אבטחת מידע: קצת על Cloud Hopper

בעשור האחרון בעולם חל גידול מאסיבי בשימוש בעננים. יש כמובן את שלושת האמיגוס (אמזון,גוגל,מיקרוסופט) אבל ישנן חברות רבות, כולל יצרני שרתים, ספקי Hosting שונים ברחבי העולם שהציעו שרותים שונים, החל מ-Hybrid Cloud, תשתית "רק בענן" או שימוש בשרותים שונים כ-SAAS. האמת היא שברוב החברות בארץ ובעולם, יש לפחות שימוש בשרות SAAS אחד או יותר (זוכרים שפעם שרת המייל היה יושב בארגון, לדוגמא?)

הוול-סטריט ג'ורנל פירסם לאחרונה מאמר גדול וארוך על "פרויקט" בשם Cloud Hopper ומנויי WSJ יכולים לקרוא אותו כאן. מכיוון שרוב הגולשים כאן אינם מנויים על WSJ, הנה לינק למאמר סיכום של Fox Business על הנושא, ואני רוצה להרחיב בנידון בפוסט זה..

לפני מספר חודשים קראתי איזה מאמר (שלצערי אין לי את הלינק אליו) שדירג את המדינות המממנות פריצות לממשלות ולחברות ציבוריות ופרטיות. את המקום הראשון קטף המשרד לבטחון הפנים הסיני ששופך מיליארדי דולרים כל שנה על הפעילות הזו. רוסיה נמצאת במקום השני, איראן כמדומני היתה רביעית ואנחנו אם אני זוכר נכון – היינו במקום שביעי. צר לי אם אני טועה במיקומים, אם אמצא את הכתבה, אקשר אליה ואעדכן פוסט זה.

אחד הדברים המייחדים את הסינים בכל הקשור לריגול, גניבות, פריצות וכו' – זה הסדר שהם עובדים. אין "קפריזות". יש צוותים (שמוזכרים בקצרה בפוסט של Fox Business) וכל צוות אחראי על משהו אחר: צוות שאחראי על בדיקת הפריצות, על שמות משתמשים וסיסמאות שלא שונו, צוות שאחראי על מיפוי חוזר ונשנה של תשתיות החברות הנפרצות, צוות (גדול) שאחראי על התמודדויות מול אנטי-וירוסים, IPS/IDS, צוות שאחראי על כתיבת סקריפטים וכלים שונים כמו C&C, צוות שבודק פריצות חדשות שלא ידועות ציבורית, צוות שאחראי על קבלת Payload, רישומי דומיינים – ויש בוודאי עוד כמה צוותים.

הסינים לא באים לפרוץ ולגנוב. הם יריצו כלים שונים כדי למצוא פריצה, ולאחר שמצאו – הם יעבירו את הממצאים לצוות אחר. הם רוצים לפרוץ ולא מצליחים? הם לא יתקיפו ב-DDoS, הם יפנו את המטרה לצוות אחרת שיפתח ב-ריגול למצוא דרך מי הם כן יכולים לפרוץ: קבלני משנה שנותנים לאותה חברה שרותים, חברות שנותנות שרותים לאותה מטרה, חברות שנותנות שרותי Cloud לאותה מטרה וכו'. התהליך שלהם אולי איטי אבל יסודי.

פרויקט Cloud Hopper הוא פרויקט של הפורצים שמימן המשרד לבטחון הפנים הסיני. הקבוצה העיקרית שהיתה אחראית על הפרויקט נקראת APT10 וזו קבוצה סופר מתוחכמת שלא רק מכירה למי הם פורצים, הם בדרך כלל מכירים גם את רמת הידע של חברות שמנסות להגן על הלקוחות נגד פריצות וה-APT10 לא ממש ביישנים: הם יודעים מי מנסה "לצוד" אותם והם משאירים strings בכלים המותקנים על המכונות הפרוצות עם כל מיני הקנטות, כולל רמזים ללמוד איך עובד אנטי וירוס והמעקפים בכך שהם הפנו את ה-C&C לדומיין: gostudyantivirus.com ועוד (הטריק הזה אקסלוסיבי לא רק לסינים כמובן, גם החבר'ה ב-8200 ואחרים משתמשים בו)

קבוצת APT10 במסגרת Cloud Hopper החליטה למצוא לה אי שם ב-2014 מטרה חדשה: ספקי Cloud (או CSP כפי שזה מוכר יותר בשוק), לחדור אל תשתיות ה-CSP, להשיג הרשאות לתשתיות הוירטואליות של הלקוחות ופשוט להיכנס, לגנוב מידע, ולקפוץ (Hopping) מלקוח ללקוח באותה תשתית, כאשר לא מדובר בגניבה חד פעמית אלא מתמשכת.

ומי היו ה-CSP? אולי שמעתם את השמות, הכי מפורסמים הם HPE ו-IBM והיו עוד כמה עשרות CSP יותר קטנים. מי הלקוחות שנפרצו? גם כאן, אולי שמעתם עליהם: חברת Ericsson (כן, חברת התקשורת), פיליפס, חברת TATA ההודית, פוג'יטסו, ועוד רבים אחרים. המצב ב-HPE היה כל כך גרוע, שהפורצים פשוט "דרסו" כל נסיון חסימה מצד מנהלי אבטחת המידע של HPE והם נכנסו שוב ושוב לתשתית. אגב, ללקוחות ה-CSP לא הודיעו מאומה מחשש לתביעות (ואולי מחשש שהלקוח ינסה תוך שעות ספורות לעבור מיידית לספק אחר).

מה הנזק? כמה הצליחו הסינים לגנוב? קשה לאמר, הן בגלל שהחברות שנפרצו מכחישות הכל (כמובן) והן מכיוון שהדברים לא פורסמו. יחד עם זאת, אני מתקשה להאמין שהסינים פרצו רק בשביל לבדוק ולהתרשם מאיכות הקוד שכתבו מהנדסים באותן חברות.

על ה-Cloud Hopper תוכלו לקרוא באתרים שונים, אבל אם יש משהו אחד שלא תמצאו שם – זה פריצה לשלושת האמיגוס. אין ספק שתוכלו למצוא מאמרים על פריצות לכל מיני מאגרים שהיו שמורים בתוך S3 Buckets שטיפשים לא הגדירו להם אבטחה מספקת, לתשתיות וירטואליות של לקוחות שהגדרות האבטחה בהן היו בדיחה – אבל לא תמצאו מאמרים על פריצות לתשתיות הפיזיות של AWS, GCP או Azure או לחלקים המאפשרים כניסה לתשתיות וירטואליות של לקוחות, מכיוון שאותה שלישיה בונה את הדברים בצורה שונה לחלוטין, משקיעה הרבה יותר מכל CSP שהחליט שזה אחלה רעיון לקרוא לעצמו "ענן", כולל השקעה בצוותים שאשכרה מנסים לפרוץ בכל דרך מבחוץ פנימה נון סטופ ומיישמים מיידית את הלקחים, במקום לסמוך על כל מיני חומות אש, IPS/IDS ו-MFA (להלן החדשות: רוב שיטות ה-MFA כבר נפרצו עוד לפני שנתיים!).

אז מה חברות יכולות ללמוד מאותו פרויקט פריצה מאסיבי? כמה דברים, לעניות דעתי:

  • Firewall, IPS/IDS, Antivirus, Malware protection, עדכוני אבטחה – כל הדברים הללו נחמדים, אבל פורצים מקצועיים יודעים לעקוף את אותם כלים. אף אחד לא ינסה להיכנס ל-Firewall שלך ולשנות פורטים כי אין צורך בכך, וכל כלי שפורצים כותבים עובר בדיקה מול כל אנטיוירוס מסחרי אם הכלי מתגלה או לא (ואם כן אז משנים את הקוד), ולגבי IPS/IDS – ארמוז בעדינות שיש מספר דרכים לנצל חולשות שלו בתוך ה-LAN, ומדובר על רוב המוצרים המסחריים המצויים בשוק. לא קשה כל כך לזייף ב-Stream פיסות Headers.
  • כמו שמחליפים גירסת לינוקס או Windows, כדאי אחת לתקופה להחליף חלקים גדולים ממערך האבטחה – כלים, מתודות וכו'. תתחילו בשני דברים פשוטים: Zero Trust (זה מה שהשלישיה משתמשים), ו-U2F.
  • אתם מרימים תשתית וירטואלית בענן מקומי? (גם אם זה DR) – אל תתנו לאף אחד גישה ועדיף שזה יהיה על ברזלים ותשתית נפרדת שלכם, ואם צריך קו יעודי לכך שלא מחובר לתשתית של הספק בתוך ה-DC. לחשוב ש-VLAN מגן על משהו – זו בדיחה במקרה הטוב, לא מסובך לפורץ מקצועי להיכנס למתג. רק קחו בחשבון שספקים מקומיים ינתקו לכם את התקשורת אם אתם מותקפים ב-DDoS.
  • אם אתם מקימים תשתית וירטואלית אצל אחד משלישיית האמיגוס, תשתמשו בכלי אבטחה שלהם ולא בכלים צד ג'. הכלים של אותם ספקי ענן ציבורי הרבה יותר רציניים, מעודכנים תדיר (לא רק כשמגלים חור אבטחה וסוגרים אותו כמה ימים אחרי זה כמו אצל רוב הכלים המסחריים!), יכולים לבצע Scaling רציני ומנוסים שוב ושוב על ידי מאות אלפי לקוחות. להגדיר Security Groups ולחשוב שאתם מאובטחים – אתם ממש לא.
  • "התקמצנות" במפתחות פרטים/ציבוריים. רוצים לבצע Passwordless SSH? תשאירו את זה בצורה סופר מצומצמת לצרכי אוטומציה. בשאר המקרים – תקנו Yubikey ותשתמשו בו או מפתח Titan מ-גוגל. אפשר גם 2FA אבל תיזהרו לא ליפול לטריקים כאלו. זיכרו: העצלנות היא הגורם מספר אחד לפריצות קלות.
  • בעננים ציבוריים במיוחד – אף ספק ענן ציבורי לא נותן לך אבטחה כברירת מחדל ולכן תצטרך להשתמש בשרותים שלהם לצרכים אלו, ב-AWS יש רשימה שלמה, תעברו עליה, תבחרו ותגדירו את מה שאתם צריכים (הנה גם ל-Azure, אל תאכלו לי את הראש)
  • אני ממליץ לחשוב מחדש (לכיוון ויתור) על שירותי ניהול מרוחקים. אתם יכולים להגן על התשתית שלכם כמה שתרצו אבל אם עובד משרותי הניהול הוא סופר אהבל ופורצים למחשב הנייד/נייח שלו – ההגנות שלכם לא שוות כלום ומכיוון שיש לו הרשאות admin ברוב המקרים (כי הם מנהלים את התשתית) – יהיו לפורץ את אותן ההרשאות.
  • בדיקות Pen testing זה נחמד, אבל זה עובד מול שורת פריצות ופרמטרים ידועים מראש בתוך הכלי. רוצים להיות יותר בטוחים שאתם מוגנים? תשכרו מישהו שאשכרה ינסה לפרוץ בצורות קצת יותר .. מקוריות.

לסיכום: אבטחת מידע היא אינה דבר סטטי. היא חייבת להשתנות כל הזמן, חייבים להתעדכן בטכנולוגיות החדשות ולפעמים גם להקריב נוחות לשם אבטחה (כמו .. לא לשמור סיסמאות RDP בתוך קבצי RDP?). ככל שאתם חברה גדולה יותר, החברה שלכם צפויה להיות מטרה עבור הסינים ומדינות אחרות שאינן בוחלות בפריצה וגניבת מידע. זה לא שאלה של "אם" אלא "מתי", והכל תלוי בכמה תשקיעו ובכמה תקשו על הפורצים.

כמה מילים על ענני צעצוע

כשפתחתי את "חץ ביז" לפני מס' שנים, התחום הראשון שנכנסתי אליו היה עסקי ה-Hosting עם טוויסט מסוים: יש לי נסיון עשיר באופטימיזציה, כך שהלקוחות מקבלים מכונות VM מהירות על שרתים שלא יהיו עמוסים. התחרות באותן שנים היתה רצינית מאוד, וספקי הענן הציבורי הציעו תצורות יקרות, ולא ממש קלות לשימוש ולהגדרה על ידי משתמש ממוצע שאין לו מושג ירוק מה זה AWS. אחרי כשנתיים, כשראיתי שההכנסות מהתחום לא ממש מכסות את ההוצאות (במיוחד לאחר שמחיר התשתית ששכרתי עלה ביום אחד ב-100%) – העברתי את הפעילות העסקית הזו לקבוצת OMC.

חלפו מספר שנים מאז אותה תקופה, והתחרות נהייתה הרבה יותר רצינית – מחו"ל. חברות כמו Linode, Digital Ocean ואחרות הציעו חבילות במחיר מפתה ולשוק הזה נכנסה בשנים האחרונות אמזון עם חבילות Lightsail שהוצעו במחירים המתחרים באותם ספקי Hosting. כאן בישראל לעומת זאת, נסגרו מספר ספקי Hosting ונכנסו ספקים גדולים – רוב ספקי התקשורת וה-Hosting הגדולים בארץ – שהחלו להציע "ענן" ללקוחות פרטיים ועסקים. במקביל, בשנתיים האחרונות ספקי CDN החלו "לגלות" את ישראל והם הקימו כאן נקודות Edge כך שלקוחות ישראלים יוכלו להנות ממהירות גלישה מקומית (לאתרים שמשתמשים באותן רשתות CDN).

בעסקים כמו בעסקים, אף חברה לא תציע שרותי ענן אם אין לה הכנסות כמו שהיא מצפה או שפתרון ענן לא נותן לה את מה שהיא מצפה (לדוגמא: "ענן" כ-Loss leader כשהכסף הרציני מגיע מהשכרת שרותים שהחברה מספקת לאותם לקוחות ענן). איך חברות עננים מקומיות מרוויחות מהשכרת מכונות VM? פשוט: חוסר ידע של לקוחות. מישהו מקצועי שמבין טוב בלינוקס לדוגמא שיודע להריץ מספר אפליקציות Benchmark, היה מסתכל על המספרים ומיד מבטל את העיסקה תוך שעה-שעתיים, אך מכיוון ש-99% מאותם לקוחות לא מבינים איך אפילו להריץ Benchmark, הם שוכרים תוך מחשבה שהם מקבלים יתרונות של ענן כמו משאבים חזקים, שרידות, גדילה וכו'.

כיום אין שום בעיה לכל אחד ולכל ספק תקשורת כלשהו לקחת פתרון וירטואליזציה כלשהו, כמה שרתים (עם דיסקים מקומיים), אולי לקנות סטורג' בינוני ומטה, כמה סוויצ'ים, לשכור כתובות IP ותקשורת – ותוך יום יש לנו "ספק ענן" או כפי שאני קורא לכך – ענן צעצוע. לפתרונות כאלו אין אפילו את הבסיס המינימלי שספק ענן ציבורי (אמזון/גוגל/מיקרוסופט) מציע, כמו:

  • שרידות – אם VM נופל ומריצים אותו מחדש, הוא ירוץ על מכונה אחרת. אצל ספק צעצוע: זה ירוץ מחדש על אותו שרת, כך שאם יש תקלה בשרת, יהיה מצב שמכונת ה-VM תיפול שוב ושוב.
  • אחסון – אצל ספק ענן ציבורי, ה"דיסק" של המכונה הוירטואלית יושב במערך ענק של דיסקים עם שרידות הרבה יותר גבוהה מ-Five Nines. אצל ספק ענן צעצוע? או שזה ישב בדיסקים מקומיים בשרת או על סטורג' כלשהו, והביצועים ירדו ככל שיש יותר ויותר מכונות VM.
  • HA – ברוב מוחלט של המקרים אין את זה לספקי ענני צעצוע. אצל ספק ענן ציבורי ניתן להגדיר זאת די בקלות, הנה דוגמא ב-AWS.
  • גדילה דינמית – קיים אצל ספק ענן ציבורי, לא קיים אצל ספק ענן צעצוע.
  • אחסון אובייקטים – כנ"ל.

אני יכול להמשיך את הרשימה לעוד כמה עמודים אבל אני חושב שהנקודה מובנת.

האמת הפשוטה היא שכיום – אם הרגולטור לא חוסם אותך מלארח או להקים תשתית אצל ספק ענן ציבורי בחו"ל,כמעט ואין סיבה להקים אצל ספקי ענני צעצוע בארץ. יש לך תקציב קטן? לך על Amazon Lightsail. צריך שהגולשים לאתרים שלך יקבלו את הדפים מהר? חבר את האתרים שלך ל-Cloudflare. אותם פתרונות מקומיים יכולים להתאים אם מישהו מחפש תמיכה בעברית או שהרגולטור אוסר על הלקוח להריץ תשתית בחו"ל.

חשוב לי להבהיר: אני לא רואה בספקים המקומיים שמציעים "עננים" כחברות שמתחמנות או משקרות ללקוחות. לכל חברה מותר להציע מה שהיא רוצה להשכרה. יחד עם זאת, ברוב המקרים מחלקות השיווק והמכירות של אותן חברות די "נסחפות" בסופרלטיבים ובתיאור המערכת (ובמקרים רבים – בהפרזות).

לסיכום: לעניות דעתי, כיום, ברוב מוחלט של המקרים, אני לא רואה שום סיבה להשכיר תשתיות וירטואליות/מכונות וירטואליות מספקים מקומיים, ואני ממליץ להסתכל על ההצעות של ספקי הענן הציבורי. הביצועים לא רק שיהיו גבוהים יותר במקרים רבים, גם התשתית עצמה תהיה הרבה יותר רצינית ועמידה לכל מיני בעיות וגם מבחינת מחיר יש מספיק הצעות שיכולות להתאים לכל כיס.

קצת על CDN וישראל

לא מעט אנשים שמבינים בבניית תשתית, שרתים, פלטפורמת Web, הפצת תכנים וכו' יוכל לאמר לך שכיום אין יתרון ממשי לארח אתרים בישראל. בעבר, רבים הקימו פה בארץ אתרים לקהל הישראלי עקב מחשבה על SEO (לא בגלל מחירים), אבל מי שקצת מבין באמת ב-SEO ולא הולך לפי אמונות תפלות (ולא חסרים כאלו) יכול להבין מהר מאוד שלגוגל ממש לא אכפת אם תאכסן את האתר/שרת וירטואלי שלך בקוטב הצפוני – כל עוד קהל המטרה המוגדר (נניח ישראל) מקבל את הדפים והאתר במהירות, ובשביל זה יש CDN ולגוגל ממש אין בעיה עם CDN (אדרבא, הם מציעים שרות כזה במסגרת שרותי הענן הציבורי שלהם).

הדוגמא הכי פשוטה שאני יכול לתת היא בלוג זה שאתם גולשים בו כרגע. הוא מתארח ב-AWS בוירג'יניה, אך הוא נעזר בשרותי CDN של Cloudflare וכ-600-1500 איש גולשים בו ביום, הם מקבלים את הדפים במהירות, והעלות הכוללת היא מזערית (20$ + מע"מ לחודש). בלי שרותי CDN, המכונה הקטנה הזו (2 ליבות, 4 ג'יגה זכרון) לא היתה מחזיקה מעמד עם אותה כמות של גולשים ובלוגים שאני כותב.

יש כמובן הבדל ענק בין פתרון שאני משתמש כדי לתת לגולשים לקרוא מהבלוגים שלי לבין אתר רציני שמוכר מוצרים, וחברה שנותנת שרותי פלטפורמה או שרותים אחרים או תכנים דרך ה-Web. את ה"תשתית" שלי תיארתי לעיל אבל במקרים האחרים שציינתי יש צורך בתשתית הרבה יותר רצינית וגדולה שתכלול:

  • שרתים וירטואליים (או פיזיים) שמפוזרים ביבשות ובמדינות מפתח שונות הכוללים שרתי Web, שרתי אפליקציה, שרת (או שרותי) בסיסי נתונים, שרות DNS ועוד ועוד. לחלופין במקום שרתים, אפשר להשתמש (ומומלץ) בקונטיינרים עם שרותי קונטיינריזציה שספקי ענן ציבורי מציעים (או להקים משלכם, אם כי בעננים ציבוריים זה קצת פחות מומלץ והרבה יותר מסובך).
  • תשתית שמאפשרת לבצע Scaling דינמי
  • תשתית אחסון
  • תשתית ניטור
  • הגנה – חומת אש, WAF…
  • CDN
  • ועוד ועוד..

שרות ה-CDN בעקרון נותן לגולש שמגיע את התכנים הסטטיים שמרכיבים את דף הבית. ברגע שהמשתמש מבצע Login ומתחיל להשתמש במערכת, הוא יקבל גם תכנים סטטיים (נניח גרפיקה) וגם תכנים המותאמים לו אישית (כותרת עם שמו, הפרטים שלו וכו') דרך ה-CDN. ה-CDN אינו מבצע קסמים והוא יודע להנגיש את התכנים הסטטיים, אולם כל דבר שצריך עיבוד, מגיע אל שרתי האפליקציה שלך וכאן חשוב המיקום הגיאוגרפי של השרתים, ויש לא מעט פלטפורמות שיודעות להפנות את הגולש שלך לשרתים הקרובים אליו גיאוגרפית.

ישנם לא מעט חברות המציעות שרותי CDN. כל ספקי הענן הציבורי מציעים זאת, וכמובן חברות כמו Cloudflare, Akamai, Brightcove, Incapsula ועוד ועוד. ספציפית לגבי ישראל, לכל ספקי ה-CDN היעודיים יש בארץ נקודות שמזרימות תכנים אל גולשים ישראליים ומבחינת ספקי ענן – כרגע רק אמזון מציעה נקודה כזו (שנקראת POP) בישראל.

אחרי שאנחנו מבינים את הצורך ב-CDN, נשאלת השאלה – איזה CDN כדאי להשתמש?

שרותים כמו Incapsula ו-Cloudflare מציעים פתרון שמאוד מזכיר דבר כמו Reverse Proxy. אתה צריך להעביר את ניהול ה-DNS שלך לספק כזה ומאותו רגע, כל התעבורה אל ומהאתר שלך עוברת דרך אותו ספק ענן (אפשר כמובן להחריג בכך שבוחרים רשומות A records מסויימים שלא יעברו דרך הענן). בשיטה זו יש יתרון גדול בכך שאותו ספק CDN יכול לאפשר לך דברים כמו:

  • חסימת כתובות IP מסויימים או חסימת גלישה ממדינות שונות
  • שרותי הגנה נגד התקפות שונות
  • SSL חינמי
  • שרות DNS מאובטח
  • אופטימיזציה של התכנים מבחינת תעבורה
  • טעינה זריזה של דפים
  • שמירת Cache מקומית
  • ועוד

כך שמבחינת החברה שמשתמשת בשרות כזה, כמות העבודה שצריך לעשות על מנת להשתמש בשרות CDN כזה היא קטנה וניתן תוך זמן קצר לחבר אתר, קטן כגדול, ל-CDN ולהתחיל להנות מהיתרונות.

ה-CDN של ספקי הענן הציבורי – שונה והוא יותר ה-CDN ה"קלאסי" המוכר. אתה ממשיך להשתמש בשרותי ה-DNS שלך (או בשרותי ה-DNS של ספק הענן, גם אם זה ספק ענן אחר ממה שאתם משתמשים לארח את התשתית האחרת שלכם) ואתה צריך לפתוח A record נוסף שישמש לשרותי ה-CDN וכמו כן עליך לבצע שינויים באתרים שלך על מנת שתוכלו להשתמש בשרותי ה-CDN (במקרה של אמזון יש ספר שנגיש דרך אפליקציית Kindle במחיר של 0$ כאן איך להשתמש בשרותי ה-CDN שלהם).

יש מספר יתרונות של ה-CDN של ספקי ענן כמו אמזון מול שרותי CDN כמו Cloudflare:

  • אין צורך בשרתים ובאחסון להנגיש תכנים סטטיים. פשוט מאחסנים אותם ב-Object Storage כמו S3 ומגדירים את ה-CDN להנגיש אותם לפי הצורך.
  • ניתן להנגיש דרך ה-CDN תכנים מוגנים כמו וידאו, מוסיקה, וקבצים מיוחדים שמיועדים ללקוחות משלמים בין כהורדה ובין כהזרמה (Stream).
  • ניתן לקבל Raw Access Log (ב-Cloudflare זה בתשלום, ב-Cloudfront זה ללא תשלום נוסף) שניתן להכניס למערכת עיבוד לוגים (Elastic Stack וכו')
  • ניתן להשתמש ב-Wildcard SSL
  • ניתן "לדחוף" תכנים

(מצאתי כאן טבלה שמשווה בין Cloudflare ו-Cloudfront אך היא אינה מעודכנת לגמרי).

אחת הנקודות החשובות ביותר קשורה למחיר: ספק כמו Cloudflare לא גובה אפילו סנט אחד על תעבורה, בין אם תעביר בחודש 10 ג'יגהבייט או 10 טרהבייט, אולם אתה תצטרך לשלם על פונקציות נוספות. אצל ספקי ענן ציבורי תוכל לקבל עד 50 ג'יגהבייט תעבורה החוצה בחינם ולאחר מכן תצטרך לשלם על השרות.

מכיוון שאמזון פתחו POP בישראל בימים האחרונות, לקוחות ישראלים המעוניינים לבצע PoC של אמזון Cloudfront יכולים לקבל קרדיט של $300 להתנסות.

לסיכום: אפשר להרחיב את ההשוואות ולכתוב פוסט הרבה יותר ארוך, אך העדפתי לכתוב משהו על קצה המזלג. יש כאלו שיתאימו להם הפתרונות מהסוג ש-Cloudfront שאמזון מציעה, ויש כאלו שדווקא פתרונות כמו ש-Clareflare מציעה יתאימו להם יותר. קחו את הזמן לבדוק את שתיהם.

בהזדמנות זו, תרשו לי לפרסם מעין "חנות" קטנה שפתחתי באמזון המציגה ספרים שמצאתי אותם כמעניינים בקטגוריות שונות. אם תרכשו מהספרים האלו, אני אקבל עמלה של .. 1.5 שקל 🙂 (הדף מציג 4 מוצרים בכל קטגוריה, לחצו על הקטגוריות השונות כדי לקבל את הרשימה המלאה באותה קטגוריה. אני אוסיף עוד בהמשך).

מיקרוסופט SQL ללינוקס – ההמשך

לפני כשנה כתבתי את הפוסט הזה לגבי Microsoft SQL 2017 גירסת לינוקס שמיקרוסופט הוציאה. מיקרוסופט הסבה את המוצר ללינוקס מכמה סיבות:

  • לכבוש נתח שוק מאורקל
  • לנסות לחדור לכל מיני שווקים שמשתמשים רק בלינוקס

מבחינת המרה, העבודה שמיקרוסופט עשתה יחסית לדור ראשון של מוצר היתה בהחלט מרשימה. היו לי מספר שיחות עם מנהלי IT בקשר להטמעה של המוצר ואחד הדברים שהייתי צריך לחדד לאותם אנשים שה-Core של SQL Server בלינוקס הוא בדיוק אותו Core ב-Windows, מיקרוסופט השתמשו בכלי שממיר קבצים בינאריים מ-Windows ללינוקס ועשו עבודה גדולה נוספת כדי שזה יעבוד בצורה טובה על לינוקס כאילו זה היה מוצר לינוקס "טבעי". יחד עם זאת, Windows ולינוקס הן סביבות שונות לחלוטין ולכן יש דברים ב-SQL Server בגירסת לינוקס שאינם נתמכים ויש גם באגים ידועים. כל הפרטים על כך נמצאים כאן.

במהלך השנה האחרונה התקנתי את המוצר בצורה רשמית לסטארט אפ ולחברה אחרת בצורה "לא רשמית" (כלומר – לא משהו לפרודקשן). בשני המקרים הלקוחות מרוצים הן מהצורה שזה רץ על לינוקס (בשני המקרים המערכת הותקנה על CentOS 7) אבל היו לא מעט מקרים שחברות גדולות חששו להתקין את המוצר כי הם לא היו בטוחים שמיקרוסופט מספיק רצינית לשחרר עדכונים וגרסאות חדשות ללינוקס.

מיקרוסופט הוכיחה לאחרונה שאין צורך לחשוש. הם בהחלט ממשיכים עם גירסת לינוקס ל-SQL עם Microsoft SQL 2019.

בגירסה החדשה ללינוקס, מיקרוסופט הוסיפה חלקים שלא היו קיימים ב-SQL 2017 ולראשונה יש תמיכה לא רק להרצה בתוך Docker אלא בתוך Kubernetes (אפשר לראות מה חדש כאן) וסוף סוף יש גם רפליקציה טבעית, תמיכה ל-PV/PVC (כלומר Persistent Volumes). הדוגמאות שמיקרוסופט נותנת בתיעוד קשורות אמנם ל-Azure אבל אני מאמין שזה ירוץ גם על Kubernetes מקומי ובשרותים של ספקי ענן ציבוריים מתחרים.

הבעיה היחידה שאני רואה קשורה יותר לתמחור. SQL בסביבה רגילה במצב שרידותי עובד ב-2 שרתים, הן Active/Passive או Active/Active וזה עובד יפה, אך ב-Kubernetes הדברים שונים לחלוטין, אין Active/Passive ודברים כאלו, יש רפליקציות של Pods וקונטיינרים לפי הגדרות שמחליטים, לדוגמא: אם משאבי זכרון/מעבד מגיעים ל-90% – תרים Pod נוסף עם הקונטיינרים הרלוונטיים, בצע Load Balance (תלוי בשכבת הרשת שהוגדרה ל-Kubernetes) בין ה-Pods שמריצים את ה-SQL. מה המחיר שמיקרוסופט תגבה על כל SQL כזה? אי אפשר לגבות מחיר בשיטה הישנה של Cluster.

לסיכום: לא מעט גופים מתחילים/התחילו לעבור לקונטיינרים ורצו או רוצים להשתמש ב-SQL של מיקרוסופט כי מדובר במוצר חזק ויציב והם מאוד שמחים שמיקרוסופט משחררת גירסה ללינוקס כך שאין צורך "לערבב" בין שרתי Windows ללינוקס (במיוחד בסביבות שזה מאוד בעייתי – כמו בעננים ציבוריים). המוצר עצמו יותר "בוגר" בהשוואה ל-SQL 2017 (אני חייב לציין שמיקרוסופט עשתה עבודה ממש מעולה הן בשחרור המוצר והן בתמיכה להפצות לינוקס שונות) – הדבר שיקבע אם הם ישתמשו בכך או לא – יהיה המחיר.

חישובים על מעברים לעננים ציבוריים מול ענן פנימי

הערה: אישית אני האחרון שהוא "אנטי עננים ציבוריים". אם יש לחברתכם צורך ביעוץ, ליווי והקמה של דברים על הענן הציבורי, אשמח אם תיצרו קשר. יחד עם זאת, אני חושב שחברות רבות בארץ יכולות להקים להן ענן שיתן להם את רוב הדברים שהם צריכים מענן ציבורי – מקומית, ועל כך הפוסט.

בחברות רבות בארץ נערכים מדי פעם חישובים האם לעבור לענן או לא והשאלה הכי חשובה שנשאלת היא: האם זה יוצא יותר זול מאשר לרכוש תשתית כאן בארץ (או היכן שהחברה נמצאת, ארצות שונות וכו').

אם נתייחס למצב בישראל, אז הדבר הכי אירוני שקורה פה בארץ, הוא עניין מחירי שרתי המותג (HP, Dell, Lenovo, Cisco, Fujitsu): המחירים כאן די "דוחפים" את הלקוחות לעבור לשרותי ענן עקב מחירם היקר (מאוד).

הבה נסתכל מהצד השני, אצל ספקי ענן, ולא חשוב אם מדובר בספק קטן יחסית (Linode, Digital Ocean) או על הגדולים (אמזון, גוגל, מיקרוסופט): אצל כל אותם ספקים יש התחמקות רצינית מכל ציוד מותג. אצל הגדולים לא תמצאו שום ציוד מותג של שרתים, לא תמצאו חומרה של Enterprise ממותג (למעט מעבדים), לא תמצאו מתגים של מותגים, אין שום NetApp או EMC שמשמש כ-Storage ל-VM, ועוד. אצל היותר קטנים יכול להיות שתמצאו שרתי מותג – אך הם נרכשים בתצורה הכי בסיסית וכל הציוד הפנימי הוא צד ג' – ללא גרסאות Enterprise. הגדולים בונים לעצמם את הכל ושרתים מיוחדים נרכשים משמות שאף אחד לא מכיר כמו Wywinn הסינית שמייצרת את הדגמים לפי שרטוטי לוחות שספקי הענן מעבירים). בקיצור: המטרה של כל אותם ספקי ענן היא להוציא כמה שפחות כספים על הציוד, ובגלל זה פרויקטים כמו OCP מאוד פופולריים אצל ספקי הענן וכולם משתתפים ותורמים שרטוטים, תכנונים וכו'.

במילים אחרות: כשחברה עוברת לענן, המכונות הוירטואליות לדוגמא שהם יקימו – יוקמו על ציודים שספק אם בחברות ירצו לרכוש אותם מקומית. זה שאתם עוברים לענן לא אומר שלא יהיו לכם מכונות VM תקועות ושאר תקלות. אתם פשוט תצטרכו לבצע Restart והתשתית ענן תקים את ה-VM במכונה אחרת, ומכיוון שתשתית ה-Storage שם שונה לחלוטין מכל NetApp או EMC שאתם מכירים, לא יהיה צורך בביצוע Migrate (ואגב, הדיסקים באותו פתרון Storage – המכניים הם SATA "ביתי" וה-SSD ברובם גם "ביתיים" למעט חלק קטן עבור Write Cache שהם OEM מיצרנים ידועים כמו Samsung).

לכן, כל נסיון לבצע חישובי ROI או TCO כאשר הפתרון המקומי "מנצח" נידון ברוב המקרים לכשלון מכיוון שמנסים להשוות בין תפוחים לתפוזים. ספק הענן הולך על הציוד הכי זול (ובכמויות) ואילו Enterprise הולכת מראש על ציוד יקר.

אז איך אפשר לקבל מחיר נמוך, יחד עם עמידה בכל מה ש-Enterprise דורש?

התשובה פשוטה אך לא קלה לעיכול לאנשי מנמ"ר: להחליף את הדיסקט.

נאמר מראש: לשום חברה בארץ לא יהיו את המשאבים שיש לכל ספק ענן ציבורי בינלאומי להקים תשתית כזו. אף אחד לא ילך לשכור צוות מתכנני לוחות אם, ASIC וכו' ואף אחד לא הולך להזמין כל חלק באלפי עותקים, ולכן כדאי לראות בעצם מה הציוד שהם כן קונים ומה כחברה אתם כן יכולים לרכוש מבלי להיצמד למותגי יצרני שרתים ומדבקות אלא ללכת על מפרטים וביצועים שתואמים לדרישות שלכם, תוכנות שמתאימות, ציודים משלימים וכו' ומעל כל זה לעגן את הדברים בחוזה SLA שמתאים לכם, כך שתהיה לכם תמיכה ושרות שאתם מעוניינים בהם.

להלן מספר נקודות כלליות שיש לתת עליהן את הדעת:

  • וירטואליזציה – 2 הדברים החשובים כשמקימים ענן פרטי זה יציבות ומחיר נמוך (כשאני מדבר על מחיר נמוך, אני מדבר על מחיר תלת ספרתי בדולרים פר ברזל בגירסה המסחרית, או גירסת קוד פתוח עם חוזה תמיכה מבחוץ). מי שמעוניין ב-OpenStack, כדאי שיצור קשר עם SuSE ישראל (המחיר זול בעשרות אחוזים מהמחיר של Red Hat). מי שמעוניין בפתרון שהוא וירטואליזציה נטו, כדאי שיסתכל על RHV של Red Hat.
  • שרתים – אתם יכולים להשתמש בשרתים קיימים או לרכוש שרתים מתור קודם (ברוב המקרים, ההבדל בביצועים בין הדור הקודם לנוכחי לא כזה גדול). אני ממליץ גם להסתכל על השרתים של SuperMicro ושל חברת Tyan. ספציפית ל-SuperMicro יש מבחר הרבה יותר גדול של שרתים לצרכים שונים ופתרונות חדשניים שעדיין לא קיימים אצל HP או DELL לדוגמא, ובמחיר שהוא זול בהרבה בהשוואה לחמשת היצרנים שציינתי לעיל. אגב, הנה משהו מעניין שכתבה חברת Barrons על Supermicro. שרתים שאני לא ממליץ – הם דווקא של HP ובסעיף הבא אסביר מדוע.
  • דיסקים – עולם הדיסקים משתנה כל הזמן. דיסק SATA טיפוסי שבעבר היה נותן מהירות קריאה של 110-150 מגהבייט לשניה נותן כיום 250 מגהבייט לשניה ובקרוב יצאו דיסקים מכניים שנותנים מהירות שמגיעה ל-420 מגהבייט בשניה ובחיבור NVME (כן, SAS/SAS-HD מגיע לסוף דרכו). המבחר די גדול וכפי שהוכיחה חברת BackBlaze בדו"ח אחרי דו"ח (הם מנפיקים דו"ח פר רבעון והם קונים אלפי דיסקים) – דיסקים ל-Enterprise לא נותנים מאומה הן מבחינת ביצועים והן מבחינת שרידות. גם מבחינת מחיר, בממוצע אתה יכול לרכוש 3 דיסקים במחיר שקונים לדוגמא דיסק קשיח מ-HP, כך שאתה יכול להגדיר 2 דיסקים ב-RAID-1 ועוד דיסק כ-Hot Spare, ואתה מסודר לתקופה ארוכה – פר שרת. אני לא ממליץ על שרתי HP מבחינת דיסקים מכיוון ש-HP נועלים אותך על דיסקים שלהם בלבד (שעולים פי 3 בלי הצדקה, במיוחד כשרוכשים פתרון כולל SLA ואז עניין כל החלפת הדיסקים הוא על מי שנותן לכם שרות).
  • דיסקים SSD – עולם ה-SSD מתעדכן כמעט כל חצי שנה במהירות ויש המון יצרנים וסוגי SSD שונים. המצב מול SSD ל-Enterprise הגיע למצב כזה מגוחך כשראיתי אצל לקוח דיסק SSD שעלה המון והביצועים שאותו SSD נותן הם פחות ממחצית מדיסק SSD שיושב לי פה במחשב הדסקטופ שלי, ואני שילמתי רבע מחיר ממה שהוא שילם. לכן, חשוב לבחור יצרן שרתים שמאפשר הכנסה של כל דיסק צד ג' ובכך להנות מהתחרות בשוק.
  • מעבדים – המלצתי בעבר על EPYC ואני עדיין ממשיך להמליץ על מעבדים אלו מהסיבה הפשוטה שמקבלים יותר ביצועים וליבות ומשלמים פחות. החשבון פשוט.
  • תקשורת – זמן רב שהמחירים לא זזו בצורה רצינית בתחום התקשורת אולם כיום יש ירידה במחירים ולכן מומלץ לצייד כל מכונה בכרטיס עם זוג כניסות בחיבור +SFP כתקשורת עיקרית ומתגים עם חיבורים של 10 ג'יגה ו-Up/DownLink של 40 או 50 ג'יגה. אגב, יש בהחלט גם מתגים שתומכים ב-RJ45 וחיבור 10 ג'יגה על CAT6 (למרחקים קצרים) או DAC (גם למרחקים קצרים) או סיבים אופטיים (למרחקים יותר ארוכים).
  • סטורג' – אף אחד מספקי העננים, גדולים כקטנים, לא משתמש בסטורג'. כיום הבון טון הוא שימוש בדיסקים מקומיים עם פתרון Scale Out לסטורג' בין כל המכונות הפיזיות. הפתרונות הפופולריים כיום הם CEPH ו-GlusterFS.

פתרון מבוסס על הדברים שציינתי יתן לכם:

  • אפשרות קלה לשדרוג והוספת מכונות
  • פתרון ענן ל-3-5 שנים כולל תמיכה שוטפת
  • הרצת מכונות וירטואליות, קונטיינרים ועוד.

לסיכום: אפשר להקים תשתית שיכולה בחישוב ROI/TCO להיות יותר נמוכה ממחירים של ענן ציבורי – אם "משתחררים" מהראש של ציוד Enterprise ממותג מהיצרנים שציינתי בתחילת הפוסט. הציוד שתיארתי יכול לעמוד בדרישות פרודקשן חמורות והוא כבר עומד – אצל ספקי עננים קטנים לדוגמא (אגב, כשאני מדבר על "קטנים" אני מדבר על ספק עם מינימום 5 DC ואלפי שרתים פיזיים). כל עוד הדרישות שלכם מסתכמות במכונות וירטואליות וקונטיינרים – זה עובד. יש כמובן דברים שעננים מקומיים לא כל כך נותנים כמו כל עניין ה-Serverless או API ענק כמו של אמזון ל-1001 שרותים שונים, ואם רוצים להשתמש באותם API, אין מנוס מאשר לחתום מול ספק ענן ציבורי.

סטארטאפים ואבטחת מידע בענן

כמו שכל אחד יודע, יש בישראל המון סטארטאפים, כמעט כולם משתמשים בענן לאחסן את המידע, האפליקציות ושאר דברים וכמובן שרובם משתמשים בשרותים שונים של ספקי הענן לצרכים שונים.

כמעט כל סטארט אפ מתחיל באדם אחד או 2 שבונים מעין אב טיפוס למוצר/שרות שהם מעוניינים לספק כחברה לכשיגדלו. לאחר שמשיגים מימון ממקורות שונים, בד"כ מתחילים לשכור מפתחים שיש להם גם קצת ידע בסיסטם או Devops (כן, אני יודע שזו מתודולוגיה, אבל בפוסט זה אני מתייחס לזה כמו רכזות כ"א שמסתכלות על זה, תזרקו עליי עגבניות אחרי זה) ובד"כ שוכרים איש Devops יעודי רק לאחר שיש כבר צוות פיתוח.

עד לשכירת איש Devops כל עבודות הסיסטם/אוטומציה/אבטחה וכו' נעשים ע"י מאן דהוא. זה יכול להיות יזם החברה שלמד פה ושם (או שהיה בעבר איש סיסטם), וזה יכול להיות אחד (או יותר) מאנשי הפיתוח – הכל תלוי בתקציב של הסטארטאפ וכמות הכסף שהוא השיג.

וכאן בדרך כלל מתחילות הבעיות הקשורות לאבטחת מידע.

לא מעט אנשים שמתחילים סטארטאפים חושבים להם שאם יקימו את התשתית שלהם בענן, ספק הענן יגן עליהם בצורות כלשהן וזו כמובן טעות ענקית. לא חשוב מי ספק הענן, כמות ההגנה המסופקת ללקוח היא ברמה אפסית (אינני מדבר על הגנות בתוספת תשלום כמו נגד DDoS). אתה יכול להפעיל Multi Factor Authentication כדי למנוע כניסת אנשים לא מורשים לחשבון בענן, אבל זה לא אומר כלום לגבי ה-Instances שאתה משתמש. מהרגע שיש לך Instance חי ויש לו כתובת IP ציבורית, עשרות אלפי סקריפטים ינסו לחדור לשרת שלך בכל דרך. כל שרות שתפעיל באותו Instance ושאינו סגור לכתובת הציבורית (כמו שרבים נוטים להשאיר פורטים פתוחים לשרותי SQL/NOSQL, GUI, או SSH עם סיסמא (ללא מפתחות) – הסקריפטים ינסו להיכנס, ואם הם יצליחו, חלקם יעבירו את המידע חזרה מבלי לנגוע במידע בשרת וחלק אחר של סקריפטים פשוט "יגייסו" את המכונה להריץ BOT או תולעים או 1001 דברים מזיקים אחרים ויש כמובן גם סקריפטים שישמחו פשוט למחוק את המכונה.

כשהסקריפטים מצליחים להיכנס ובעלי אותם שרותים נכנסים לפאניקה ורוצים לדעת מי נכנס ומה עשו, מתחילה הבעיה. כל עוד הפורץ נמצא או שהנוזקה נמצאת במכונה ורצה ב-Instance – ניתן לבצע פעולות פורנזיות שונות על מנת לגלות דברים (ויש לא מעט חברות שנותנות את השרות הזה בארץ), אולם מהרגע שפורץ נכנס, שהה ויצא, קשה מאוד לדעת בוודאות באלו קבצים הוא נגע, במיוחד אם הוא לא יצר שום קובץ. אפשר כמובן להסתכל מה הקבצים שהמשתמש ניגש אליהם לאחרונה ואפשר להסתכל על קובץ bash_history. של אותו משתמש לדוגמא, אך אם הפורץ לדוגמא מחק את ההיסטוריה, זו בעיה שאולי חברה שנותנת שרותים פורנזיים תוכל לסייע (אינני נותן שרותים פורנזיים) – כך שפריצות כאלו מצריכות הוצאת ממון רב ולא בטוח שהלקוח יקבל את מבוקשו.

לכן ההמלצה הראשונה שלי לכל סטארט אפ שכולל מס' קטן של מפתחים זה לקחת מישהו חיצוני שיעשה את עבודות הסיסטם ואבטחת מידע ברמה מספקת של הגנה כלשהי על התשתית. הגנה ברמה גבוהה מצריכה הרבה עבודה בכל מיני אספקטים כמו API, שרתי Web שנותנים את השרות, TLS ודברים רבים אחרים וכאן זה תלוי אם איש ה-Devops שלכם יודע לעשות זאת או שילוב של מישהו חיצוני שיעבוד יחד עם איש ה-Devops שלכם.

להלן מספר נקודות בסיסיות שיכולות לסייע לסטארטאפ בתחילת דרכו:

  • אם מדובר במספר עובדים בסטארטאפ אחד שיושבים במשרד כלשהו, דאגו ל-VPN וחברו את ה-VPN כ-Site To Site לחשבון הענן שלכם. מי שרוצה להתחבר מהבית, יתכבד הבחור ויתחבר ל-VPN שלכם ומשם לתשתית.
  • עבודה עם סיסמאות לכניסה לשרתי לינוקס היא no no. השתמשו במפתחות בלבד והחליפו את קבצי ה-PEM שניתנו לכם ע"י שרות הענן שלכם במפתחות שלכם בחלוקה של פרטי/ציבורי (עדיף ליצור עבור כל מפתח מפתח, להכניס את החלק הציבורי לשרת ואת החלק הפרטי למכונה של המפתח כך שאפשר לדעת מי נכנס עם איזה מפתח), כך שמי שצריך להיכנס למכונה יהיה לו את החלק הפרטי של המפתח (החלק הציבורי נמצא בשרת). קבצי ה-PEM למיניהם קל "לדוג" אותם מכל מיני פורומים, אימיילים ושאר מקומות.
  • מקימים DB? ראשית יש להקשיח את ה-DB לפני שמכניסים אליו נתונים. אם זה mysql לדוגמא, יש להריץ קודם כל mysql_secure_install, ואם זה mongoDB יש למחוק משתמש דוגמא,  ובכל המקרים יש לוודא כניסה רק דרך IP מסוים פנימי.
  • משתמשים בשרותים שונים של ספק הענן? ודאו שאתם משתמשים בכתובות IP פנימיות בלבד. זה לא מצליח? יש לכם בעיה עם ה-VPC (במקרה של אמזון), כדאי לבדוק הגדרות.
  • שימוש ב-DB – לפני שכותבים נתונים ל-DB, כדאי "להמליח" דברים כמו סיסמאות ומידע חשוב (להלן לינק לוידאו המסביר איך לעשות זאת ב-MySQL לדוגמא), כך שמי שיצליח לגנוב את ה-DB, לא יוכל לעשות הרבה עם זה. אפשר כמובן לשפר את זה ולהשתמש בכל מיני שרותי Vault לשמור את המפתח להמלחה אך זה כבר עניין אחר.
  • גיבויים ל-S3 או כל מקום ששומר Object Storage – לאחר יצירת הגיבוי, יש להצפין אותו ורק אז להעלות אותו (כמובן שכדאי לוודא שהרשאות ה-S3 שלכם מוגדרות בצמצום).
  • לא לקחת כתובות IP ציבוריות עבור כל Instance (טריק שלצערי ראיתי פעמים רבות שנעשה בחברות שונות). אם אין אפשרות להקים ולהשתמש ב-VPN ויש צורך להתחבר ממקומות שונים עם IP שונה, מומלץ להשתמש בטריק שנקרא Linux Bastion, זו מכונת לינוקס קטנה שבה נשתמש כ"מקפצה" (להלן לינק למאמר שמסביר זאת) ולמכונה זו יש להגדיר Security Groups עם הכתובות שיכנסו אליה (חשוב: לא להוסיף כל פעם כתובות אלא לעדכן ב-SG).
  • תעודות SSL – אם המכונה פונה החוצה ואין לכם עדיין תעודות SSL מסודרות, אפשר להשתמש ב-Let's Encrypt כדי ליצור תעודות SSL תקינות זמניות (שניתנות להארכה בפקודה פשוטה) במקום להשתמש ב-Self Signed Certificates. באותה הזדמנות כדאי לבטל Ciphers ישנים ולאפשר אך ורק ל-TLS מהגירסא האחרונה להיכנס.

לסיכום: לענננים ציבוריים יש שם של תשתיות רציניות ואבטחה גבוהה. זה מדבר על התשתיות הפנימיות לענן עצמו, לא ל-Instances שאתם מקימים או שרותים עצמאיים שאתם מקימים/בונים. אין לכם נסיון מספיק? קחו מישהו חיצוני, סכמו בנק שעות כך שיהיה למי לפנות אם יש תקלה. חשוב לשים לב להרבה דברים שצריך להגדיר כי בסופו של דבר הדבר האחרון שתרצו זה שיפרצו ויגנבו לכם מידע.

על עסקים קטנים ומעבר לעננים. כדאי?

מיקרוסופט, גוגל ואמזון פתחו בשנים האחרונות ב"מרדף" אחר לקוחות על מנת להעבירם לענן הציבורי שבבעלותן. כל חברה נתנה קרדיטים (במיוחד מיקרוסופט, שחילקה אותם כמו ממתקים) כך שהלקוח לא ממש הרגיש את העלות החודשית עד שהקרדיטים פגו (הם בדרך כלל מחזיקים לשנה או שנתיים מקסימום) והלקוח היה צריך לשלוף את כרטיס האשראי ולשלם, ובלא מעט מקרים – יותר ממה שהוא שילם בעבר (לפני שהוא עבר לענן).

כשזה מגיע לחברות, העניינים די ברורים. מקבלים חשבונית כל חודש (גם כשמדובר בקרדיטים) וכך יודעים מה העלויות יהיו פחות או יותר לכשיצטרכו לשלוף את כרטיס האשראי של החברה, אבל כשזה מגיע לעסקים קטנים שיש להם אתר אחד או חנות או בלוג – לא כל כך מובן להם מדוע הם משלמים את הסכומים שהם משלמים וכך מדי פעם אני מקבל מיילים עם בקשות יעוץ איך אפשר להנמיך את התשלום.

אז נתחיל במשהו פשוט: אם האתר שלכם עצמאי או שיש לכם חנות באינטרנט עצמאית או בלוג או דברים כאלו, ברוב המקרים ההצעות של ספקי הענן הציבורי לא רלוונטיים לכם/ן (למעט אמזון ותיכף אסביר). מה שאתם צריכים זה שרת וירטואלי עצמאי אצל אחד מהספקי שרותים הללו על מנת שהכל ירוץ בו ללא תלות בשרותים נוספים מצד ספק הענן.

אתן דוגמא: אתם קוראים את הבלוג הזה, שהוא חלק ממספר בלוגים שעבדכם הנאמן כותב. כל הבלוגים רוצים בשרת וירטואלי עצמאי שהיה נמצא בחברת Digital Ocean ועתה הוא נמצא באמזון תחת Amazon Lightsail. האתר עצמו, וה-Database שלו ושרת ה-Web – כולם מותקנים על שרת וירטואלי יחיד שעולה לי בחודש 40$. זה מה שאני משלם בכל חודש, בין אם נכנסו 3 גולשים או 2000 גולשים ביום, מכיוון שכמות ה-DATA היוצאת מהשרת אינה עוברת את כמות ה-DATA המוקצית עבורי בחבילה. יש חבילות כמובן יקרות יותר ויש זולות יותר, בהתאם לצרכי הלקוח והחברות המציעות שרותים אלו ושאני יכול להמליץ עליהן (כולל Amazon Lightsail שהזכרתי לעיל) הן Digital Ocean ו-Linode ויש כמובן חברות נוספות בהתאם להמלצות שאתם יכולים לקבל מאחרים אולם אלו ההצעות הפופולריות ורציניות.

כמובן שגם ספקי הענן הציבורי מציעים מוצרים כמו קונטיינרים, מכונות וירטואליות וכו', אולם שם התעריפים שונים מההצעות לעיל. לדוגמא: אם באמזון ניקח מכונה ב-EC2 (לא בחבילת ה-Lightsail) כמו המכונה שיש לי, המחיר יהיה $43.63 עד לתעבורה של 100 ג'יגהבייט, אולם אם מחר אפרסם פוסט שיהפך לויראלי, אני אגיע בקלות גם לתשלום של 50-100$ לחודש. אם נבנה ב-Google Cloud את אותו מפרט של מכונה (מכונה מבוססת לינוקס, 2 ליבות, 4 ג'יגהביייט זכרון, 40 ג'יגה דיסק SSD ו-100 ג'יגהבייט תעבורה החוצה) נגיע ל-$61.22. ב-Azure אותה חבילה תעלה לנו $48.42. כך יוצא שהלקוח משלם יותר על פחות. (אגב, ב-Azure תצטרכו לשלם יותר כי הדיסק מוגדר "זמני", ודיסק מבוסס רשת עולה יותר). הערה: המחירים יכולים להיות אצל חלק מהספקים זולים יותר – אם אתם משלמים מראש שנה או שנתיים.

יש כמובן את ההצעה של קונטיינרים, שהם מעין "מיני" מכונות וירטואליות, אך גם כאן אין ממש בשורה. אם ניקח לדוגמא את ההצעה של Azure, אז רק לשם שימוש בשרות (AKS) תצטרכו לשלם $87.60 ועל כל קונטיינר (תצטרכו מינימום אחד) תצטרכו לשלם בנוסף, כך שההצעה כבר מההתחלה אינה משתלמת לאותם עסקים קטנים.

לסיכום: רוב ספקי הענן אינם מתאימים לאלו שמחפשים פתרון לארח את הבלוגים/אתרים/חנויות שלהם. על מנת להשתמש בשרותי ענן, צריך להכיר מקרוב את השרותים, צריך לדעת לכבות שרותים שאין בהם צורך וכן .. צריך לדעת גם תכנות סקריפטים ברמה כלשהי (בתור התחלה). גם אני (שנותן שרותים למחשוב ענן) שצריך לארח את הבלוגים שלי – מעדיף להשתמש בחבילה שאינן ענן רגיל וכך איני צריך לשלם בכל חודש סכום גדול אם יש לי פוסט ויראלי או שאחד מהבלוגים שלי נהיה פופולרי. אם כל מה שיש לכם זה בלוג/אתר קטן/חנות, קחו לכם הצעות מהחברות שהצעתי וכך יהיה לכם שקט מבחינה כספית.

על נקודות חשובות בעת מעבר לענן

במסגרת בלוג זה כתבתי בעבר כל מיני מאמרים על מעבר לענן, כמו פוסט זה על מעבר לענן מבחינה כספית, נקודות חשובות, שאלות ותשובות, שרידות ועוד (אתם יכולים למיין מצד שמאל לפי הקטגוריות). הפעם הפוסט מיועד יותר לאחראים על צוות ה-IT או ראש צוות ה-IT ובקיצור – ברמה של יותר החלטות, פחות Hands on.

בפוסט זה אני אעלה מספר נקודות ואתייחסן אליהן.

שרותי SAAS כחלק ממעבר לענן
SAAS (כלומר Software As A service) זה דבר מעולה, בתנאים ובדברים מסוימים. צריך לשלוח עשרות אלפי מיילים? יש כמה ספקי SAAS וסביר להניח שספק הענן שתבחר (טוב, למעט Azure לפחות ממה שידוע לי) שישמחו להציע לך שרות כזה. אם תיקח עצמאי שיקים לך דבר כזה, זה יעלה לך לא מעט, ובנוסף יש צורך לתחזק זאת ברמה שבועית או פחות (RBL, Black List ושאר צרות שמגיעים עם זה), כלומר במקרה כמו המקרה הנ"ל – השימוש ב-SAAS הרבה יותר זול מבחינת עלות ראשונית (ואולי גם בהמשך, תלוי בכל מיני פרמטרים) והוא שרות מוצדק.

לעומת זאת, אם לדוגמא אתה צריך שרות כמו MySQL או PostgreSQL בתצורה כמו Master ו-2 Slaves שיהיו מותקנים באזורים זמינים (Availability Zones במושגים של AWS), יהיה לכם יותר זול להקים זאת בעצמכם עם MariaDB (ו-Galera) לדוגמא, מכיוון שאתה יכול לבחור איזה גודל מכונה שתרצה (ולא רק מה שיש מבחינת SAAS), וגם התחזוקה עצמה אינה מסובכת. הבעיות הנפוצות ביותר שקיימות עם SQL (ולא חשוב איזה SQL) הם בד"כ השאילתות שנכתבות ע"י צוות הפיתוח וחוסר אופטימיזציה, וכאן שרותי SAAS לא יעזרו הרבה כי בסופו של יום – יותר קל וזול לתקן שאילתות מאשר להוסיף 20 שרתי רפליקציה ל-SQL.

מה שמוביל לנקודה הבאה..

תלותיות בענן ספציפי
אם יש לכם חדר שרתים, אני מזמין אתכם לעשות בו סיבוב (אם יש לכם זכרון טוב, אז רק תיזכרו בו 🙂 ). סביר להניח שנמצא שם שרתים מחברות שונות, קופסאות Appliance שאינן בשימוש, מערכות מחשב שאינן בשימוש ודברים שהוחלפו גם כשהציוד הישן עדיין תקין.

מדוע יש דברים שונים? כי בחלק מהמקרים ה-CTO הוחלף והוא החליט לבחור בחברה אחרת, בחלק מהמקרים חוזה השרות לציוד היה יקר מדי או שחלקי החילוף היו יקרים מדי ובחלק מהמקרים הציוד הושבת כי היבואן פשוט רגל או שאין מי שיתחזק את המערכות הנ"ל והחברה נאלצה לעבור לפתרון אחר.

אותו דבר יקרה עם עננים ציבוריים. זה לא שאלה של אם, זו שאלה של מתי. נניח בחרתם לעבור לענן של אמזון, קיבלתם כמות קרדיטים יפה והתחלתם להעביר מכונות VM ו/או להשתמש בשרותי SAAS של ספק הענן. אחרי שנה או שנתיים, כשהקרדיטים אזלו (או פג תוקפם – אם לא השתמשתם בכל הקרדיטים והגיע זמן שפג תוקפם, כל הקרדיטים נעלמים) יגיע לדוגמא נציג של גוגל ויתן לחברה הצעה-שאי-אפשר-לסרב-לה, סביר להניח שההנהלה תקבל החלטה לעבור ענן.

מבחינת מעבר ענן, הדבר הכי קל להעביר זה מכונות VM. מקימים רשת וירטואלית אצל ספק הענן החדש, מייצאים את ה-VM מהספק הישן, מייבאים אצל הספק החדש ומתחילים לעבוד. מה עם שרותי ה-SAAS שהחברה משתמשת אצל ספק הענן הישן? כאן בד"כ נמצא הכאב ראש המרכזי להעביר את הדברים הללו וזה החלק שיקח הכי הרבה זמן (כדי לבצע שינויים בקוד הפנימי ובסקריפטים).

מה שמוביל לנקודה הבאה..

סקריפטים, קוד ואוטומציה
כשיש לנו תשתית פנימית שנמצאת בחדר השרתים, סביר להניח שצוות ה-IT יכתוב במהלך הזמן עשרות או מאות סקריפטים (ב-PowerShell, Bash, Python, Ruby וכו') על מנת להריץ דברים מסויימים כמו תהליכים מתוזמנים (Cron), ניקוי ומחיקת קבצים ועוד עשרות דברים שונים.

בענן הציבורי לעומת זאת, לרשותכם עשרות או מאות שרותי SAAS שונים וכל אחד מהם צריך הגדרות שונות על מנת שיפעל ויבצע מה שהשרות צריך לבצע, ובמקרים רבים הדבר שנעשה ע"י הצוות הוא כתיבת סקריפטים שיעשו את הדברים או שמכניסים את הקוד לאפליקציה שכותבים שרצה לדוגמא ב-Back end, וכאן בד"כ ישנם 2 בעיות:

  • במקרים רבים לאבטחת המידע לא ניתנת החשיבות המספיקה ובמקרים רבים הסקריפטים מכילים מפתחות של החברה, מה שעלול להוביל למצב שאם סקריפט דולף (או חמור מכך – המפתחות דלפו) – מישהו ישתמש במפתחות ליצור מכונות או שרותים שהחברה תשלם עליהם (וזה קרה בעבר לגוף גדול). בנוסף, שרותי SAAS שונים מצריכים הגדרות נוספות לשם אבטחת מידע, מה שלא תמיד מקבל מספיק יחס מבחינת הכותבים, מה שיוצר מצבים לא נעימים.
  • אחד הדברים הכי חשובים להכניס ולהטמיע בחברה הם כלי אוטומציה או כלים לעבוד עם הענן, כלים שהם ידועים במקום להמציא את הגלגל. כך לדוגמא, עבודה עם Terraform או כלי אוטומציה כמו Ansible, Puppet, Chef הם דרכים הרבה יותר טובות כדי לבצע מה שצריך, מכיוון שכלים אלו כוללים כבר תמיכה ב-API החדש של ספק הענן (בד"כ יש צורך בעדכון גירסת הכלי ושינויים קטנים בקוד שנכתב תוך שימוש בכלי על מנת לקבל את הפונקציונאליות החדשה), וכלים כאלו נותנים גם תמיכה יותר טובה בהצפנת מפתחות, קבלת פלט מסודר בהרצת הדברים ועוד. אלו דברים שהרבה יותר קשה לתחזק בקוד ללא אוטומציה שנכתב כולו בחברה.

היתרון הכי גדול של אוטומציה הוא מבחינת עובדים. אם לדוגמא קלטתם עובד חדש, אתם יכולים לבדוק בראיון שהוא מכיר את כלי האוטומציה שאתם עובדים איתו ואם כן, אז הזמן שהעובד החדש יצטרך להשקיע כדי לעבוד בצורה שוטפת עם הכלים והדברים שנכתבו עם אותו כלי – הוא קטן בהרבה בהשוואה לסקריפטים וקוד אחר שנכתב פנימית, כי אז הוא יצטרך להשקיע כמה שעות או ימים כדי לראות מה הקוד בכלל עושה.

מה שמוביל לנקודה הבאה…

אימוץ טכנולוגיות חדשות
הנה אחד הדברים שאני שומע: "אנחנו מעוניינים שתקים לנו את הדברים בקונטיינרים, אנחנו רוצים גם לעבוד ב-CI/CD עם Jenkins ושהכל יהיה עם Auto Scaling".

לי אישית, אין לי שום בעיה לתת את השרות הזה, בין אם בעבודה עם ECS, עם Kubernetes, עם Swarm או Kubernetes ואין לי גם בעיה לעבוד עם Jenkins. זו לא הבעיה. הבעיה בד"כ היא מה קורה עם הצוות שלך. כל הכלים שציינתי לעיל מורכבים מאוד (ועוד לא דיברנו על שרותי ה-SAAS השונים שספק הענן מציע והחברה רוצה להשתמש בהם).

לכן, בד"כ ההמלצה היא להכיר ולעבוד אחד אחד. רוצים ש-Jenkins יקים עבורכם קבצים (Build) שמגיע ממערכת GIT? קודם תכירו את זה, ואחרי שיש לצוות ידע, נמשיך לקונטיינרים, נכיר את המושגים השונים ונתחיל להעביר לאט את הדברים לשיטה החדשה. "לזרוק" על הצוות ערימת טכנולוגיות מבטיחה שדברים יזוזו לאט, עם המון באגים, ואבטחת מידע ברמה נמוכה. אלו דברים שלוקחים זמן ולעניות דעתי – שווה להשקיע את הזמן הזה. זה שאני (או עצמאי או חברה אחרת) יקים את הדברים וזה יעבוד – זה נחמד, אבל אם הצוות לא מכיר כלום, יהיו המון בעיות.

לסיכום: מעבר לענן הוא טוב, בתנאים מסויימים, אבל חשוב לשים לב לדברים שונים שלא רק יעכבו את המעבר, אלא גם לצורה ולדרך המעבר. לא עושים את הדברים תוך יום או יומיים, תמיד מומלץ שיהיה מישהו חיצוני שהצוות יוכל להתייעץ איתו ויתן לכם תמיכה (וחשוב שאותו  מישהו יכיר גם תשתית On Premise וגם ענן, הנקודה הזו קריטית כשעוברים, כמו במקרים רוצים להעביר מכונות VM עם DVSwitch לענן… סיפור מההפטרה).

המעבר לעננים

עד לפני שנים ספורות שמעתי ספקנות מרובה ממנמר"ים בכל מה שקשור למעבר למחשוב ענן. זה מתחיל בטיעונים כמו "זה לא שרתים ותשתית שלנו", "מה יהיה אם מחר פורצים? לא רוצים להיכנס לזה", ועד ל"המחירים מטורפים, זה לא שווה את זה" וכמובן איך אפשר בלי "זה לא בארץ, זה יאיט לי את הכל". טיעונים שהם בהחלט לגטימיים (אם כי כמובן שלכל טיעון כזה יש תשובה, לא ניכנס לכך כרגע כי אינני עוסק במכירות או קידום מכירות לספק ענן ציבורי כלשהו).

אבל הפלא ופלא – מהרגע שמיקרוסופט החלה להציע את חבילת האופיס 365 – מאות (יש שיאמרו אלפים) חברות אצו רצו לחתום על מעבר לשרות הזה של מיקרוסופט (כמובן שעניין המחיר היותר זול בהשוואה להצעה הרגילה של מיקרוסופט – עזר מאוד). מבחינה טכנית הדברים לא ממש השתנו: השרתי מייל של מיקרוסופט עדיין לא יושבים בישראל, התקשורת לא הואצה וכן .. יש גם נפילות, לפעמים התמיכה גורמת לך להצמיח שערות לבנות – ובכל זאת, חברות עברו לשרות הזה, בהמוניהן.

האם המעבר לאופיס 365 תגרום ל-Corporates השונים בארץ לעבור לגמרי לענן? לעניות דעתי – לא כל כך מהר. בשביל Mail, השהיה (Latency) של 100 מילישניות לערך אינה כזה עניין גדול, לא מרגישים את זה, אך כשמדובר ב-RDP או פרוטוקולים אחרים כמו HTTP ואחרים – העניין הופך לבעייתי ובכלל בארץ, בניגוד לסטארטאפים שמתחילים מהדקה הראשונה עבודה על ענן, ה-Corporates מאוד שמרנים ויקח זמן עד שהם יעברו לענן. גוגל, אמזון ומיקרוסופט מודעות בהחלט לעניין, ומיקרוסופט לדוגמא מכינה את ה-Azure Stack – הנה לך אדוני המנמ"ר/CTO "מיני Azure" שכולו יושב ב-Data Center שלך. כל ה-DATA שלך יושב בחווה שלכם ושום דבר לא זז החוצה אם לא תרצה, ואם תרצה – תוכל לחבר את ה-Stack הזה בקלות ל-Azure הענן. גם אמזון התכוננו לרגע הזה והם חתמו עם VMWare על פרויקט חדש שנקרא VMWare Cloud on AWS שנותן לך גם פתרון שמשלב את ה-Data Center שלך עם AWS כך שתוכל להתרחב מה-DC שלך החוצה ל-AWS (והפוך). גם לגוגל יש פתרון שהוא בפיתוח ובשלב זה אין עליו מידע פתוח.

המעבר לענן, לעניות דעתי, לא יהיה שאלה של "אם" אלא "מתי". אני לא צופה שבשנה הקרובה חטיבות ה-Hosting בסלקום/בזק בינלאומי/אורנג'/טריפל C יודיעו בקרוב שהן עוברות להפסדים כי הלקוחות העיפו את השרתים מהן (לזה יקח זמן רב, אם בכלל) – אבל המחשבה והדיבור על מעבר של לפחות חלק מהתשתית לענן ציבורי תעלה שוב ושוב בכל "צומת" שהחברה תצטרך להשקיע סכומים נכבדים ב-IT: רכישת רשיונות למערכות הפעלה, מעבר לסטורג' גדול אחר, הקמת ענן פרטי (כמו OpenStack) וכו'. כמובן שיהיו גם מקרים רבים שגם בעוד 10 שנים השרתים יהיו פה ב-DC בגלל רגולציה במקרים שונים.

ובכל זאת, חברות רבות "מסתקרנות" לגבי מעבר לענן. הסיפורים של כל מיני סטארטאפים איך הם נותנים שרות למליוני אנשים ומשלמים רק כמה אלפי דולרים בודדים בחודש לספק הענן גורם לסקרנות ולרצון להתנסות, המחירים בסנטים גם קורצים לחברה שמסתקרנת רצון לטבול אצבעות, ואז הן הולכות למחשבונים של ספקי הענן ואחרי מספר חישובים הן נרתעות. סתם דוגמא: באמזון, שרת Windows יחיד עם 8 ליבות ו-32 ג'יגה זכרון עם דיסק (EBS) של 200 ג'יגה יעלה לחברה $733 בחודש וזה כמובן לא כולל תעבורה החוצה וגם התמיכה של אמזון היא ברמת הבסיס. זול – זה לא. (אגב, גם בגוגל וגם במיקרוסופט המחיר יהיה פחות או יותר זהה) – אז הרעיון לנסות מעבר כלשהו נכנס בחזרה למגירה.

הרווח הגדול של ספקי הענן הגדולים מגיע מהשכרת שרתים ובמיוחד מהליבות (cores). הם מוכרים כל ליבה במחיר מוערך של 30-50$ לחודש וגם הזכרון אינו זול (בערך 10-20$ לחודש, תלוי בקונפיגורציה, מערכת הפעלה, סוג תקשורת וכו'). מדוע? כי כמות הליבות שניתנת למכירה בשרת אינה כה גדולה. שרת עם 16 ליבות אפשר למכור לדוגמא ל-20 לקוחות שכל אחד מקבל ליבה, אבל לא ל-30 לקוחות – כי הלקוחות רוצים ביצועים (בניגוד לספקי VPS שדוחפים עשרות לקוחות על מכונה עם 8 ליבות). ספקי הענן יכולים לרכוש שרתים עם 8 מעבדים כשכל אחד מהם כולל 16 ליבות לדוגמא, אבל העלות של שרת כזה גבוהה מדי בשבילם ולכן ברוב המקרים אם תבדקו מה המעבד שנמצא במכונה שלקחתם מספק הענן, תמצאו שהמכונה מכילה מעבדים כמו Xeon E5 26XX (כלומר מקסימום 2 מעבדים ועד 8 ליבות פר מעבד, ברוב הזמן זה יהיה דגם של 4 ליבות). יש לספקי הענן גם מכונות עם מספר מעבדים וליבות גדולים, אך המחיר – גבוה בהרבה מהמחיר שציינתי.

לכן ספקי הענן מעוניינים שהלקוחות יקחו כמות קטנה של מכונות, אך ישתמשו יותר בשירותים של ספק הענן במקום להקים את השרותים השונים על המכונות. לא צריך להרים שרת מייל, יש שרות לכח, וכנ"ל לגבי DB, והשרות אמין יותר בהשוואה לשרות כזה שתקים בשרת שלך.

אז איך לדוגמא חברת X תוכל להתנסות בענן ציבורי מבלי לשרוף אלפי דולרים בחודש על PoC?

הדבר הראשון שנצטרך אינו טכני אלא יותר קשור ליצירת קשר עם ספק הענן שאתם בוחרים. כל ספקי הענן נותנים קרדיטים שיכולים להתחיל במאות דולרים וכלה בעשרות אלפי דולרים, תלוי מי אתם ואיזו חברה אתם מייצגים (יש לזכור שהקרדיטים ניתנים לשימוש רק במשך תקופה קבועה, כלומר לא השתמשתם – הקרדיט הלך), ואז סוגרים עם הספק כמות קרדיט מסויימת. כמה כדאי לבקש? כמה שאתם יכולים להשיג, יותר טוב.

אחרי שפתחנו חשבון אצל ספק הענן, נצטרך לבחור מה הפרויקט שאנחנו הולכים להעביר ואלו VM הולכים לעשות מעבר, והכי חשוב – כמה ג'יגהבייט/טרהבייט אתם הולכים להעביר לספק ענן. אם מדובר לדוגמא בג'יגהבייטים בודדים או עשרות בודדות של ג'יגהבייט, אפשר להעלות את קבצי ה-VM דרך האינטנט, אך אם מדובר בעשרות או מאות ג'יגהבייט או יותר – כדאי להשתמש בשרותי ה-import/export Disk של ספק הענן, כלומר תצטרכו להכין דיסק קשיח (או פתרון אחר בהתאם לספק הענן) ולשלוח אותו לפי הוראות ספק הענן. המחיר – דווקא די זול, בסביבות ה-80$ ועוד 2.50 דולר פר שעת עבודה להעלאת הנתונים (אמזון לדוגמא).

לאחר שהנתונים יועלו לספק הענן, נצטרך להתחיל לבנות את התשתית המאובטחת שלנו מבחינת כתובות IP פנימיות, Subnet, Internet Gateway וכו' וכו' ולהחיל אותם על ה-VM שלנו שבענן (אצל חלק מהספקים יש צורך בהקמת ה-VM מהגיבוי שהעלתם/שלחתם, אצל חלק זה אוטומטי). אחרי שיש לנו את ה-VM למעלה, יכול להיות שנצטרך לשנות כתובות IP בהתאם לתשתית שהגדרנו. המטרה הסופית היא שבסוף כל ה-VM ששלחתם יעלו ותהיה לכם תקשורת אליהם בדיוק כמו שיש אצלכם ב-DC (אם כי ישנם שינויים שתצטרכו לעשות, כמו לא לתת כתובת IP חיצונית לכל שרת אלא לעבוד בצורה מסודרת מול Gateway או עם Bastion אם אתם עובדים עם מכונות לינוקס). הכל עובד? מצוין. בשלב זה תתחילו לעבוד עם המערכת כמו שהיא בימים או שבועות הקרובים. קיבלתם קרדיט, זה לא עולה לכם שקל, נצלו את זה 🙂

בזמן שהמערכת עובדת, תכירו את השרותים שספק הענן מציע. איזה סוגי DB, איזה שרותים אחרים שיש וכמה הם עולים (בשביל זה יש Calculator). המטרה: להעיף כמה שיותר שרותים שאתם מריצים בשרתים – ולהשתמש בשרותים שספק הענן נותן. השרותים בד"כ רצים על מספר שרתים עם שרידות מאוד גבוהה אצל הספק כך שאתם גם תרוויחו שרידות וגם תוכלו להתחבר לשרותים ממספר שרתים מבלי להיות תלוים על שרות כזה שאתם מריצים על שרת יחיד לדוגמא.

לאחר שבחרנו את השרותים, כדאי לתכנן את המעבר ולהעביר את הדברים לאט לאט. יש לכם קרדיט, אף אחד לא רודף אחריכם עם חשבוניות היסטריות. נצלו מחירים זולים של שרותים, מיינו קבצים לדוגמא – יש לכם המון קבצים סטטיים? תשתמשו בשרותי Simple Storage (כמו S3) ברמות השונות של האחסון כדי לאחסן אותם ובכך לפנות מקום (יתכן ותצטרכו לשכתב חלק מהקוד כדי לקרוא לקבצים מה-Storage הנ"ל, קחו זאת בחשבון). צריכים לשלוח מייל? יש שרות מאוד זול לכך שלא נחסם ישירות כ-SPAM, וכך הלאה וכך הלאה.

לאחר שהעברתם את השרותים השונים לשרותי הספק, הגיע הזמן לתכנן VM חדשים שיכללו מערכת הפעלה, סקריפטים שאתם צריכים ורק את האפליקציות שאתם צריכים עם כמות דיסק שאתם צריכים, בלי שאר הדברים. זיכרו לבדוק כמה זכרון אתם צריכים עבור האפליקציות שלכם וכמה ליבות אתם חייבים. לאחר שהכנתם VM כזה, שמרו את ה-IMAGE שישמש כ"מאסטר". עם ה-IMAGE הזה נקים מכונות חדשות יותר קטנות ממה שהעלינו. זיכרו: עדיף מספר מכונות קטנות מאשר כמה מכונות גדולות בגלל עלות חישובי הליבות (למעט כמובן מקרים שאתם חייבים כמות ליבות גדולה כי האפליקציה מחייבת זאת או במקרים שצריך GPU). לאחר שהקמנו מכונות כאלו, נעבור להשתמש בהן ובהדרגה נעיף את המכונות שהעלינו בהתחלה.

בסופו של כל התהליך, נישאר עם כמה VM "רזים" (בד"כ) ושאר השרותים רצים מהשרותים שספק הענן נותן והמחיר יחתך בהשוואה בין החודש הראשון שהעליתם את ה-VM והתכנים לבין החודשים לאחר פיזור השרותים והעברה ל-VM רזים. סביר להניח שלאחר PoC כזה החשבונית (שעדיין אני מניח שאינכם משלמים עליה מכספי החברה אלא בקרדיטים) תהיה נוחה בהרבה לעיכול ע"י ההנהלה ואם כולם יהיו מרוצים, יהיה אפשר להעביר אולי חלקים נוספים.

לסיכום: העברת פרויקט לענן לא נעשית ביום או יומיים. קחו קרדיטים מספק הענן שבחרתם וקחו את הזמן לתכנן מראש ולעשות את העבודה. זה יכול לקחת כמה שבועות וגם כמה חודשים, אף אחד לא רודף אחריכם והחברה עדיין לא משלמת מכיסה על השרותים. בצעו אופטימיזציה, תכננו דברים מחדש וקחו את הזמן ליישם אותם. מבחינת בחירת ספק הענן, אני בהחלט מודע לכך ש-Corporates מעדיפים ברירת מחדל את Azure, אבל אני ממליץ בחום להסתכל גם על ההצעות של אמזון וגם של גוגל. ל-2 החברות הנ"ל יש נציגויות מכובדות ותמיכה מקומית בעברית וסיוע בהעברה לענן.

ולמי שמעוניין לעבור את התהליך או לקבל יעוץ – אשמח לסייע 🙂

Google App Engine – הדור הבא

google-app-engineבפוסט הקודם שלי כתבתי על פלטפורמת ה-Google Cloud וספציפית על Google App Engine (בקיצור: GAE) והיתרונות הגדולים שלו לבעלי אתרים שהולכים וגדלים.

העניין הוא שמאז ש-GAE יצא לעולם מ-Beta ב-2011, קמו מתחרים רבים לו. לאמזון יש את BeanStalk, ל-רד-האט יש את OpenShift ויש עוד המון חברות שמציעות משהו דומה שנקרא PaaS (ר"ת Platform As a Service) עם אותו עקרון: כתוב את האפליקציה שלך עם הפלטפורמה שלנו, ואנחנו נארח אותה ונדאג לכל עניין הגדילה, אבטחה, משאבים וכו'.

הבעיה המרכזית עם ספקי שרות ה-PaaS היא כשאתה צריך דברים "חריגים" או חיצוניים. אתן דוגמא: נניח שאני בונה אתר "גלשן נולד" ובו הגולשים יכולים להעלות וידאו של עצמם שהם גולשים בים ומצלמים עם מצלמה את עצמם או חבר מצלם אותם. נשמע נחמד?

הבעיה – שום שרות PaaS לא יכול להתאים לאתר כזה. כן, אני יכול להרים כמה סשנים בשרות PaaS שיתנו Front-End – כלומר שיציגו את האתר, ינגנו את הוידאו, יתנו לשאר הגולשים להגיב/לדרג, לפתוח פורום, לשלוח מיילים אפילו – אבל כל מה שקשור לוידאו עצמו, אני לא יכול לעשות כלום ב-PaaS איתו. אני צריך אפליקציה/ספריה כמו FFMPEG שתדע לקבל את הוידאו, לקודד אותו בפורמט קבוע שאני קובע, להוציא ממנו תמונות כדי שיופיעו ב"אלבום" או כתמונת כותרת לוידאו ועוד.

עד היום הפתרון לדבר כזה היה לקחת שרת נוסף, שיעודי רק לכך. השרת הזה היה שונה לחלוטין מכל מה ש-PaaS נותן לי. זהו שרת שהייתי צריך להקים מ-אפס, להתקין עליו FFMPEG, לבנות תקשורת בינו לשרותי ה-PaaS, לתחזק אותו מבחינה אבטחה, עדכוני אבטחה ושאר דברים שהיו גוזלים את זמני. את השרת הייתי יכול לקחת משרות EC2 של אמזון או Cloud Compute של גוגל או אחרים. בקיצור – עכשיו עבודת התחזוקה של המערכת היתה יותר גדולה ואני גם אצטרך לשבור את הראש איך לעשות Scale אם הרבה גולשים ניצלו את היום שמש בחוץ וצילמו 500 קליפים וכולם מנסים להעלות אותם במקביל.

כפרילאנסר – זה אומר בשבילי עוד עבודה, אבל לחברה זה לא כיף, זה אומר אם יש תקלה, החיפוש אחריה יהיה הרבה יותר מורכב (תלוי כמובן בתקלה).

גוגל החליטו ליצור בתגובה משהו חדש: יש לנו מצד אחד את PaaS שמאפשר לגדול ולתת שרות מהיר ללקוחות, אבל הוא מוגבל מבחינת אפשרויות שימוש באפליקציות צד ג' או אפליקציות Native שכתובות בשפות כמו C או ++C. מצד שני יש לנו IaaS שזה בעצם ה-EC2 או Cloud Compute ואחרים שמאפשרים לנו להקים VM ולעשות את כל עבודת ההקמה/הגדרות/תחזוקה עליו ואנחנו צריכים לשבור את הראש כמעט על כל פיפס.

הפתרון של גוגל? מדוע שלא נשלב את שתי העולמות יחד? גוגל קוראים לזה: Managed VMs. (בשביל הפוסט אני אקרא לזה בקצרה MVMS)

מה ש-MVMS עושה הוא בעצם הרחבה ל-GAE. עד היום על מנת להקים סשן, היית צריך לבנות קובץ YAML. קובץ YAML אומר למערכת דברים די פשוטים: מהי השפה שבה האפליקציה שלך תרוץ, מה לעשות כשיש URL מסויים, סוגי קבצים שנכנסים ומי בעצם רץ כשמשתמש מגיע למקום מסוים או משתמש בסוג קובץ מסוים.

ב-MVMS ה-YAML הורחב. מעתה תוכל להגדיר ב-YAML שהסשן יהיה בעצם VM, תוכל לאמר אם אתה מעוניין שהגדילה תהיה ידנית או אוטומטית, תוכל להגדיר איזה סוג Image אתה רוצה ל-VM ומה שהכי חשוב: אתה יכול להוסיף בסוף ה-YAML שורות שאומרות למערכת אלו חבילות להתקין (ואת ההגדרות) בזמן שהיא מקימה עבורך את ה-VMs. ב-GAE יש לך 5 סוגי instances שעליהם רצה האפליקציה. ברגע שאתה מגדיר את הסשן כ-VM, האפשרויות שלך גודלות בהרבה לכל סוג VM שגוגל מציעה. צריך מכונה עם הרבה זכרון? הרבה ליבות? פשוט תציין את סוג המכונה ב-YAML.

ומה עם שאר הדברים כמו Load Balancing וכו'? מה עם SSH למכונה? אין צורך לדאוג, הכל אוטומטי. בזמן ההקמה הוא יחבר את המכונה ל-Load Balancer ותוכל להשתמש בשרות כמו memcache השיתופי (או אחד יעודי עבורך שעולה 6 סנט לשעה) ושאר שרותי GAE כאילו מדובר בסשן GAE רגיל.

היתרונות של שיטת MVMS ברורים:

  1. אין צורך ברכישת מכונות רזרביות. בין אם אתה צריך מכונה אחת נוספת או 10,000, תוכל לבצע זאת מיידית.
  2. לא צריך שרות נוסף של Load Balancing שעולה כסף.
  3. אין צורך "לחמם" מכונות VM כדי שיהיו מוכנות להתחבר ל-Load Balancer.
  4. אין צורך בלהקים שרתי Apache או nginx עם כל ההגדרות שישמשו Front End, אתה פשוט יכול להקים סשן GAE בשפה שאתה רוצה (PHP לדוגמא) ולהרים בו את אתר ה-Front End שלך.
  5. לא צריך לשבור את הראש לגבי כתובות IP
  6. אתה יכול להקים אצלך בעבודה את ה-IMAGE שלך עם הלינוקס שאתה אוהב, עם כל ההגדרות שאתה צריך ואתה יכול להעלות את ה-IMAGE ולהשתמש בו.
  7. אתה יכול לבצע SSH ישירות לתוך כל מכונה מבלי להוסיף לה כתובת IP חיצונית ומבלי לזכור את כתובת ה-IP הזמנית שהמערכת מצמידה לה.
  8. אתה תמיד יכול לשנות את ה-VM, לבצע Snapshot ואז להגדיר ב-YAML שכשהמערכת מקימה מכונה חדשה, היא תשתמש ב-IMAGE (שנוצר מה-snapshot).
  9. אין יותר "ביצועים רנדומאליים". מכירים את זה שאתם מתחילים לעבוד על VM שרץ על ענן ופעם אותו VM רץ כמו שד ופעם אחרת זז כמו צב? פה אין את זה. גוגל מגדירים את השרתים לתת ביצועים באופן ליניארי, כך ש-VM אחד לא "חונק" VM שני.
  10. כן – אפשר גם להשתמש במכונת Windows (כרגע 2008, עוד חודשיים בערך – גם 2012).

שימוש ב-MVMS נותן לך סוף סוף את החופש להשתמש באיזו אפליקציה שתרצה, עם הגדרות שתרצה, והמערכות של גוגל ידאגו לרוב הדברים. אתה לא צריך, בניגוד למצב שקיים כיום, להתחיל להגדיר את הכל מאפס, את שרתי ה-Web, את שרות ה-EMAIL, וכו'. אתה אפילו יכול לחבר בקלות מערכות ניהול תצורה כמו Puppet או CHEF בקלות לסשנים שלך, כך שבסוף היום העסק שלך יכול להתרכז יותר בפיתוח האתר/שרות מאשר לסבול מבעיות תחזוקה, הגדרות חוזרות, "רדיפה" אחרי שרת סורר וכו'.

שרות ה-Managed VMs עדיין לא זמין לציבור (אפשר להירשם בלינק לעיל) והוא יהיה זמין במהלך השבועות הקרובים.

(גילוי נאות: הח"מ נותן שרותי פרילאנס לשרותי הענן של גוגל).