אחסון / Storage – עמוד 5 – הבלוג של חץ ביז

הבדלים בין Snapshot לגיבוי

במקומות רבים ברשת אפשר לראות דיונים רבים בעניין שמירת קבצים, גיבויים וכו' כשאחת המנטרות שחוזרות שוב ושוב בתגובות של אנשים היא ש-"snapshot זה לא גיבוי". האם הטענה הזו נכונה? כן ולא. תלוי במימוש.

על מנת להדגים זאת, ניקח שני מימושים שונים שיהיו מוכרים לרוב הגולשים:

מימוש ראשון VMWare Snapshot
מימוש שני – AWS Snapshot

נאמר שיש לנו VM שיש בתוכו קובץ טקסט שבו כתוב "חץ קנה פיתה". נשמור את הקובץ וניצור Snapshot. עתה, נפתח את הקובץ הנ"ל ונשנה את הטקסט כך שיהיה כתוב "חץ קנה פיתה עם פלאפל". נשמור את הקובץ באותו שם.

עכשיו נעקוב אחר התהליך הנ"ל מקרוב. ברגע שיצרנו את ה-Snapshot לאותו VM, הוא מתחיל בגודל 0 בתים (או משהו קרוב לכך, יכול להיות שה-snapshot יכלול בתים ספורים בהתחלה). ברגע שערכנו את אותו קובץ טקסט ושמרנו אותו, הוא אינו שומר את השינוי לדיסק הקשיח הוירטואלי, אלא שומר אותו לתוך ה-snapshot. אם נבדוק, נוכל לראות שגודל ה-snapshot גדל בכמות הבתים שהוספנו לאותו קובץ טקסט (את הדברים הרבה יותר קל לראות "מבפנים" אם משתמשים במערכת ZFS, שהיווה "השראה" ל-VMWare כיצד ליצור snapshots). אם לאחר שיצרנו קובץ Snapshot, עבר זמן ויצרנו קובץ snapshot חדש, כל השינויים שניצור מעתה ישמרו ב-Snapshot החדש, וה-snapshot הקודם יעבור למצב read only.

המימוש השני של snapshot לשם הדוגמא יהיה AWS EBS Snapshot: הקמנו Instance (כלומר VM) עם מערכת ההפעלה שבחרנו, ולאחר מכן ביצענו מספר שינויים בהגדרות, הוספנו אפליקציות ועוד, וכעת אנחנו יוצרים Snapshot ב-AWS. ה-Snapshot הראשון שניצור ישמור את השינויים מהקמת ה-VM עד לרגע זה. אם ניצור Snapshot נוסף, הוא ישמור את השינויים שנוצרו מאז ה-Snapshot הראשון, כלומר כל שינוי שביצענו אחר ה-Snapshot הראשון ישמר בדיסק EBS ולא ב-snapshot ורק אם ניצור snapshot נוסף, השינויים יועתקו אליו.

המימוש של AWS Snapshot מאוד דומה לגיבוי אינקרמנטלי שאפשר ליצור עם תוכנת גיבוי לטייפ או VTL – אנחנו קודם כל יוצרים גיבוי מלא, ולאחר מכן כל גיבוי אינקרמנטלי מגבה בעצם את השינויים (Delta) מאז הגיבוי המלא האחרון.

מכאן נעבור לנקודה היותר "פילוסופית" – האם snapshot יכול להחליף את מקומו של הגיבוי? זה תלוי.

במקרים כמו VMWare התשובה היא "לא ממש" הואיל ויצירת Snapshot הוא דבר שצריך לבצע "ידנית". המערכת לא תיצור עבורך snapshot אוטומטית (למרות שלמערכת יש בהחלט דבר שנקרא Changed Block Tracking שמופעל אוטומטית ובכך המערכת יודעת לזהות כל שינוי שבוצע בדיסק, ואין זה משנה איזו מערכת הפעלה מדובר, כי אותה מערכת עובדת בבלוקים, לא ב-File system) ולכן גיבוי של המערכת ע"י תוכנת גיבוי (Veeam, Arcserve ושאר תוכנות) היא דבר חשוב ואף הכרחי.

בעננים ציבוריים כמו AWS לעומת זאת, יש צורך לעבוד בשיטה שונה (שלצערי יש לא מעט שמתחילים לעבוד עם AWS ולא מפנימים זאת): ב-AWS כדאי לבנות את מכונות ה-VM כ"שלדים" (templates) ולשמור את הקבצים המשתנים ב-EFS או ב-S3. כך, בונים VM, מגדירים את הדברים הקבועים, מוסיפים סקריפט שידע להעתיק את הקבצים הנחוצים מ-S3 או EFS, יוצרים snapshot ולאחר מכן ממירים את זה ל-Image בפורמט AMI סגור. נדפק ה-VM? פשוט מקימים חדש מה-AMI כשאחד הפרמטרים הוא בעצם הרצה של הסקריפט שיצרנו כך שלאחר הקמת ה-VM/Instance – הוא יעתיק את הקבצים וידווח לנו מה כתובת ה-IP הפנימית של ה-VM החדש.

ב-ZFS הדברים שונים. מכיוון ש-Snapshot ב-ZFS אינו תופס מקום בדיסק (0 בתים), ישנה שיטה פשוטה ליצור אוטומטית snapshots כל זמן שתרצה. אני לדוגמא עובד עם ZFS שיוצר snapshots כל שעה, כל יום, כל שבוע, כל חודש, כל שנה – ומגדיר את המערכת שתשמור לי 50 snapshots אחורה. מבחינת שרידות, ZFS תומך במערך RAID (שנקרא RAIDZ) עד רמה שלישית (כלומר: המערכת יכולה לתפקד עד למצב שבו יש שלושה דיסקים תקולים) עם תמיכה מלאה ב-Hot Spare. מעבר לכך, מערכת ZFS נותנת גם "להשתולל" עם מערכי RAIDZ כך שניתן להקים שתי מערכות RAIDZ3 ולצוות אותן יחד כ-RAIDZ1. בזבוז מטורף של דיסקים? בהחלט, אבל למי שיש תקציב – בכיף. מה עם גיבוי לטייפ? יש כאלו שמגבים אחת לזמן מה לטייפ ויש כאלו שפשוט מעדיפים להשתמש בתשתית ה-ZFS ופקודות ה-send/receive המובנות על מנת לגבות את ה-ZFS למערכת מרוחקת. (אפשר כך לבנות אחסון DR בזול. אגב, מקומות רבים בחו"ל משתמשים בשיטה הזו).

לסיכום: "snapshot אינו מחליף גיבוי" – זו הצהרה שאינה נכונה תמיד. יש מקרים שזו הדרך היחידה שלך לגבות (עננים ציבוריים), ויש מקרים שמימוש ה-Snapshots (כמו ב-ZFS) אינו מצריך גיבוי לקלטת כל יום. לגיבוי יש מקום חשוב ול-snapshot יש גם מקום חשוב וביטול אחד ו"הילול" הדרך השניה אינה בהכרח התשובה הנכונה.

שינויים בעולם ה-IT בחברות

כפרילאנסר, אני מפרסם פה ושם ש"אני מחפש עבודה" או "אני מחפש עבודות". אם תשימו לב, אינני מפרסם אלו תחומים אני מחפש בהם עבודה, מהסיבה הפשוטה שאם ההצעה שמגיעה אליי נוגעת לתחום שלי ואני יכול לבצע אותה – אקח אותה בשמחה. אם לא – אפנה אותה לאחד מחבריי הפרילאנסרים (לחבריי הפרילאנסרים המעוניינים, יש פורום שהקמתי בפייסבוק, אתם מוזמנים להירשם). כמו שמישהו אמר לי פעם: תחרות תמיד תהיה, אבל תמיד כדאי לעזור גם לחבריך המתחרים, אולי זה יחזור אליך בצורה טובה. אז אם יש לכם פרויקט או שאתם מחפשים פרילאנסר – צרו קשר.

אחד התחומים שהייתי רוצה להיכנס אליו (וזה מאוד קשה) הוא תחום ה"בין לבין": נניח ויש לנו את אלון, איש לינוקס בחברה גדולה ואלון החליט לעזוב את החברה לטובת משרה בחברה אחרת או שהחברה החליטה לאמר שלום לאלון. הכלל הפשוט הוא, שככל שהחברה גדולה יותר, כמות הזמן שיקח לאייש את המשרה – ארוכה יותר, וכאן יכולה להיווצר הזדמנות לפרילאנסר לקבל אולי עבודה למספר שבועות או חודשים לאייש את המשרה. מדוע זה קשה? כי זהו בדיוק התחום שחברות כמו מטריקס, Ness, One, SQLink ואחרות מכירות את הנפשות ומרוויחות יפה מהתחום.

יחד עם זאת, יצא לי בכמה פעמים לשוחח עם מספר מנמר"ים, CTO ומנהלי מחלקות IT. השיחה בד"כ נסובה על דברים שהם מחפשים במועמד הבא לאייש משרה בתחום ה-IT, ושמתי לב לכמה דברים מעניינים שאני רוצה לשתף עמכם:

הדרישות גדלו: אם פעם היו מחפשים אצל המועמד ידע ב-Windows, ידע התחלתי-בינוני בלינוקס, ידע ב-VMWare ואולי קצת ידע ב-Networking, הפעם רוצים שהמועמד יהיה בעל נסיון בתחומים שהם אינם IT כל כך: תדע Jenkins, GitLab, Code bucket – ולא מדובר על ידע של התקנת הכלי (כמה זמן לוקח להתקין Jenkins? דקות ספורות, לא כולל plugins שאינם רשמיים וכו') – אלא גם כתיבת Pipelines, ידע בניהול גרסאות ב-GIT, ידע ב-Docker, ידע ב-Kubernetes, ידע בהגדרות עננים ציבוריים (AWS, Azure ולפעמים גם GCP). לא שמעתי על הרבה שרוצים ידע ב-Terraform אבל אני מניח שאת זה הם משאירים לאיש DEVOPS (כן, Devops זה מתודות, אבל לך תתקן אנשים).
משכורות – אתה הולך לרכוש דירה? הולך להרחיב את המשפחה? הולכת להיות לך הוצאה גדולה? כדאי שתעזוב את תחום ה-IT לטובת תחומים אחרים יותר רווחיים. המספרים ששמעתי נעים בין 13-20K ברוטו. טוב לצעירים, פחות טוב לנשואים, אבות לילדים וכו' וכו'.
Kubernetes, Helm, Terraform, Ansible, AWS, Azure – ורצוי גם ידע ב-Python, אלו הדרישות שדורשים מאנשי Devops, חוץ מידע בכלי CI/CD. שימו לב: בסטארטאפים מצפים מכם שתלמדו הרבה יותר ממה שציינתי – ומהר. כלי נוסף שחברות עדיין לא ממש גילו ויש מצב שירצו להריץ אותו – נקרא KOPS. ממליץ לכם להכיר אותו.
שכר לאנשי Devops: משום מה במקומות רבים חושבים שהשכר של איש Devops אמור להיות שכר כמו של איש IT. עצתי לכם: תדעו למכור את עצמכם ולהתמקח. עם כל הכבוד לתחום ה-IT, איש Devops צריך לדעת הרבה יותר וללמוד מהר דברים חדשים, התחום מתקדם במהירות מטורפת!
אל "תינעלו" על ענן ציבורי מסוים! ידוע לי שבחברות גדולות רבות פשוט "מתים" על Azure, אבל בשוק יש המון חברות (ובמיוחד סטארטאפים) שמשתמשים ב-AWS ו-GCP ועדיף לכם להכיר את כולם. כל ספקי הענן הציבורי מציעים כמות קרדיטים חינמית בתור התחלה אבל זה לא תמיד מספיק (תזכרו: הקרדיטים הראשוניים הם לזמן קצוב בלבד של חצי שנה או שנה). לכן אני ממליץ: תתנחמדו לאנשי מכירות של ספקי הענן הציבורי ותבקשו בנימוס קרדיטים. טיפ קטן: אני ממליץ ללמוד את הנושאים דרך Linux Academy (למרות השם שלהם, הם מלמדים גם על דברים שאינם לינוקס) ולהשתמש ב-Lab שלהם, אתם תקבלו מספר מכונות וירטואליות חינמיות שפועלות במשך זמן קצוב.
קראו בין השורות לגבי משרות. בלא מעט מקרים באתרים כמו Alljobs ניתן לקרוא את המפרט של נושאים שהחברה רוצה שהמועמד ידע ויכיר, אבל לפעמים אפשר לראות שהחברה בעצם מחפשת איש Devops שיהיה גם איש IT ואם אפשר – שיכין קפה לפעמים. ממשרות כאלו אין הרבה לאן להתקדם, חפשו דברים שמתאימים לכם, לא להיות כלבויניקים.
הנה משהו מעניין ששמעתי ולא מאדם אחד: אין לכם נסיון (חוץ ממה שהתנסיתם בבית)? אל תבקשו לעבוד בחינם. אתם יכולים לדבר על משכורת התחלתית כלשהי שתעלה לאחר תקופה מסויימת/דיון שכר וכו' – והכי חשוב, להיות כן: אם אין לך נסיון מספק, תאמר זאת ותאמר שאתה מוכן בשביל זה להסתפק במשכורת כלשהי (עדיף לא לציין מספר). תנסו לתחמן, יש סיכוי גדול שיתפסו זאת ולא יזמנו אתכם להמשך תהליך.

תחום ה-IT עובר שינויים וחברות רבות מנסות "לדחוף" תחומים שאינם IT קלאסי למשרה. במקביל, יותר ויותר חברות עוברות לעננים ציבוריים וכמות משרות ה-IT מצטמצמת (רואים זאת כיום במיוחד בתחום התקשורת, אגב – זה שיש לך ידע מעולה עם CCNA זה נחמד, איך הידע שלך ב-VPC ושאר דברים הקשורים בתקשורת בענן מעבר ל-VPN?). העננים הציבוריים תופסים יותר ויותר מקום, החל מחברות קטנות, סטארטאפים ועד לחברות גדולות שכבר עושות מספר פעמים "חושבים" אם לרכוש ברזלים נוספים וכל עניין DEVOPS נהיה דבר מובן מאליו בתוך החברה.

בניית מכונות VM בצורה יותר טובה

תחום הקונטיינרים קיבל בשנים האחרונות דחיפה רצינית תודות לפתרונות כמו Docker, OpenShift, Kubernetes ומערכות רבות נוספות, ואחד הדברים הראשונים שכל מי שנכנס לעולם הקונטיינרים לומד הוא שקונטיינרים זה דבר זמני – אתה מפעיל, מכבה, וכל התוכן שבקונטיינר עצמו – נעלם, ולכן משתמשים בפונקציות כמו Volume (במערכות כמו Kubernetes יש לנו את PV/PVC) כדי למפות משאב חיצוני (כמו תיקייה במכונה) אל קונטיינר ושם יאוחסן המידע, כך שגם אם הקונטיינר נמחק, ה-DATA נשאר.

עם כל הכבוד לקונטיינרים, אף אחד לא הולך למחוק את כל מכונות ה-VM / instances שיש להם כדי לעבוד אקסלוסיבית עם קונטיינרים (יש כמובן כאלו, אבל לא ניכנס לזה בפוסט זה), אבל יש משהו חשוב שאפשר ללמוד מעולם הקונטיינרים וליישם במכונות VM.

הדבר שאני מדבר עליו – חלוקה.

נניח ואנחנו צריכים VM שיתן לנו שרות מסוים. נניח SQL, שרת Web, שרת GIT, ועוד ועוד, כל דבר שנותן לנו שרות. ברוב המקרים שאני ראיתי – מקימים VM, מתקינים עליו את מערכת ההפעלה הרצויה ואת האפליקציה שתתן לנו את השרות הרצוי. היכן יאוכסן ה-DATA שאותו אפליקציה תנגיש? בתוך ה-VM. אחרי הכל – תמיד אפשר להגדיל דיסקים וירטואליים, זכרון וכו'.

אבל הבעיה הכי גדולה במכונות VM כאלו שבונים – קשורה לשחזור נתונים. נניח שהקמנו שרת Gitlab או שרת MySQL או שרת SQL וכל הזמן זורמים אליו נתונים חדשים ועדכוני נתונים. לפתע מכונת ה-VM מפסיקה לפעול או שיש תקלה שיקח זמן לתקן אותה. מכיוון שזו מכונת VM, בדרך כלל אפשר פשוט לשחזר אותה מגיבוי (או אם בוצע snapshot לאחרונה).

הבעיה הגדולה משחזור גיבוי של מכונה כזו: אתם תאבדו נתונים שנכנסו מאז הגיבוי האחרון. נכון, במקרים של SQL או MySQL אפשר פשוט ליצור DUMP לפי הרצת שחזור ואז למחוק את הנתונים לאחר השחזור ולהעלות את ה-DUMP, אבל במקרים אחרים זה קצת יותר מסובך: מה אתם עושים עם שרת Gitlab לדוגמא שמאבד את הסנכרון? יש לכך כמובן פתרונות, אבל שוב – אפשר להימנע מכל הבעיות האלו.

איך נמנעים? די פשוט: מתחילים להשתמש בשרותי ה-Network File שקיימים, דוגמאות:

אם אנחנו מרימים MySQL או SQL של מיקרוסופט על לינוקס, אפשר למפות את התיקיות DATA שהשרות נזקק להן – למפות ל-NFS Share (אם אתם מריצים SQL של מיקרוסופט על לינוקס עם NFS, ודאו כי מדובר ב-NFS 4.2 וה-mount צריך לכלול את הפרמטר nolock)
אם אתם מרימים שרת אפליקציית GIT או שרת WEB – אפשר למפות ל-NFS את התיקיה שה-DATA עצמו (כמו קבצי php,html, גרפיקה וככו') יאוחסן. כל מה שצריך זה פשוט ליצור בסטורג' את ה-NFS Share ולבצע mount שיוגדר בקובץ fstab.
ב-Windows נשתמש באותן שיטות, רק עם SMB במקום NFS.

כך, עם שיטה זו, אם נשחזר את גיבוי המכונה, גם אם הגיבוי יהיה ישן – השחזור לא יגע ב-DATA עצמו ולאחר שחזור תהיה גישה לנתונים האחרונים, מבלי שנחזור להשתמש בכל מיני קבצי גיבוי זמניים כדי להעלות אותם מחדש לאחר שחזור.

אני מניח שיהיו לא מעט מתנגדים לשיטה (במיוחד מנהלי סטורג' שפתאום מגיעים אליהם עם דרישות ליצור עוד ועוד NFS/CIFS Share) אך זו השיטה שבין כה תצטרכו להשתמש בה עם קונטיינרים בעתיד, ובסופו של יום – שיטה זו חוסכת זמן רב אם מכונה שנותנת שרות למשתמשים רבים נופלת באמצע היום ואין הרבה זמן לבדוק ולטפל בבעיה (במיוחד אם אין ידע מספק בחברה על התקלה ואיך לטפל בה), וזו בדיוק הסיבה שאני ממליץ לחברות ועסקים "להמיר" מכונות VM לעבוד בשיטה כזו ולחסוך זמן התאוששות. אגב, אחד המקומות שבהם גם תוכלו להשתמש בשיטה כזו היא בעננים ציבוריים (באמזון זהו שרות EFS שמספק NFS לכל ה-Instances שלך לדוגמא).

לסיכום: מכונות VM לא צריכות להיות "מפלצות VM" עם דיסקים בגדלים של מאות ג'יגה עד טרהבייטים. בדרך כלל אין צורך ש-VM מבוסס לינוקס לדוגמא יהיה בגודל של יותר מ-10-20 ג'יגהבייט. אם ה-VM נותן שרותים, אני ממליץ פשוט לאחסן את הנתונים לשרותים דרך NFS/CIFS, כך גם תקבלו מהירות read/write יותר גבוהה (דיסקים וירטואליים עדיין יותר איטיים בהשוואה ל-NFS "טבעי", אגב), וגם כשתצטרכו לשחזר מ-snapshot או גיבוי, לא תצטרכו לדאוג לגבי עניין האם ה-DATA החשוב מעודכן.

האם תוכניות DR באחסון ישראלי שוות את הכסף?

הערה: פוסט זה, כמו פוסט קודם, אינו בא "ללכלך" או לפסול הצעות שרותים של ספקים ישראליים, אלא רק לתת חומר למחשבה. אחרי הכל, פתרונות DR זה דבר לא זול ומצריך מחשבה ותכנון ארוכים לפני שמחליטים ללכת לכאן או לכאן.

כשזה מגיע ל-DR בארץ, כל הגורמים המשתתפים בהקמה – בדרך כלל יכולים לחייך. אם חברה X רוצה להקים DR, הספקים והאינטגרטור מחייכים. מדוע? כי כשחברה צריכה DR, צריך לרכוש ציוד. זה מתחיל בסטורג' זהה למה שיש לחברה כיום (ברוב המקרים), שרתים, סוויצ'ים, אולי הרחבה של התקשורת היעודית בין החווה המקומית לחוות שרתים ששם תשכון תשתית ה-DR, אולי גם VPN, רשיונות מערכות הפעלה, רשיונות פלטפורמות, וירטואליזציה ובקיצור, מדובר על "לשפוך" כמות גדולה של כספים. תזכרו את הפיסקה הזו, נגיע אליה בהמשך.

אחד הדברים הראשונים שהכי חשובים לזכור לגבי DR ולא חשוב מה הפלטפורמה שמשתמשים קשור ל-איך זה יוקם ומה השימוש: ה-DR מטרתו לתת לנו המשכיות עבודה לזמן קצר (שעות, ימים) ואחת ההחלטות הראשונות שצריך להחליט היא בעצם איזה חלק מהתשתית יש צורך להקים כ"מראה" בצד של חוות השרתים החיצונית. על מנת לפשט את הדברים, נניח שיש חברה בשם "אבגד" שיש להם תשתית מקומית של 50 שרתים, 2 מכונות סטורג', ומספר מתגים. החברה בודקת אם להקים DR מול החווה של בזק נניח. האם החברה רוצה להקים בבזק 2 מכונות סטורג', 50 שרתים פיזיים ומתגים? או שהחברה רוצה לעשות DR שהתשתית בצד של בזק תהיה יותר מצומצמת כך שרק הדברים ההכרחיים ירוצו? בכל צד יש יתרונות וחסרונות וזהו שיקול חשוב שהחברה תצטרך לשקול.

מכיוון שיש ערימות של פלטפורמות ופתרונות DR שעובדות ומסנכרנות נתונים בדרכים שונות, אתאר את התהליך באופן כללי: אחרי שרכשנו את הציוד, ומתוך הנחה שהחברה משתמשת בוירטואליזציה, אנחנו נתקין את מערכת הוירטואליזציה הבסיסית (ESXI) בשרתים ולאחר שמכונות הסטורג' יסתנכרנו, נחבר דרך ה-vCenter את הסטורג' לשרתים, נגדיר את המתגים, כתובות IP ועוד ועוד. אחרי שמסיימים את הכל, התוכנה שמבצעת את עבודת הרפליקציה בין הסטורג' בחברה לחווה – ממשיכה לעבוד 24/7 וברוב הזמן היא מרפלקת לכיוון אחד (כי בצד של החווה אף אחד ברוב הזמן לא עובד על השרתים, עד למצב חרום או "תרגיל"). ברוב המקרים כשתהיה נפילה, פתרון תוכנת ה-DR ידע לשנות את הפרמטרים הנחוצים על מנת לאפשר עבודה מול החווה של בזק.

החסרון הגדול ב-DR בארץ הוא המחיר הראשוני לרכישה. אם החברה צריכה לרכוש את כל הברזלים, יהיה מדובר במחיר מאוד משמעותי. לאחר עלויות הרכישה, הקמה, רשיונות וכו' יהיה תשלום חודשי על תקשורת ודברים נוספים שנקבעים בין החברה לספק. אם לעומת זאת החברה שוכרת מהחווה את הציוד, העלות תהיה נמוכה משמעותית מרכישה, אולם אם יש תקלה לדוגמא בסטורג' או בתקשורת של החווה (החוצה/פנימה), כל התשתית DR של הלקוח תיפגע מכך.

ומה לגבי פתרונות בעננים ציבוריים? הנה משהו שהרבה מאוד אינטגרטורים יציעו שלא להשתמש כפתרון DR בגלל כל מיני סיבות: מחיר, Latency, ועוד…

מבחינת מחיר – אכן, עננים ציבוריים אינם דבר זול, אך בניגוד לתוכנות DR רבות, ב-AWS עם שימוש פלטפורמה כמו CloudEndure, אתה יכול לבחור אלו מכונות להעביר לענן בפקודה (או בקליק פשוט) וכל עוד יש בחברה ידע בשימוש AWS לדוגמא, כל תהליך ה-DR יקח מספר שעות (תלוי ברוחב הפס שיש לחברה). עלות השרות היא 99$ למכונה + עלות המכונה (Instance) עצמו כפי שניתן לראות כאן. וכאן ניתן לראות הדגמה של גיור מספר מערכות לענן של אמזון עם CloudEndure.

האם ניתן לקבל פתרונות יותר זולים? כן, אבל אז מדובר בעבודה "ידנית" של העלאת מכונות VM לתוך Region אצל ספק הענן, יש צורך בבניית רשת תקשורת לוגית, ואחרי שהכל הועבר בפעם הראשונה, אפשר להשתמש בשרות כמו Datasync לרפליקציה מתמשכת מחוות השרתים לענן הציבורי. מכיוון שמדובר ברפליקציה שברובה תתבצע בכיוון אחד, אין תשלום על התעבורה והתשלום לגבי נתוני הרפליקציה הוא ברובו על האחסון ו-4 סנט פר ג'יגהבייט על שרות Datasync.

אחד הדברים שהכי "מפחידים" חברות ועסקים – הם העלויות של התוכנות והשירותים של ספקי הענן. בהתחלה זה נראה קטן, אבל במשך הזמן זה גודל למחירים גבוהים. התשובה לכך היא שלא תמיד צריכים להשתמש באותם שרותים או שניתן להשתמש בשרותים האלו רק כ"גיבוי". אם לדוגמא אתם צריכים להריץ פלטפורמה יקרה שעולה המון פר שרת, ברוב המקרים תוכלו לייבא רשיונות שרכשתם או במקרים של DR בדרך כלל ספק התוכנה יתן מחיר מיוחד (ויותר זול מספקי הענן) שתוכלו להשתמש בו.

ומה לגבי עניין ה-Latency? ובכן, אחד היתרונות הגדולים של ספקי הענן, הוא שאין צורך לשלם מראש או לשלם סכום חודשי קבוע בכדי לנסות שרות, אפליקציה, פלטפורמה וכו'. אם לדוגמא אתם רוצים לדעת אם יש Latency רציני עם אפליקציות פרודקשן שאתם צריכים שירוצו ב-DR, כל מה שתצטרכו לעשות זה להיכנס ל-Market Place של אמזון לדוגמא, "לשכור" את התוכנה (המערכת תקים עבורכם את המכונות ותתן לכם כתובת IP עם פרטי התחברות). ברגע שזה רץ, מעלים נתונים ומגדירים את המערכת, ופשוט מנסים זאת. אצל ספק הענן תמיד ניתן יהיה לבחור מכונה יותר קטנה או גדולה מבלי לאבד נתונים וזה לוקח דקות ספורות.

אחרי שהקמתם ו"שיחקתם" עם המערכת, יהיו בידיכם נתונים ברורים האם ה-Latency משחק תפקיד, האם זה רץ יותר מהר או לאט ממה שיש לכם כיום (אפשר תמיד לבחור דיסק עם יותר IOPS והמכונות הן יותר חדשות ממה שיש לכם ויותר מהירות) – ואז תוכלו להחליט. עלות כל הבדיקה הזו – דולרים ספורים. לאחר שסיימתם, אל תשכחו למחוק את המכונה.

לסיכום: ענן ציבורי צריך לעניות דעתי להיחשב כאופציה נוספת לפני שמחליטים על תוכנית DR, איזה DRaaS וכו'. המחירים יקרים – כשמשלמים לפי שעה (אם לדוגמא משלמים מראש ל-3 שנים, יש עד 75% הנחה פר VM באמזון, לדוגמא). אין צורך לרכוש ציוד נוסף ותלוי בתהליך ה-DR שבחרתם, הוא יכול להתבצע תוך זמן קצר או כפרויקט. יכול להיות שההצעות מספקים מקומיים יהיו יותר זולים, אולי כדאי לחשב את הדברים מראש כתשלום ל-3 שנים ואז להשוות (שימו לב: כל ספקי הענן, ברוב המקרים, ישמחו לתת לכם אלפי עד עשרות אלפי דולר כקרדיטים לשנה הראשונה, כך שזה יכול בהחלט להשפיע על מחיר וההחלטה). אל תקשיבו לאלו שישר פוסלים הצעות של עננים ציבוריים, עדיף שיהיו בידכם המספרים המדוייקים והמעודכנים – ואז תוכלו להחליט.

(גילוי נאות: "חץ ביז" מציע את שרותי ה-DR לעננים ציבוריים)

כמה מילים על ענני צעצוע

כשפתחתי את "חץ ביז" לפני מס' שנים, התחום הראשון שנכנסתי אליו היה עסקי ה-Hosting עם טוויסט מסוים: יש לי נסיון עשיר באופטימיזציה, כך שהלקוחות מקבלים מכונות VM מהירות על שרתים שלא יהיו עמוסים. התחרות באותן שנים היתה רצינית מאוד, וספקי הענן הציבורי הציעו תצורות יקרות, ולא ממש קלות לשימוש ולהגדרה על ידי משתמש ממוצע שאין לו מושג ירוק מה זה AWS. אחרי כשנתיים, כשראיתי שההכנסות מהתחום לא ממש מכסות את ההוצאות (במיוחד לאחר שמחיר התשתית ששכרתי עלה ביום אחד ב-100%) – העברתי את הפעילות העסקית הזו לקבוצת OMC.

חלפו מספר שנים מאז אותה תקופה, והתחרות נהייתה הרבה יותר רצינית – מחו"ל. חברות כמו Linode, Digital Ocean ואחרות הציעו חבילות במחיר מפתה ולשוק הזה נכנסה בשנים האחרונות אמזון עם חבילות Lightsail שהוצעו במחירים המתחרים באותם ספקי Hosting. כאן בישראל לעומת זאת, נסגרו מספר ספקי Hosting ונכנסו ספקים גדולים – רוב ספקי התקשורת וה-Hosting הגדולים בארץ – שהחלו להציע "ענן" ללקוחות פרטיים ועסקים. במקביל, בשנתיים האחרונות ספקי CDN החלו "לגלות" את ישראל והם הקימו כאן נקודות Edge כך שלקוחות ישראלים יוכלו להנות ממהירות גלישה מקומית (לאתרים שמשתמשים באותן רשתות CDN).

בעסקים כמו בעסקים, אף חברה לא תציע שרותי ענן אם אין לה הכנסות כמו שהיא מצפה או שפתרון ענן לא נותן לה את מה שהיא מצפה (לדוגמא: "ענן" כ-Loss leader כשהכסף הרציני מגיע מהשכרת שרותים שהחברה מספקת לאותם לקוחות ענן). איך חברות עננים מקומיות מרוויחות מהשכרת מכונות VM? פשוט: חוסר ידע של לקוחות. מישהו מקצועי שמבין טוב בלינוקס לדוגמא שיודע להריץ מספר אפליקציות Benchmark, היה מסתכל על המספרים ומיד מבטל את העיסקה תוך שעה-שעתיים, אך מכיוון ש-99% מאותם לקוחות לא מבינים איך אפילו להריץ Benchmark, הם שוכרים תוך מחשבה שהם מקבלים יתרונות של ענן כמו משאבים חזקים, שרידות, גדילה וכו'.

כיום אין שום בעיה לכל אחד ולכל ספק תקשורת כלשהו לקחת פתרון וירטואליזציה כלשהו, כמה שרתים (עם דיסקים מקומיים), אולי לקנות סטורג' בינוני ומטה, כמה סוויצ'ים, לשכור כתובות IP ותקשורת – ותוך יום יש לנו "ספק ענן" או כפי שאני קורא לכך – ענן צעצוע. לפתרונות כאלו אין אפילו את הבסיס המינימלי שספק ענן ציבורי (אמזון/גוגל/מיקרוסופט) מציע, כמו:

שרידות – אם VM נופל ומריצים אותו מחדש, הוא ירוץ על מכונה אחרת. אצל ספק צעצוע: זה ירוץ מחדש על אותו שרת, כך שאם יש תקלה בשרת, יהיה מצב שמכונת ה-VM תיפול שוב ושוב.
אחסון – אצל ספק ענן ציבורי, ה"דיסק" של המכונה הוירטואלית יושב במערך ענק של דיסקים עם שרידות הרבה יותר גבוהה מ-Five Nines. אצל ספק ענן צעצוע? או שזה ישב בדיסקים מקומיים בשרת או על סטורג' כלשהו, והביצועים ירדו ככל שיש יותר ויותר מכונות VM.
HA – ברוב מוחלט של המקרים אין את זה לספקי ענני צעצוע. אצל ספק ענן ציבורי ניתן להגדיר זאת די בקלות, הנה דוגמא ב-AWS.
גדילה דינמית – קיים אצל ספק ענן ציבורי, לא קיים אצל ספק ענן צעצוע.
אחסון אובייקטים – כנ"ל.

אני יכול להמשיך את הרשימה לעוד כמה עמודים אבל אני חושב שהנקודה מובנת.

האמת הפשוטה היא שכיום – אם הרגולטור לא חוסם אותך מלארח או להקים תשתית אצל ספק ענן ציבורי בחו"ל,כמעט ואין סיבה להקים אצל ספקי ענני צעצוע בארץ. יש לך תקציב קטן? לך על Amazon Lightsail. צריך שהגולשים לאתרים שלך יקבלו את הדפים מהר? חבר את האתרים שלך ל-Cloudflare. אותם פתרונות מקומיים יכולים להתאים אם מישהו מחפש תמיכה בעברית או שהרגולטור אוסר על הלקוח להריץ תשתית בחו"ל.

חשוב לי להבהיר: אני לא רואה בספקים המקומיים שמציעים "עננים" כחברות שמתחמנות או משקרות ללקוחות. לכל חברה מותר להציע מה שהיא רוצה להשכרה. יחד עם זאת, ברוב המקרים מחלקות השיווק והמכירות של אותן חברות די "נסחפות" בסופרלטיבים ובתיאור המערכת (ובמקרים רבים – בהפרזות).

לסיכום: לעניות דעתי, כיום, ברוב מוחלט של המקרים, אני לא רואה שום סיבה להשכיר תשתיות וירטואליות/מכונות וירטואליות מספקים מקומיים, ואני ממליץ להסתכל על ההצעות של ספקי הענן הציבורי. הביצועים לא רק שיהיו גבוהים יותר במקרים רבים, גם התשתית עצמה תהיה הרבה יותר רצינית ועמידה לכל מיני בעיות וגם מבחינת מחיר יש מספיק הצעות שיכולות להתאים לכל כיס.

קצת על CDN וישראל

לא מעט אנשים שמבינים בבניית תשתית, שרתים, פלטפורמת Web, הפצת תכנים וכו' יוכל לאמר לך שכיום אין יתרון ממשי לארח אתרים בישראל. בעבר, רבים הקימו פה בארץ אתרים לקהל הישראלי עקב מחשבה על SEO (לא בגלל מחירים), אבל מי שקצת מבין באמת ב-SEO ולא הולך לפי אמונות תפלות (ולא חסרים כאלו) יכול להבין מהר מאוד שלגוגל ממש לא אכפת אם תאכסן את האתר/שרת וירטואלי שלך בקוטב הצפוני – כל עוד קהל המטרה המוגדר (נניח ישראל) מקבל את הדפים והאתר במהירות, ובשביל זה יש CDN ולגוגל ממש אין בעיה עם CDN (אדרבא, הם מציעים שרות כזה במסגרת שרותי הענן הציבורי שלהם).

הדוגמא הכי פשוטה שאני יכול לתת היא בלוג זה שאתם גולשים בו כרגע. הוא מתארח ב-AWS בוירג'יניה, אך הוא נעזר בשרותי CDN של Cloudflare וכ-600-1500 איש גולשים בו ביום, הם מקבלים את הדפים במהירות, והעלות הכוללת היא מזערית (20$ + מע"מ לחודש). בלי שרותי CDN, המכונה הקטנה הזו (2 ליבות, 4 ג'יגה זכרון) לא היתה מחזיקה מעמד עם אותה כמות של גולשים ובלוגים שאני כותב.

יש כמובן הבדל ענק בין פתרון שאני משתמש כדי לתת לגולשים לקרוא מהבלוגים שלי לבין אתר רציני שמוכר מוצרים, וחברה שנותנת שרותי פלטפורמה או שרותים אחרים או תכנים דרך ה-Web. את ה"תשתית" שלי תיארתי לעיל אבל במקרים האחרים שציינתי יש צורך בתשתית הרבה יותר רצינית וגדולה שתכלול:

שרתים וירטואליים (או פיזיים) שמפוזרים ביבשות ובמדינות מפתח שונות הכוללים שרתי Web, שרתי אפליקציה, שרת (או שרותי) בסיסי נתונים, שרות DNS ועוד ועוד. לחלופין במקום שרתים, אפשר להשתמש (ומומלץ) בקונטיינרים עם שרותי קונטיינריזציה שספקי ענן ציבורי מציעים (או להקים משלכם, אם כי בעננים ציבוריים זה קצת פחות מומלץ והרבה יותר מסובך).
תשתית שמאפשרת לבצע Scaling דינמי
תשתית אחסון
תשתית ניטור
הגנה – חומת אש, WAF…
CDN
ועוד ועוד..

שרות ה-CDN בעקרון נותן לגולש שמגיע את התכנים הסטטיים שמרכיבים את דף הבית. ברגע שהמשתמש מבצע Login ומתחיל להשתמש במערכת, הוא יקבל גם תכנים סטטיים (נניח גרפיקה) וגם תכנים המותאמים לו אישית (כותרת עם שמו, הפרטים שלו וכו') דרך ה-CDN. ה-CDN אינו מבצע קסמים והוא יודע להנגיש את התכנים הסטטיים, אולם כל דבר שצריך עיבוד, מגיע אל שרתי האפליקציה שלך וכאן חשוב המיקום הגיאוגרפי של השרתים, ויש לא מעט פלטפורמות שיודעות להפנות את הגולש שלך לשרתים הקרובים אליו גיאוגרפית.

ישנם לא מעט חברות המציעות שרותי CDN. כל ספקי הענן הציבורי מציעים זאת, וכמובן חברות כמו Cloudflare, Akamai, Brightcove, Incapsula ועוד ועוד. ספציפית לגבי ישראל, לכל ספקי ה-CDN היעודיים יש בארץ נקודות שמזרימות תכנים אל גולשים ישראליים ומבחינת ספקי ענן – כרגע רק אמזון מציעה נקודה כזו (שנקראת POP) בישראל.

אחרי שאנחנו מבינים את הצורך ב-CDN, נשאלת השאלה – איזה CDN כדאי להשתמש?

שרותים כמו Incapsula ו-Cloudflare מציעים פתרון שמאוד מזכיר דבר כמו Reverse Proxy. אתה צריך להעביר את ניהול ה-DNS שלך לספק כזה ומאותו רגע, כל התעבורה אל ומהאתר שלך עוברת דרך אותו ספק ענן (אפשר כמובן להחריג בכך שבוחרים רשומות A records מסויימים שלא יעברו דרך הענן). בשיטה זו יש יתרון גדול בכך שאותו ספק CDN יכול לאפשר לך דברים כמו:

חסימת כתובות IP מסויימים או חסימת גלישה ממדינות שונות
שרותי הגנה נגד התקפות שונות
SSL חינמי
שרות DNS מאובטח
אופטימיזציה של התכנים מבחינת תעבורה
טעינה זריזה של דפים
שמירת Cache מקומית
ועוד

כך שמבחינת החברה שמשתמשת בשרות כזה, כמות העבודה שצריך לעשות על מנת להשתמש בשרות CDN כזה היא קטנה וניתן תוך זמן קצר לחבר אתר, קטן כגדול, ל-CDN ולהתחיל להנות מהיתרונות.

ה-CDN של ספקי הענן הציבורי – שונה והוא יותר ה-CDN ה"קלאסי" המוכר. אתה ממשיך להשתמש בשרותי ה-DNS שלך (או בשרותי ה-DNS של ספק הענן, גם אם זה ספק ענן אחר ממה שאתם משתמשים לארח את התשתית האחרת שלכם) ואתה צריך לפתוח A record נוסף שישמש לשרותי ה-CDN וכמו כן עליך לבצע שינויים באתרים שלך על מנת שתוכלו להשתמש בשרותי ה-CDN (במקרה של אמזון יש ספר שנגיש דרך אפליקציית Kindle במחיר של 0$ כאן איך להשתמש בשרותי ה-CDN שלהם).

יש מספר יתרונות של ה-CDN של ספקי ענן כמו אמזון מול שרותי CDN כמו Cloudflare:

אין צורך בשרתים ובאחסון להנגיש תכנים סטטיים. פשוט מאחסנים אותם ב-Object Storage כמו S3 ומגדירים את ה-CDN להנגיש אותם לפי הצורך.
ניתן להנגיש דרך ה-CDN תכנים מוגנים כמו וידאו, מוסיקה, וקבצים מיוחדים שמיועדים ללקוחות משלמים בין כהורדה ובין כהזרמה (Stream).
ניתן לקבל Raw Access Log (ב-Cloudflare זה בתשלום, ב-Cloudfront זה ללא תשלום נוסף) שניתן להכניס למערכת עיבוד לוגים (Elastic Stack וכו')
ניתן להשתמש ב-Wildcard SSL
ניתן "לדחוף" תכנים

(מצאתי כאן טבלה שמשווה בין Cloudflare ו-Cloudfront אך היא אינה מעודכנת לגמרי).

אחת הנקודות החשובות ביותר קשורה למחיר: ספק כמו Cloudflare לא גובה אפילו סנט אחד על תעבורה, בין אם תעביר בחודש 10 ג'יגהבייט או 10 טרהבייט, אולם אתה תצטרך לשלם על פונקציות נוספות. אצל ספקי ענן ציבורי תוכל לקבל עד 50 ג'יגהבייט תעבורה החוצה בחינם ולאחר מכן תצטרך לשלם על השרות.

מכיוון שאמזון פתחו POP בישראל בימים האחרונות, לקוחות ישראלים המעוניינים לבצע PoC של אמזון Cloudfront יכולים לקבל קרדיט של $300 להתנסות.

לסיכום: אפשר להרחיב את ההשוואות ולכתוב פוסט הרבה יותר ארוך, אך העדפתי לכתוב משהו על קצה המזלג. יש כאלו שיתאימו להם הפתרונות מהסוג ש-Cloudfront שאמזון מציעה, ויש כאלו שדווקא פתרונות כמו ש-Clareflare מציעה יתאימו להם יותר. קחו את הזמן לבדוק את שתיהם.

בהזדמנות זו, תרשו לי לפרסם מעין "חנות" קטנה שפתחתי באמזון המציגה ספרים שמצאתי אותם כמעניינים בקטגוריות שונות. אם תרכשו מהספרים האלו, אני אקבל עמלה של .. 1.5 שקל 🙂 (הדף מציג 4 מוצרים בכל קטגוריה, לחצו על הקטגוריות השונות כדי לקבל את הרשימה המלאה באותה קטגוריה. אני אוסיף עוד בהמשך).

פרויקט נימבוס – מחשוב הענן הממשלתי

במשרד האוצר הגיעו מזה זמן מה למסקנה כי מדינת ישראל צריכה מחשוב ענן רציני לצרכי הממשלה וליחידות הסמך. זהו צעד בהחלט מבורך. המשרד עדיין לא פרסם מכרז מקיף לפרויקט (שנקרא "נימבוס"), אך הוא פירסם מסמך מקדים שהוא מסמך התייחסות לפניות הציבור בנושא. להלן המסמך:

anan

המסמך עצמו, לאחר שקראתי אותו, הפתיע אותי במספר נקודות, ויש גם כמה נקודות שלדעתי מצריכות התייחסות ומחשבה מצד משרד האוצר. הרשו לי לשתף אותם אתכם:

אחד הדברים הבולטים לטובה במסמך הוא התייחסות למחשוב ענן כמו שספקי הענן הציבורי מציגים ומוכרים ולא כל מיני "ענני צעצוע" שכל מיני חברות בארץ מציעות/מוכרות. התנאים עצמם ישר פוסלים את אותם "ענני צעצוע" בכך שיש דרישות שלספקים בארץ אין אותם, הן מבחינת הכנסות והן מבחינת Availability Zones (שמשום מה במסמך הם נקראים "Domains"), מיקומים גיאוגרפים וכו' ואף אחד מהספקים בארץ גם לא מציע 500+ שרותים שונים באותו ענן.
אני שמח לראות שבמשרד האוצר מחפשים שהזוכה יקים בעצם Region אחד ובתוכו Availability Zones אולם לעניות דעתי, חשוב שבמשרד יתעקשו על כך שה-AZ יהיו במרחק רב אחד מהשני.
נקודה שלדעתי חסרה במסמך וחשוב שתצוין (ושהמשרד יעמוד על כך) – שה-AZ יהיה מחובר בחיבורי תקשורת מספקי אינטרנט שונים ולא מספק יחיד. רק לפני חודשים ספורים אלפי אתרים נותקו מהאינטרנט עקב "תקלת תקשורת" של ספק אינטרנט מרכזי. האם משרד האוצר רוצה לחוות חוויה כזו?
אם המתמודדים הם בעצם ספקי הענן הציבורי, מומלץ לבקש לדעתי במסמכי המכרז כי הספק הזוכה ייבא וישתמש בציוד שלהם ולא בציוד COTS. הציוד של ספקי הענן שונה לחלוטין מציוד שחברות רוכשות החל ברמת המעבדים, זכרונות, לוחות, אחסון, תשתיות תקשורת וכו' ויש סיבה טובה לכך – ביצועים הרבה יותר גבוהים.
בבקשה, בבקשה – בלי Azure Stack. כתבתי כאן מדוע לא.
נקודה נוספת שאולי כדאי שמשרד האוצר יחשוב לגביה – שה-AZ יהיו מחוץ ל-Data Centers של ספקי האינטרנט שונים במיקומים כמו הגליל ובאר שבע לדוגמא. בחירה במקומות כאלו יכולה לייצר באופן ישיר מספר מקומות עבודה ובאופן עקיף לאורך זמן – יותר ויותר חברות שיעבדו במקומות אלו.

מבחינת תחרות, אין ספק שכל ספקי הענן הציבורי ישמחו להתחרות: מיקרוסופט, אמזון, גוגל, אורקל ו-IBM. המכרז כמובן יהיה פתוח למתמודדים שיעמדו בתנאים שהמשרד יקבע, אולם כבר מעתה אני יכול להמר על המיקומים, מהספק עם הסיכוי הגדול ביותר עד לספק שלא יקבל פירור:

מיקרוסופט – Azure
אמזון – AWS
גוגל – GCP
אורקל – Oracle Cloud
IBM Cloud

הסיבה? אם נלמד מההיסטוריה, בכל צומת אפשרית משרד האוצר בחר בפתרונות של מיקרוסופט, גם כשלא היה מדובר ב-Client. נכון, משרד האוצר גם בחר בפתרונות של רד-האט (ו-SuSE?) אולם במקרה הזה אני בספק אם מיקרוסופט לא תזכה. אחרי הכל, בשביל "לקוח" אסטרטגי כזה שהוא ממשלתי – מיקרוסופט תסכים לעשות כל פליק פלאק אפשרי. אם אמזון או גוגל יזכו – אהיה בהחלט מופתע.

יש משהו אחד שקצת לא מסתדר לי עם המכרז והפרויקט עצמו. כן, זה בהחלט דבר טוב שמשרד האוצר עושה צעדים להקים פה Region, אבל הבעיה הגדולה ביותר קשורה לשיטות העבודה והפיתוח במשרדי הממשלה השונים ושוחחתי בעבר עם לא מעט עובדים במשרדים הממשלתיים על כך: צריך לשנות מקצה לקצה את כל מתודות העבודה. להתחיל לעבוד מול GIT, לשלב CI/CD, אוטומציה, להוריד כמה שיותר את העבודה עם מכונות וירטואליות ולהתחיל לעבוד מול קונטיינרים ומול שרות/פלטפורמה כמו Kubernetes/OpenShift, לעבוד במתודה של Scale Out, להשתמש ב-Object Storage, להתחיל לעבוד במתודות Serverless אולי, ועוד ועוד – וכל אלו הם דברים שונים ממה שהמשרדים משתמשים כיום. אם משרד האוצר הולך לשלם על Region עם מספר AZ ושיטות העבודה ישארו השיטות הישנות, אז ניצול ה-Region יהיה אחוזים בודדים בלבד, ובכך יווצר בזבוז כספים משווע (ומה לעשות, לא מדובר פה בתשלום חד פעמי אלא חודשי), ולכן אני תוהה אם משרד האוצר מוכן כבר עכשיו לתכנן מהלך הדרגתי לעבור למתודות העבודה החדשות.

לסיכום: לעניות דעתי, הקמת Region בארץ זהו צעד מבורך, אולם כדאי לשים לב לדברים שונים כדי שהפרויקט יצליח, ובמיוחד כדאי כבר מעכשיו לחשוב איך להעביר את כל הצוותים במשרדי הממשלה וביחידות הסמך לעבוד לעבור במתודות מודרניות.

תכירו את rCUDA

כל מי שעובד/מפתח AI, או Deep Learning או מבצע Training למודלים שונים בתחומים הנ"ל, מכיר את העובדה הפשוטה והידועה: אם אתה רוצה ביצועים, אתה חייב GPU טוב באותה מכונה שאתה מריץ עליה את הקוד. לא חשוב כמה חזק השרת שאתה מריץ עליו את הקוד, אם תריץ את הקוד על ה-CPU – הביצועים יהיו גרועים (אינטל חולקת על כך ומציעה את מעבדי ה-Cascade Lake AP לשם כך, רק שהביצועים של אותם מעבדים בלינוקס נכון להרגע – הם לא משהו לרוץ לספר לחבר'ה. יש טלאי שמתקן זאת שיצא לפני מס' ימים, אבל יקח כמה חודשים עד שהפצות הלינוקס יכניסו אותו ל-Kernel שלהם).

מי שמכיר את עניין ה-Training, מודע בוודאי לסיטואציה שגם אם יש לכם שרת מפלצת עם 4,8 או אפילו 10 כרטיסי GPU – אם הוא עמוס מבחינת עבודה על GPU אבל לא עמוס מבחינת CPU – אתה לא יכול "לגייס" מכונות אחרות שיש להן כרטיסי GPU והן לא עמוסות כרגע.

וכאן מגיעה תוכנת rCUDA לסייע.

תוכנת rCUDA מאפשרת לעשות משהו חדש: לבצע הידור או אימון (Training) במכונה מרוחקת (גם כשהקוד נמצא מקומית) עם כרטיס GPU אחד, עם מספר כרטיסי GPU באותה מכונה, או בשיטת ביזור של ניצול מספר מכונות שיש להן כרטיסי GPU. כך לדוגמא אם יש לך קוד על המכונה שלך ויש 4 שרתים כשבכל אחד מהם יש 2 כרטיסי GPU – תוכל להשתמש בכל ארבעת השרתים לבצע את הקימפול/אימון ללא שינויי קוד. אתה כמובן תוכל להריץ את הקוד או את האימון גם אם ישנם דגמים שונים של כרטיסי GPU (כל עוד מדובר בכרטיסים של nVidia מהדורות האחרונים – Pascal ומעלה).

השיטה שבה rCUDA עובדת היא שיטת Client/Server: בכל מכונה שיש בה כרטיסי GPU רץ Daemon שמקבל את הנתונים מהמכונות המרוחקות ומזין אותו אל ה-GPU פנימה והחוצה דרך הרשת, כך שבמקום המצב הרגיל שכל התוכנה נמצאת ב-RAM וקבצי האימון נמצאים על דיסקים מקומיים (לדוגמא) – פה הכל עובר דרך הרשת המקומית וה-Daemon מקבל את המידע דרך הרשת, מזין ל-GPU ומוציא את המידע בחזרה למי ששלח אותו. בצד ה-Client ישנם קבצים בינאריים שדואגים לעניין הקבלה והשליחה, כך שהכל נעשה בצורה שקופה ובד"כ מצריך רק הגדרות של מספר Variables ואפליקציה קטנה ב-Client וב-Server.

כך בשיטה זו אנחנו יכולים להשתמש בכל משאבי ה-GPU שנמצאים בחברה (בשרתים לדוגמא), בין אם הם נמצאים בשרת אחד או במספר שרתים, וניתן להריץ מספר עבודות ממשתמשים שונים במקביל לאותם משאבי GPU.

עד פה הצד המלהיב, עכשיו הצד שקצת פחות ילהיב את חלק מהקוראים:

בשביל להריץ את כל הדבר הזה, יש צורך ברשת מהירה. כמה מהירה? לפחות Infiniband או תקשורת Ethernet של 50 ג'יגהביט ומעלה. במידה וכל הקוד רץ על ה-GPU בלבד וכל תוכן ה-Training נמצא ב-NFS/iSCSI לדוגמא – יהיה אפשר לדעתי לרדת לתקשורת במהירות 10 ג'יגהביט, אך תקשורת במהירות 1 ג'יגהביט – תזחל.
מבחינת הרצת קוד – אפשר להריץ קוד שמשתמש ב-CUDA עד גירסה 9.0 (תמיכה לגירסה 10.1 תהיה בתחילת שנה הבאה) ואפשר להשתמש גם ב-CuDNN, TensorFlow, Caffe וכו'.
התוכנה אינה מבוססת קוד פתוח ומה שמקבלים זה קבצים בינאריים בלבד.
בשלב זה התוכנה אינה עולה כסף אך יש צורך בהרשמה על מנת לקבל רשיון. בעתיד, יכול להיות שהתוכנה תעלה כסף.
שינוי שיטת העבודה (ממקומית ל-רשת) יכול לגרום למצב שתצטרכו שדרוג או רכישת סטורג' על מנת לאחסן את כל ה-DATA, הואיל והכל צריך לעבור דרך הרשת, והעברת DATA ל-Training מתחנת עבודה לשרת זה דבר איטי מאוד.
האפליקציה (rCUDA) עם השרותים – רצים רק על לינוקס.

לסיכום: rCUDA יכול לסייע רבות כשרוצים להשתמש במשאבי GPU שונים בצורה מרוכזת, גם כשהם לא נמצאים בשרת פיזי אחד. יחד עם כך, יש צורך להיערך בהתאם ולקחת בחשבון שאין את התמיכה לגירסת CUDA האחרונה ויכול להיות שחלק אחר מהאפליקציות לא יעבדו (כמו שימוש ב-API של הדרייברים של ה-GPU), כך שאם זה מעניין אתכם, מומלץ לעשות PoC לפני שמשקיעים בתשתית.

להלן וידאו עם הדגמה:

כמה מילים על Azure Stack וספקי אינטרנט

ספקי ענן ציבוריים, כמו ספקי שרות אינטרנט (ISP) מחפשים דרכים שונות כדי לגדול. אחת הבעיות הגדולות ביותר שיש לספקי ענן ציבורי הן חברות שהיו רוצות לזרוק את הכל לענן – אך אינן יכולות עקב סיבות בטחוניות, רגולציה, חששות שונים ועוד, ולפיכך החלו ספקי הענן להציע "שרות מקומי" – השרתים יושבים אצלך בחווה, ואתה מקבל מעין ענן קטנטן – עם כל המגבלות שתיכף ארחיב לגביהן. אמזון מציע שרות כזה בשם Outposts ומיקרוסופט מציעה את Azure Stack.

בישראל החלה חברת Med One להציע שרותים המבוססים על Azure Stack ואני מאמין שהמתחרים בארץ כבר במחשבות או בדרך לרכוש ולהציע את השרותים הללו. חשוב לי להדגיש – הפוסט הזה אינו בא "לקטול" ספק ISP זה או אחר אלא לתת דגש לגבי פתרון Azure Stack (אם יש איזו חברה בארץ שהולכת להכניס את ה-Outposts של אמזון – אשמח אם היא תוכל ליצור עימי קשר).

קצת על Azure Stack: מיקרוסופט פיתחה מערכת שהיא "מיני Azure". מיני בכל מובן: מעט מהשרותים שתמצא בענן של Azure תמצא אותם כאן, התמחור שונה בהשוואה להשכרה קלאסית של מכונות VM/קונטיינרים/אחסון בלוק/אחסון אובייקטים וכמובן – תעבורה. על כל פיפס אתה צריך לשלם – כמו בענן של Azure, גם ב-Azure Stack (כן, גם אם רכשתם בעצמכם את ה-Azure Stack לחברה שלכם, אגב).

מערכת Azure Stack בנויה לשימוש ב-2 אופנים: Connected ו-Disconnected, כאשר ב-Connected אתם יכולים להעביר את התשתית הוירטואלית/מכונות/קונטיינרים/אחסון לענן האמיתי של Azure ובמצב Disconnected – האינטרנט מנותק, והכל רץ מקומית בארונות של ספק ה-Azure Stack שלכם (או אצלכם מקומית אם רכשתם את המערכת).

השאלה הראשונה שהכי חשובה שתישאל – למי זה מיועד? וכאחד ניטרלי שמסתכל מהצד, קשה לי לענות על כך. אם אתם רוצים לעבוד עם ענן של מיקרוסופט, לכו ישר ל-Azure. חברות בטחוניות? יכולות לרכוש בעצמן ולעצמן את המערכת (כל יצרני השרתים מוכרים – ממש "בזול" – 7 ספרות בדולרים!). אלו שחייבים שה-DATA שלהם ישאר רק בארץ? אולי הם.

החסרונות של Azure Stack לעומת היתרונות – גדולים:

הסיבה המרכזית שחברות עוברות לענן – זה ה-Scaling שאותו לא מקבלים באותה צורה ובאותו גדול בהשוואה לענן עצמו. כנ"ל לגבי שרידות – לכל ספק ענן ציבורי יש Zones ויש Regions ואפשר להקים שרידות נפלאה. איזו שרידות תקים ב-Azure Stack? בין שרתים שהכל מקומית? אנשים שוכחים בכל פעם את התקלות שיש פה לכל מיני ISP שמשביתות אלפי לקוחות במכה אחת, ובענן ציבורי אפשר לבנות מערכת שגם תעמוד ברעידות אדמה, זה לא כזה מסובך.
ביצועים – עם Azure Stack אנחנו חוזרים שוב למודל ה-Enterprise מבחינת ציוד, וזאת בניגוד מוחלט למה שיש בענן ציבורי: באף ענן ציבורי אין שרתי מותג, אין דיסקים Enterprise, אין מתגים של מותג מסוים – הכל בניה "מקומית", החל מרמת המעבד והזכרון וכלה באוורור, ובעברית: מכונת VM שרצה בענן תרוץ יותר לאט על השרתים הקנייניים שמריצים את Azure Stack כי גם המעבד וגם הזכרון שונים (ספקי ענן רוכשים גרסאות Custom של מעבדים וזכרונות הרבה יותר מהירים ממה שיש בשרתים הרגילים).
מחירים: בניגוד למצב רגיל שאתה לוקח מספק Hosting כלשהו מכונת VM נניח עם 4 ליבות, 8 ג'יגה זכרון, 40 ג'יגה דיסק ותעבורה של 5 מגהביט והכל כלול במחיר אחד – כאן הכל שונה, אתה משלם על כל פיפס בנפרד. נתראה בחשבונית החודשית (וכן – התכוונתי ל-Azure Stack. מיקרוסופט מכתיבה זאת).
שרותים – הבסיסיים נמצאים + עוד כמה שרותים. השאר? עדיין נמצאים רק בענן הציבורי.
תאימות API בין ריצה ב-Azure Stack ל-Azure הרגיל – חלקית בלבד. תצטרכו לעשות לא מעט פליק פלאק כדי להעביר דברים מהענן מקומית וההיפך.

מיקרוסופט מנסה כבר שנתיים למכור את ה-Azure Stack ואין לה הרבה הצלחה עם זה. היא גם מוציאה את Azure Stack HCI שמנסה להתחרות בפתרונות מקומיים (vSAN, Nutantix, Simplivity) שהיתרון היחיד שלו – זה אינטגרציה עם Azure. זה יכול להיות מעניין אולי עבור חלק מהחברות, רק שכדאי לקחת בחשבון שלהגדיר את הדברים שם – אתם תתלשו שערות מהראש.

לסיכום: אני לא מוצא ממש יתרונות לשימוש ב-Azure Stack מקומי או אצל ספק ISP. אם אתם צריכים משהו סגור וגדול – תחשבו על Open Stack כי גם עם Azure Stack תצטרכו צוות שלם (שעדיף שידע לינוקס) כדי לתחזק את הדבר הזה, שלא לדבר על כך שאתם תצטרכו לרכוש את הכל מחדש (אין אפשרות להשתמש בציוד קיים), רק שבמקרה של Open Stack אתם יכולים להשתמש בתשתית קיימת והוא גם הרבה יותר זול. אם אתם מחפשים להשתמש בגלל ה-Latency, אז תחשבו לשלב שימוש בשרות CDN וכך יהיה אפשר לנטרל חלק גדול מה-Latency.

אחסון: כמה שווה השקט שלכם?

כל חברה בארץ שרוכשת ציוד למחלקת ה-IT, דורשת אחריות ולעיתים היא מוכנה לשלם מעט יותר בשביל להרחיב אחריות. לא מעט חברות בארץ רוכשות לדוגמא שרתים שמגיעים כברירת מחדל עם 3 שנות אחריות ואותן חברות מעדיפות לשלם מעט יותר ולהרחיב את האחריות החל מהיום הראשון למשך 5 שנים, כי מצופה שהשרתים ירוצו לפחות ל-5 שנים. אחרי הכל, כמעט אף חברה פרטית או ציבורית לא רוכשת שרתים שירוצו למשך שנה שנתיים ומשם הם יעברו גריטה (טוב, חוץ ממשרד הבטחון, לא ניכנס לזה…)

אחד הדברים שגורם לשמיטת לסת אצל מנמר"ים, CTO, מנהלי IT וכו' – הוא מחיר הארכת אחריות פוסט רכישה – במיוחד בסטורג'. בשרתים זה לא ממש issue – נגמרה האחריות, מתחילים להזמין שרתים, מחברים אותם עם ה-HBA לסטורג', עושים מיגרציה ל-Cluster וקדימה, מתחילים לעבוד עם הברזלים החדשים.

אבל בסטורג', להגדיר את הדברים, להחליט מה החומר שיעבור, למפות את הדברים מחדש וכו' – זה פרויקט, בין אם מדובר ב-NAS מסכן קטן ובין אם מדובר בסטורג' שהוא Cluster אימתני במחיר של 7 ספרות בדולרים.

אז מה קורה שסטורג' מסיים את חייו מבחינת אחריות ורוצים לחדש? תקבלו הצעת מחיר נחמדה שמתחילה ב-10000 דולר ויכולה להגיע גם ל-20-50 אלף דולר לשנה אחת. כולם כמובן ימליצו לכם לשלם, אבל בואו נפרוט את זה לרגע. אתם הולכים לשלם סכום של 10-50 אלף דולר (תלוי בסטורג') על:

2-3 שיחות טלפון לשאול שאלות תמיכה
1-2 דיסקים תקולים להחליף.

וזהו.. (כל הדברים הם כמובן בממוצע).

מה עם הטיעון של "שקט" או "ניהול סיכונים"? פתאום כל מנמ"ר שרואה נייר ובו כתוב המחיר הזה לשנה – זורק את טיעון ה"שקט" מהחלון! הוא פשוט יבקש מהאנשים למצוא פתרונות אלטרנטיביים.

ואז מגיעה השאלה הקשה: לבלוע את הגלולה ולשלם על הארכת האחריות או להתחיל לחפש סטורג' אחר?

כעסק שנותן יעוץ בלתי תלוי שההגינות חשובה לו, אי אפשר לבוא לעסק ולאמר לו "תן לי $1000 בשביל לאמר לך ללכת לכאן או לכאן". מה אם יבוא יועץ אחר ויאמר הפוך? מי פה בעצם צודק?

אז כ-שרות לקוראים וללקוחות פוטנציאליים, הנה כמה נקודות שאני ממליץ עליהם אם אתם נמצאים במצב כזה (תרומות של שאוורמה וזירו או ציוד יד שניה יתקבלו בברכה 🙂 ):

הציוד שמתקלקל בדרך כלל בסטורג' הוא – דיסקים, בין אם מכניים או SSD, ולכן אני ממליץ לרכושחומרה-כמה-שווה-השקט-שלכם מהיצרן (או מחברות צד ג' כמו אולטרייד ואחרים) 2-3 דיסקים מכניים ו-SSD, מה שיש לכם בסטורג' – שישבו בארון. זו התקלה הכי שכיחה בסטורג' ובמקרה וילך לכם דיסק, יקח כמה דקות לטפל בתקלה בלי לשלם לאף אחד.
חפשו חברות צד ג' שנותנות שרות לסטורג' שלכם. אני חושב ש-We Ankor מספקת אבל אני לא בטוח לאיזה ציוד היא מספקת שרות ואם היא מספקת שרות כשלציוד תמה האחריות. אתם מוזמנים לשאול בפורומים בפייסבוק, חברים וכו' (לי אין קשר ישיר, אבל אם יש חברות שמוכרות שרותי תחזוקה/תמיכה לציודים כאלו – שלחו לי מייל, בהזדמנות אפרסם או אפנה אליכם אם יתקבלו פניות). מכיוון שאתם לא הולכים להשבית את הסטורג' שלכם מחר בבוקר, דברו עם צד ג' על אחריות לשנה פלוס.
תתחילו להוציא "קול קורא"/מכרז לרכישת סטורג' בין החברות השונות. הנה פוסט שכתבתי לפני זמן קצר על נקודות עקרוניות וכמובן אל תשכחו את עניין ה-IOPS.
סטורג' מבוסס מוצר קוד פתוח? בניגוד למה שהרבה חושבים, אין שום קשר בין אם החברה משתמשת במוצרי קוד פתוח לבין שימוש בסטורג' מבוסס קוד פתוח (אגב, כשאתם עושים קניות ומשלמים ב-PayPal לדוגמא – רוב התשתית שדרכה עוברים פרטיכם – היא בקוד פתוח). כשאני ממליץ על פתרון כזה, אני ממליץ על פתרון שיש לו "אבא ואמא" מצד החברה המוכרת ונותנת תמיכה כמו SuSE ישראל, כך שיש תמיכה מסביב לשעון אם יש בעיה, בדיוק כמו בסטורג' קנייני. ההבדלים הגדולים: מחיר הרבה יותר זול וחופש לבחור על איזה ציוד זה ירוץ. אני לא אתקין ללקוח לדוגמא מערכת Ceph שמשכתי מ-GitHub (למעט אם זה PoC וגם אז, בדרך כלל אני אתקין גירסת Trial מסחרית). אגב, בקרוב אעלה וידאו הדגמה של המוצר.
לא חשוב איזה סטורג' קנייני תרצו לרכוש – אם אתם רוצים IOPS גבוה, שרידות רצינית וכמות אחסון גבוהה (50 טרה ומעלה נטו) – המחיר הולך להיות גבוה, במקרים רבים יותר ממה שאתם חושבים בהתחלה. במקרים שאתם מקבלים הצעות מחיר והם מאוד רחוקים מהתקציב שחשבתם להשקיע – יהיה כדאי לחשוב על "Offload" של הדברים, כך שרק הדברים שחייבים מצב "פרודקשן" ישבו על הסטורג' החדש והשאר ירוץ על הסטורג' הישן או להקים סטורג' מבוסס קוד פתוח כסטורג' משני או שלישוני. כל סטורג' רציני שעולה עשרות אלפי דולרים ניתן להרחבה גם ל-100 טרה ומעלה בלי בעיה.
בקשו הצעות מחיר שכוללות 5 שנות אחריות או 7 שנים (כמדומני שכל הגדולים מציעים גם 7 שנים) מראש. כמו שציינתי, רכישת הארכת אחריות בנפרד היא דבר מאוד יקר ואת המחיר הזול אפשר להשיג בעת הרכישה, לא לאחר מכן.

לסיכום: קורים מצבים שעומדים בפני החלטה אם להאריך אחריות לסטורג' וכשמקבלים את הצעת המחיר, כמעט אף אחד לא אוהב את המספרים. לא צריך להיבהל, יש דברים שאפשר לעשות אבל חשוב גם באותה הזדמנות להתחיל להניע תהליכים של רכישת פתרון אחר ובמקביל חיפוש פתרון תמיכה גם מחברות צד ג' (אה, ותהיו בטוחים שתשמעו/תקראו מלא מעט אנשים שזה צעד לא מומלץ. אני הייתי ממליץ לא להקשיב לאותם אנשים).