בחברה חשובים – כדאי לשקול זאת.

מעבדי Cooper Lake של אינטל (Xeon SP דור 3)

אינטל הציגה לאחרונה את מעבדי ה-Xeon SP דור 3. סביר להניח שאם אתם לא ממש בודקים חדשות לגבי מעבדים, לא ממש שמעתם הרבה דברים על כך, והסיבה לכך היא שהפעם אינטל החליטה לחלק את ההכרזה ל-2: מעבדים לשרתים בעלי 4 ו-8 מעבדים (שם קוד: Cooper Lake) עכשיו, ומעבדים לשרתים 1-2 מעבדים – שנה הבאה כנראה (שם קוד: Ice Lake). זו, אגב, הסיבה שרוב הגולשים כאן לא ממש שמעו מנציגי שיווק של יצרני השרתים, מכיוון שהיצרנים כמעט ולא הוציאו שרתים חדשים עם המעבדים החדשים, דגש על כמעט – כל היצרנים הגדולים הוציאו 1-2 דגמים עם תמיכה ברוב המקרים ל-4 מעבדים ותו לא (שרתים כאלו עם 8 מעבדים – הם מאוד פופולריים בסין, לא בשאר העולם).

מבחינת שינויים ושיפורים במעבדים החדשים – אין הרבה, ומה שיש, די מאכזב:

  • "פי 2 ביצועים" – כן, כשמשווים את המעבדים החדשים למעבדים מלפני 5 שנים, וגם אז – רק ב-workloads מסוימים בלבד.
  • bfloat, VNNI – אינטל מנסה שוב ושוב להיכנס לתום ה-Machine/Deep Learning/AI ומכניסה תמיכה במתודות נוספות לתמיכה בתחומים הנ"ל. הבעיה המרכזית: לקוחות רצו/רוצים/ירצו לעשות זאת דרך ה-GPU כי זה זמין (לא צריך לרכוש שרת שלם, אפשר פשוט לרכוש כרטיס), קל לשדרג (שוב, אפשר להחליף כרטיס, לא צריך להחליף שרת שלם) ויותר זול.
  • תמיכה בזכרון – אינטל סוף סוף החליטו להעלות את מהירות הזכרון הנתמך ל-3200 מגהרץ, שנה אחרי ש-AMD עשו זאת. מצד שני, כל מעבד תומך מקסימום 256 ג'יגהבייט זכרון, או איך אומרים בקומדיה "היהודים באים" – "איזה עולב".
  • תמיכה ב-Optane Persistent Memory 200. עוד משהו שלא ממש הולך איתו חזק לאינטל, אבל היי, סיבוב שלישי, אולי יצליח הפעם?

חלק מההכרזה יועד ל-SSD החדשים של אינטל, ה-D7-P5500, P5600. אלו באמת דיסקים SSD מעולים, עם בעיה קטנטנה שלא קשורה טכנית ל-SSD עצמו: בשביל לקבל ביצועים טובים, תצטרך שרתים עם … מעבדי EPYC של AMD, מכיוון שאינטל עדיין לא שחררה שום chipset שתומך ב-PCIe דור רביעי, ואותם SSD דווקא צריכים זאת כדי לתת את הביצועים המיטביים.

אחת ההפתעות לעיתונאים ולאלו שצפו בהכרזה (וקיבלו מידע מוקדם) – היתה שאינטל לא הכריזה על מעבדים חדשים עם 56 ליבות (אלו בעצם מארזים שמודבקים בהם 2 מעבדים עם 28 ליבות. מה שאינטל גיכחה על AMD – בסוף הם בעצמם עשו). ההערכה היא שאינטל בכל זאת תכריז על כך בשנה הבאה, כשהיא תכריז על Xeon SP דור 3-חלק-ב' (שם קוד: Ice Lake).

לסיכום: אני לא ממש מצליח להבין את אינטל. עם כל המשאבים שיש לחברה, עם כל מאגר המוחות העצום שעובד בחברה – זה הדור השלישי של Xeon SP שהחברה מצליחה להוציא? זה הכל? אם מעבדי ה-Ice Lake יהיו ללא תכונות חדשות, יותר ממה שאינטל מציעים ב-Cooper Lake, אני אתקשה להבין מדוע חברות ירצו לרכוש שרתים עם מעבדים כאלו, ובמקרה כזה עדיף יהיה כבר לרכוש את השרתים עם המעבדים הנוכחיים – Xeon SP דור שני או מעבדי AMD EPYC.

מעבר למעבדים אחרים – של אפל

אפל הודיעה אתמול רשמית (ומי שעוקב אחר השמועות – כבר שמע זאת לפני יותר מ-8 חודשים) שהם מתחילים תהליך מעבר (Transition) בין מעבדים של אינטל למעבדים שהחברה מפתחת (בניגוד לכל מיני שטויות שנכתבו באתרים שונים, החברה לא מייצרת מעבדים, חברת TSMC מייצרת עבור אפל).

תרשו לי לאמר על כך כמה מילים..

מבחינה טכנית, אפל משתמשת כיום באייפון ובאייפד במעבדים מתכנון שלה, ואותם מעבדים אכן נותנים ביצועים טובים, והם פחות או יותר באתה רמה של מעבדי ה-High End של קוואלקום (סידרה 865 או +865 לדוגמא). הסיבה שאפל מנצחת בבדיקות ביצועים קשורה יותר ל-OS: אי אפשר לבדוק מעבדים של קוואלקום על iOS ואנדרואיד די גרוע באופטימיזציה למעבד – בהשוואה ל-iOS (הסיבה קשורה לכך שאפל צריכה לעשות אופטימיזציה רק למשפחת מעבדים אחת שלהם, בשעה שאנדרואיד צריך לרוץ לא רק על מעבדים של קוואלקום אלא גם של מדיהטק ואחרים, וגוגל לא הולכת לעשות אופטימיזציות כאלו).

לא מעט אנשים יצביעו על כך שבמבחנים כמו Geek Bench המעבדים כמו A12X/A12Z של אפל "נותנים פייט" למעבדים של אינטל. אני בהחלט מאמין לתוצאות, אבל זה לא כל הסיפור.

מעבד טוב צריך לא מעט זכרון Cache בשלבים שונים כמו L1,L2,L3 בשביל לבצע עבודות שדורשות ריצה חוזרת לחלקי קוד שונים. אם נשווה את ה-A12Z של אפל ל-i9-9900 של אינטל, נראה כי ברמת L1, לאפל יש 128K להוראות ו-128K ל-DATA (שזה טוב), לאינטל יש 512K שמחולקים בצורה שונה. כשזה מגיע ל-L2, אפל כוללת 8 מגהבייט (אין פרסום איך החלוקה), ואילו אינטל כוללת 2 מגהבייט שמחולקים ל-256K פר ליבה. כשזה מגיע ל-L3, ל-A12Z אין את זה בכלל, ולאינטל יש 16 מגהבייט (כ-2 מגה פר ליבה), ול-L3 יש חשיבות מכרעת, ואת זה ניתן יהיה לראות בקרוב מבחינה מספרית גם במעבדים החדשים בדור הבא של אינטל ו-AMD.

ה-A12Z (זה המעבד שאפל החליטה לייעד בשלב זה במחשבי הפיתוח למפתחים שמעוניינים להמיר את האפליקציות שלהם לרוץ על מעבדים אלו) הוא מעבד טוב וחזק, אבל הוא חזק לדברים מוגבלים שניתן להריץ על אייפד. קחו לדוגמא את חלק ה-GPU שנמצא במעבד: יש בו 8 ליבות יעודיות ל-GPU. לאינטל, לדוגמא, עם ה-Iris Graphics יש 64 ליבות יעודיות לכך (זה נקרא שם Execution Units). ה-A12Z מציג ביצועים מרשימים על אייפד מבחינת ה-GPU, אבל בסופו של יום, אם אתה רוצה להריץ עבודות מורכבות שירוצו על מק עם מעבד A12Z, ה-GPU של אפל במעבד ה-A12Z לא יספק ביצועים גבוהים כי הוא פשוט לא בנוי לכך, ה-iPadOS של אפל גם כך מגביל פנימית את המערכת בחלוקת משאבים, בהשוואה למק עם iOS.

מי שהסתכל במצגת של אפל, אולי שם לב לכך שבמסגרת הצגת המעבר, לא נאמרה ולו פעם אחת אימרה כלשהי שה-A12Z מהיר יותר בהשוואה למה שאינטל כיום מוכרת לאפל, וזה בדיוק העניין: ה-A12Z רחוק מאוד מכך – ברגע שמתחילים לזרוק כמות עבודות גדולה או עבודה גדולה ומשולבת מאוד על ה-A12Z (ההדגמות אתמול על MAYA פוטושופ וכו' היו הדגמות מאוד סלקטיביות שמשתמשות ב-RAM כ-Cache) ואפל תצטרך לפתח מעבד חדש הרבה הרבה יותר רציני כדי לתת "פייט" למעבדי אינטל שאפל משלבת כיום במחשבים הניידים שלה.

במחשב הדסקטופ של אפל (ה-Mac Pro) – הסיפור אחר. המעבדים של אפל יכולים אולי להתחרות במעבדי הדסקטופ של אינטל במבחנים מסויימים (אלו עד 4 ליבות) אבל כשזה מגיע למעבדים עם 8 ליבות ומעלה, עם יותר זכרונות מטמון L1,L2,L3, עם מעבדי ה-Skylake X הישנים (מלפני 3 שנים) ועד מעבדי ה-Xeon מסידרה 31XX,32XX, ובקרוב ה-33XX – לאפל אין שום דבר שמתקרב לביצועים של המעבדים הנ"ל (ועוד לא הזכרתי את הפתרונות של המתחרים, AMD) ואפל תצטרך להוכיח לעולם ולמשקיעים שהם יכולים להוציא מעבדים שהם הרבה יותר חזקים ממה שהם מוציאים כיום.

אבל הבעיה המרכזית של אפל תהיה יותר קשורה ללקוחות, אותם לקוחות שרכשו בעשרות אלפי דולרים מחשבי מק פרו לעסק, ואפל פתאום מודיעה להם שהחברה הולכת לעבור תוך שנתיים למעבד וארכיטקטורה אחרת, וזאת בשעה שהם השקיעו סכומים גדולים רק בחודשים האחרונים. אפל מדברת על מעבר תוך שנתיים, אבל תוך שנתיים לא יהיה לאפל שום פתרון שיכול להתחרות במעבדי Xeon מ-10 ועד 28 ליבות (ובקרוב פי 2 יותר. משום מה אינטל לא הוציאו את המעבדים החדשים בשבועות האחרונים),תמיכה בכמות מרובה של נתיבי PCIe, תכנון תושבת חדשה למעבד (הפעם אי אפשר פשוט לקחת מאינטל), בכמות גדולה של זכרון ועוד ועוד, ולכן אפל תצטרך להמשיך גם הרבה לאחר השנתיים המתוכננות – לתמוך בפתרונות מבוססי אינטל ולוודא שכל מיני לקוחות לא יחשבו לקפוץ לכיוון ה-Windows.

לסיכום: בסופו של יום, אני בהחלט יכול להבין את המניע של אפל. חיי הסוללה של מעבדי אינטל עדיין נמוכים, גם כשהבעיה היתה ידועה לאינטל יותר מעשור (ואגב, צריכת החשמל במחשבים ניידים מבחינת החלקים "מסביב" דווקא ירדה – אין יותר דיסק מכני, פאנל התצוגה לוקח פחות חשמל) ואפל כבר לא אוהבת להיות תלויה באינטל לגבי פתרונות עיבוד (למרות שלחברת אינטל יש מחלקה שלמה לבניית גרסאות מעבדי Custom), אך יחד עם זאת, אפל צריכה להיות הרבה יותר ברורה כלפי לקוחותיה ולהצהיר כבר עכשיו – למשך כמה זמן היא הולכת לתמוך בפתרונות מבוססי אינטל וכמו כן לדבר על פתרונות המק-פרו ומה אפל הולכת לעשות בנידון.

כמה מילים על המעבדים החדשים לדסקטופ של אינטל

עדכון: בזמן שעבדכם הנאמן כותב פוסט זה, AMD הורידה את מחיר מעבד Ryzen 9 3900X ב-90 דולר (ל-410 דולר), כך שבעצם אם רוכשים את ה-10900K של אינטל, משלמים בערך 100$ יותר ומקבלים 2 ליבות פחות, בהשוואה ל-3900X.

אינטל הכריזה לפני מספר שבועות על סידרת המעבדים החדשים (שם קוד: Ice Lake) לדסקטופ, ואיפשרה רק אתמול להציג מבחני ביצועים. יצרן לוחות אם מסוים נתן לי גישה מרוחקת למכונות לינוקס עם מעבדים אלו וביצעתי מספר בדיקות. אמנם לא חתמתי שום NDA מול אינטל, אבל בשביל הריספקט, לא פרסמתי הרבה פרטים מעבר למה שכבר פורסם על ידי אחרים ברשת.

להלן רשימת המעבדים והמפרט שלהם (קרדיט: אתה יורו גיימר):

כפי שניתן לראות, הפעם אנחנו זוכים לראות במשפחת הדסקטופ מעבד עם 10 ליבות ב-2 גרסאות שונות – ה-Core-i9-10900K ואת ה-Core-i9-10900 כאשר ה-K מציין מעבד לא נעול שניתן לבצע לו Overclock. בשאר המעבדים ניתן לראות כי אינטל הפעם לא חסמה Hyper Threading במעבדים בקצה התחתון, והמהירות עלתה בחלק מהמעבדים (שימו לב שה-i9-Core-10900K יתן מהירות של 5.3 ג'יגהרץ רק לליבה אחת וגם זה רק בתנאים מסויימים (כמו: Thermal Velocity Boost (TVB) מופעל, החום הוא 70 מעלות ומטה ועוד). מבחינת מחירים – אינטל שמה לב שיש לה תחרות ולכן המחירים ירדו בהשוואה למעבדים דור תשיעי ומטה, ואת מעבד מגירסת ה-10 ליבות תוכלו לרכוש במחיר (בחו"ל) שינוע בסביבות ה-530 דולר (המחיר בטבלה זה בהזמנת 1000 חתיכות).

אחד הדברים הראשונים שכדאי לשים אליהם לב, לכל מי שמתעניין במעבד כמו ה-10900K הוא שיש לאינטל מעבד "קרוב משפחה" בשם 10900X. מבחינה טכנית הם "קרובי משפחה" (Ice Lake הוא נגזרת משופרת של Sky Lake) אבל מעבד 10900X לא יפעל על לוחות האם החדשים ש-10900K יפעל ולהיפך. מבחינת ביצועים, ה-10900X קיבל ציון "Dead On Arrival" איך שהוא יצא כמעט מכל אתר סקירות/בחינות מקצועי בהשוואה למה ש-AMD הציעו, ולכן ההמלצה הגורפת היתה לקחת מעבדים אחרים של אינטל או להסתכל על ההצעות של AMD.

למי אינטל מייעדת את המעבדים החדשים? בהחלט לא לאלו שרכשו את המעבדים מדור תשיעי. השיפורים בביצועים הם יחסית מינוריים (ה-9900KS יתן לכם 5.0 ג'יגהרץ על כל הליבות ו-5.1 על ליבה אחת), ואין אפשרות לשדרג ממחשבים עם מעבדים דור תשיעי ומטה, יש להחליף לוח אם ואם רוכשים את גירסת ה-10900K, ודאו כי ספק הכח שלכם הוא לפחות עם אספקה של 700 וואט (אם יש GPU מכובד בתוך המחשב), הואיל וכשמעבד ה-10900K מתאמץ, הוא צורך חשמל כאילו אין מחר (זה נע בין 180 ל-260 וואט. אל תאמינו אף פעם למספר ה-TDP המופיע במפרט).

אינטל מייעדת את המעבדים הללו למי שרכש מעבדים כמו Coffee Lake משנת 2017 ואחורה. כשמשווים את הביצועים של המעבדים החדשים למעבד כמו i7-7700K, יש בהחלט שיפור מרשים בכל פרמטר אפשרי, אבל מצד שני – אם אתה הולך להחליף חצי מחשב בתהליך השדרוג, הייתי ממליץ גם להסתכל על המתחרים ממול.

המעבדים החדשים של אינטל גורמים לכל הסוקרים לחזור על אותם מסקנות שוב ושוב כמו תוכי: אם אתה גיימר שמחפש את כמות הפריימים המקסימלית שניתן להוציא ממשחקים פופולריים רבים, אז אין ספק – המעבדים של אינטל הם בשבילך. אם אתה מריץ אפליקציות פרודוקטיביות שרצות כ-Single Threaded ואתה מחפש את המקסימום ביצועים, אז גם כאן – המעבדים החדשים יתאימו לך.

אם לעומת זאת אתה רוצה לשדרג את המחשב ואתה משתמש בו לצרכי פיתוח, יצירת/עריכת תכנים, ופה ושם קצת משחקים – הפתרונות מבוססי AMD יתאימו לך יותר מבחינת ביצועים, צריכת חשמל, מחיר נמוך יותר וכו'. עובדה פשוטה: במחיר שאינטל מבקשת עבור 10900K עם 10 ליבות, אתה יכול לקנות את Ryzen 9 3900X עם 12 ליבות וישאר לך עודף (מבחינת רכישת מעבד. בכל מקרה תצטרך לרכוש לוח אם וגם כאן ההצעות שמבוססות על שבב B450 של AMD – זולות יותר)

בכל הקשור למעבדים החדשים עם 6 ליבות (10600/10500 עם או בלי K) המבחנים המשווים מול Ryzen 5 3600X מראים משהו מעניין: אינטל עדיין מובילה בכל הקשור לביצועים של משחקים, אבל דווקא בקטגוריית אפליקציות Single Threaded, הביצועים של 3600X יותר גבוהים, ושוב – במחיר של 10600K שמגיע עם 6 ליבות, אפשר לרכוש את ה-Ryzen 7 3700X עם 8 ליבות וישאר לך עודף.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שאותי היא הכי מתמיהה: היכן ההנהלה באינטל (יש שם מהנדסים סופר מוכשרים שיש לי המון הערכה אליהם)? מ-Coffee Lake שיצא ב-2017 ועד Ice Lake שרשמית מתחיל להימכר הבוקר, השיפורים והשינויים בין הדורות הם מינוריים. עדיין יצור ב-14 ננומטר +++++, עדיין PCIe דור 3 (מי שקונה לוח אם חדש עבור המעבדים החדשים, יקבל לוח אם עם חלק מהתושבות שהם PCIe דור רביעי, אבל זה לא מופעל כי .. באינטל החליטו לא להפעיל ולחכות עם זה למעבד הבא). גם בתחום ה-HEDT (כלומר High End Desktop) עם Sky Lake X – אינטל כבר עושה "סיבוב שלישי" שכל ההבדל בין הדורות – זה עוד 100 או 200 מגהרץ מהירות, ובדור האחרון הם חתכו את המחיר בחצי – בגלל AMD (אינטל כמובן לא מודים בכך). אינטל יכלה לדוגמא להכליל טכנולוגיות שונות במעבדים או ב-Chipset כמו Thunderbolt או תמיכת DCPMM (שלא קיימת, אגב, גם בקצה הכי גבוה של מעבדי אינטל, גם לא במעבדים לתחנות עבודה) – אבל בשביל מה להתאמץ….

לסיכום: גם הפעם, בדור החדש של המעבדים, השיפורים הם מינוריים בהשוואה לדור תשיעי. יש מעבד עם 10 ליבות, אבל אם כל מה שרצית זה מעבד של אינטל עם הרבה ליבות, אינטל ממזמן מציעה את מעבדי ה-Sky Lake X לדסקטופ או מעבדי Xeon W לתחנות עבודה. לאינטל דווקא יש רעיונות ויש טכנולוגיות חדשות, אבל הן עדיין לא ממומשות בצורה טובה במעבדים החדשים, הן בדסקטופ והן בתחנת עבודה (רמז: הרצת קוד AVX 512 תמורת הנחתת ביצועי המעבד בחצי?). כולי תקווה שבאינטל יתחילו להתעורר ולהוציא מעבדים קצת יותר מרשימים…