תחזוקה – עמוד 5 – הבלוג של חץ ביז

להטמיע סטורג' בקוד פתוח או לא? מה השיקולים?

שוק הסטורג' בישראל נשלט חזק ע"י יצרניות הסטורג' הקנייניות כמו Netapp או Dell/EMC. לכו לכל חברה גדולה וחוץ מערימות השרתים, אתם תראו איזה פתרון סטורג' קנייני אחד או יותר (כולל את אותו אחד לרוצים להפריש לגמלאות אבל עדיין יש איזו מחלקה עקשנית שמעדיפה להשתמש בו). אם תשאלו את המנמ"ר לגבי סטורג' מבוסס קוד פתוח – סביר להניח שתקבלו תשובות של "אולי בעתיד", "זה לא בשל מספיק" וכו'.

ישנן לא מעט מערכות סטורג' בקוד פתוח שהן בהחלט יציבות אבל חברות מהססות או מסרבות להכניס כי "מי יתן לי תמיכת חרום ב-2 בלילה אם זה קרס?". כשזה קורה במערכות קנייניות אז התשובה די פשוטה: חברת האינטגרציה שהקימה לך את המערכת נותנת לך שרות על כך תמורת כך וכך אלפי (או עשרות אלפי, תלוי בסטורג' וכו') שקלים לשנה, כך שאם חיים האינטגרטור האהוב עליכם נמצא אי שם בטיפוס בהרי ההימליה, מישהו אחר יבצע את העבודה במקומו ואתם תקבלו שרות מאותה חברת אינטגרציה.

מכאן נעבור לצד הטכני: האם מערכות סטורג' בקוד פתוח יכולות להוות תחרות מול סטורג' קנייני מבחינה טכנולוגית? התשובה: כן. האם הן יכולות לתת את 3 השרותים העיקריים שחברות מחפשות (CIFS/SMB, NFS, iSCSI)? בחלק המקרים. האם הן יכולות לגדול (Scale Out)? גם – בחלק מהמקרים. על מנת לפשט דברים, יצרתי טבלה פשוטה עם 3 המתמודדים הידועים בקוד פתוח, מה הם מסוגלים לתת ומה לא.

סוג מערכת	NFS	iSCSI	CIFS/SMB	Scale Out	Scale Up
ZFS	₂✔	₁✔	✔		₃✔
GlusterFS	✔		✔	₄✔
Ceph	✔	✔	✔	✔

₁ תמיכת iSCSI ב-ZFS על לינוקס עבור VMWare כולל תמיכת VAAI מחייבת Kernel 4.4 ומעלה.
₂ תמיכת NFS ב-ZFS על לינוקס תלויה בגירסת הפצת הלינוקס
₃ ניתן לעבוד עם ZFS בלינוקס כ-Cluster בשימוש כלים כמו Sanoid או PaceMaker.
₄ למרות שניתן לעבוד עם GlusterFS ב-2 שרתים – הדבר אינו מומלץ מעבר לרמת POC.

אלו המערכות העיקריות. לכל מערכת יש מספר גרסאות מסחריות (למעט GlusterFS). מערכת כמו ZFS ניתן לרכוש מערכת עם "ברזלים" ישירות מ-Oracle או ניתן להתקין FreeNAS, או להקים על שרת לינוקס עם הפצת Debian לדוגמא. תוכנת Ceph ניתנת לרכישה מ-רד-האט או מ-SuSE.

כשזה מגיע לתמיכה/תחזוקה – הדברים שונים בהתאם לגודל העסק/חברה:

לעסק קטן שמחפש סטורג' ואולי סטורג' עם שרת ב-Standby (כלומר Active/Passive – כ-Scale Up) הייתי ממליץ לבחור פתרון מבוסס ZFS. אם הלקוח מחפש פתרון Scale Out של כמה טרהבייט, אז אמליץ על GlusterFS וחוזה תמיכה עם אינטגרטור.
לעסקים בינוניים וגדולים, אם העסק מחפש פתרון מבוסס קוד פתוח ב-Scale Up, הייתי ממליץ על ZFS ופתרון Scale Out מבוסס Gluster. אם החברה מחפשת פתרון Scale Out בגדלים של Petabyte, אני ממליץ על Ceph. במקרים של GlusterFS ו-Ceph אני ממליץ לחברה לרכוש את התוכנה מהיצרן כולל תמיכה, כך שהאינטגרטור יתן תמיכה ואם יש עדיין בעיה – ניתן לפנות ליצרן התוכנה כך שבכל מקרה החברה מכוסה מבחינת תקלות תוכנה.
לחברות גדולות המחפשות פתרון סטורג' גדול מבחינת כמות DATA (שוב, פטהבייטים ומעלה) – אני ממליץ על ישיבה ויעוץ לגבי הפתרון מכיוון שבכל מקרה הפתרון הוא יקר ויש צורך לשמוע את 2 הצדדים (פתרון קנייני ופתרון מבוסס קוד פתוח).

בכל אחד מהסוגי לקוחות, הפתרונות המוצעים כוללים פתרון שרידות כך שלמעט תקלות חומרה או הפסקת חשמל, המערכת אמורה לשרוד נפילה אם יש תקלת תוכנה בסטורג' עצמו. אגב, בהזדמנות זו אני רוצה להדגיש: כאשר אתם קונים פתרון סטורג' שהוא Scale Up מ-NetApp או Dell/EMC, פתרון השרידות שלו הוא חלקי: זה שיש בקר RAID כפול, 2 מעבדים – תקלות כמו בעיית זכרון (ECC יכול לתקן תקלות עד גבול מסויים), או בעיה בלוח האם ב"ראש" – הסטורג' יפול, וכדאי לקחת זאת בחשבון כשרוכשים פתרון.

לסיכום: לכל מטבע יש 2 צדדים וכך גם לפתרונות סטורג'. היתרון בסטורג' פתוח הוא זה שאתה יכול לבחור לך את החומרה משלך ואפשר לקבל ביצועים יותר טובים מסטורג' קנייני. החסרון הוא שיש צורך בידע טכני רב כדי לנהל זאת. היתרון בסטורג' סגור הוא שמה שקנית ניתן לך עם שרות ואחריות של היצרן (אם כי במחיר תחזוקה שנתית גבוה). כשזה מגיע לעומת זאת לסטורג' Scale Out לאחסון פטהבייטים ומעלה , לסטורג' מבוסס קוד פתוח יש יתרונות בכך שיש גופים רבים המעורבים בכתיבת הקוד ונסיונו (כולל יצרני דיסקים וכו') ומדובר על פתרון חזק ויציב עם גב יצרן התוכנה ושיהיה הרבה יותר זול מכל פתרון Scale Out סגור. זו הסיבה לדוגמא שגופים מדעיים רבים בחו"ל משתמשים בפתרונות אלו.

על פריצת ה-Spectre V2

בפעם הקודמת כתבתי כאן על הפריצות Meltdown ו-Spectre, על תיקונים ועל ביצועים. הפעם אני מעוניין להתעכב על Spectre גירסה 2 (V2), ומה קורה עם זה.. למעוניינים: פריצת Meltdown כבר תוקנה, ה-Spectre V1 גם (פחות או יותר) אבל Spectre V2 מתגלה כבעיה עקשנית..

והאצבעות מופנות הפעם ל… אינטל. (היתה בעיה עם מעבדי AMD, היא כבר טופלה [כולל במעדי Epyc ו-Threadripper]).

אז קצת הסבר מקדים. קודם כל, אני מדבר על הבעיה הן מבחינת שרתים, והן מבחינת דסקטופ אך הנזק האמיתי קורה בשרתים וספציפית מכיוון שחברות בארץ נוהרות אחרי אינטל, אז כל החברות מושפעות, כולל ספקי ענן (פרטי, ציבורי) שמשתמשים במעבדי אינטל.

את הפירצה בגירסה 2 של Spectre אפשר לסכם בפשטות כך: מריצים VM בוירטואליזציה כלשהי? (באמת שלא חשוב מה פתרון הוירטואליזציה, כולם משתמשים ב-VT-X, VT-D במעבדי אינטל) אז מאותו VM ניתן להגיע למכונות VM אחרות ול-HOST עצמו. מריצים קונטיינרים? אז מהקונטיינר ניתן להגיע אל ה-HOST עצמו וב-2 המקרים מספיק קוד זדוני די קטן כדי להשתמש בפירצה. מספיק חמור?

בניגוד למקרים אחרים, בכדי לטפל ב-Spectre V2 צריך עדכון מיקרוקוד ישירות למעבד וכאן הדברים מתחילים להיות טיפה יותר מורכבים: כשזה מגיע ללינוקס ול-VMWare (נו טוב, VMWare בחלקן מכיל תואמות ברמת ה-Host ללינוקס ברמה של ABI) – אז עדכון המיקרוקוד מגיע מיצרן הפצת הלינוקס או מ-VMWare, כך שלא צריך לפנות ליצרן החומרה כדי לקבל את העדכונים. בעקרון, לינוקס קורא אמנם את הגדרות ה-UEFI/BIOS אבל לא מתייחס לכל ההגדרות ברצינות (מפתחי Kernel ותיקים בלינוקס די מזלזלים במימושי ה-UEFI/BIOS, בהצדקה מסויימת).

במיקרוסופט לעומת זאת, עדכון המיקרוקוד צריך להגיע מיצרן השרת/מחשב, כלומר בשביל לעדכן לדוגמא שרת או מחשב של DELL/HP/LENOVO, תצטרך את תוכנת העדכונים שלהם ולעדכן בנוסף לעדכונים של מיקרוסופט (שלמיטב ידיעתי אינם כוללים שום עדכוני מיקרוקוד).

אינטל שחררה עדכוני מיקרוקוד ויצרניות הפצת הלינוקס הכניסו אותו לעדכוני הפצת לינוקס, וגם VMWare הכניסה את העדכון (דרך ה-VUM), אלא שאז התגלתה הפדיחה של אינטל. כנראה שאינטל לא ביצעה מספיק ניסויים ובדיקות על מעבדי E5/E7 V3, V4 וחלק מהחברות שעדכנו את המיקרוקוד קיבלו "הפתעה" לא נעימה – אתה מפעיל את המכונה, מתחיל לבצע עבודות ולפתע – המחשב מבצע לעצמו Reset. אין לוגים, אין כלום. נסו לדמיין את זה על שרת שמריץ ESXI או איזה שרת DB כבד שפתאום מנתקים לו את החשמל.

כתוצאה מכך, VMWare, RedHat ואחרים החליטו לבצע Rollback וכנ"ל גם יצרני שרתים ששחררו עדכוני מיקרוקוד דרך מערכות העדכונים שלהם ל-Windows. במכונות לינוקס כשבודקים את עניין המיקרוקוד לאחר עדכונים מיום שלישי, זה נראה כך (ב-CentOS 7 וב-RHEL 7) כשבודקים את ה-Changelog. אני מאמין ששאר הפצות הלינוקס גם חזרו אחורה.

מכיוון שזהו מיקרוקוד של אינטל וזהו קוד סגור, אז אין אפשרות "לחטט" בקוד, אין לוגים, אין כלום. ליצרני הפצות לינוקס ולכל האחרים זה מגיע כקובץ סגור וחתום, עם תוכנת helper "לזרוק" את הקוד לתוך ה-CPU ולבצע Reboot.

שימו לב: ההבדל העיקרי בין עדכונים מיצרן השרת לבין עדכוני לינוקס/VMWare בכל הקשור למיקרוקוד, הוא שבמערכות לינוקס/VMWare, עדכוני המיקרוקוד חלים על המערכת זמנית, אחר ה-Boot ואילו עדכוני המיקרוקוד של יצרן השרתים שנמצאים בחבילת ה-BIOS/UEFI הם קבועים. זה לא כל כך משנה בלינוקס וב-VMware אולם בהחלט משנים ברמה של מערכות מבוססות Windows.

אז מה עושים כרגע? לא ניתן לעשות יותר מדי דברים עד שיצא עדכון חדש. בשלב זה אם תיפנו ל-Red Hat (ואתם לא לקוח גדול כמו בנק או חברת Fortune 500) אז תופנו בנימוס ליצרן השרת שיטפל בכם (ויצרן השרת יפנה בנימוס ל-Red Hat כי עם כל הכבוד, תמיכת הלינוקס של יצרני השרתים היא לא בדיוק רמה גבוהה..) ואם תפנו בנימוס לאינטל, היא תפנה אותך ליצרן מערכת ההפעלה שלך ואם מערכת ההפעלה שלך היא Windows אתה תופנה בנימוס ל.. יצרן המכונה שלך. כיף!!

מבחינת לינוקס, אם אתם מריצים RHEL או CentOS (מגירסה 5 ומעלה) ואתם רוצים לבדוק אם לאחר העדכונים אתם חסינים, אתם מוזמנים להריץ על המכונות שלכם את הסקריפט בלינק כאן (לחצו על Diganose והורידו את הסקריפט שמופיע שם).

לסיכום: כרגע, לא ניתן לעשות הרבה זולת המתנה לאינטל שישחררו עדכון מיקרוקוד יותר יציב שנבדק על מעבדים ישנים יותר. אם יש לכם מערכות סריקה (IPS ושאר קיצורי שמות) – אני מאמין שהם הוציאו עדכוני חתימות לגלות אם מישהו מנסה להזריק לכם קוד שמשתמש ב-Spectre (אבל אני לא בטוח כמה זה יתפוס, אפשר להשתמש בפירצה הזו גם עם קוד JS פשוט ובמקרים רבים ניתן פשוט לבצע code obfuscation ["ערפול קוד"], במיוחד כשיש לכם מערכות חשופות לאינטרנט).

ברגע שאינטל משחררת עדכון קצת יותר יציב, אשמח לעדכן בטוויטר, בפייסבוק העסקי, וכאן בבלוג.

הבאג הקריטי במעבדי אינטל – עדכונים

בפוסט הקודם דיברתי על הבאג הקריטי המאפשר לאפליקציות פשוטות וזדוניות שיכולות לקרוא מידע מאזורים בלתי מורשים כמו הזכרון שבו נמצא ה-Kernel דברים כמו סיסמאות, מפתחות ושאר דברים חשובים.

מאז דברים התעדכנו ולחור האבטחה הזה יש שם קליט ומזוויע: Meltdown ובתמונה משמאל – זה הלוגו. תיקון לחור האבטחה הענקי הזה כבר מתחיל לצאת מכל יצרניות מערכות ההפעלה (אם כי תאריך ההוצאה הרשמית הוא ה-9 לינואר), כך שמומלץ בסביבות ה-9-10 לחודש לתאם עדכון לכל המערכות (למשתמשי VMWare, העדכון כבר קיים דרך VUM).

בפעם שעברה דיברתי על הנחתה בביצועים בין 5 ל-30%, וכאן יש לעדכן: זה תלוי במעבדים בשרתים. מעבדים עד 5 שנים אחורה. מעבדים כמו Xeon E3/E5/E7 V3 ומעלה יש בתוכם פונקציונאליות שעוזרת למגר את הנחתת הביצועים כך שלא תהיה הנחתה משמעותית בביצועים, אולי אחוזים בודדים.

במעבדים היותר ישנים (שרתים כמו DELL דור 11 ומטה, HPE דור 7 ומטה, לנובו/IBM דור M3 ומטה) עדיין יורגשו הנחתות בביצועים במקרים מסויימים. המקרה הכי נפוץ שמצאתי הוא שכשמריצים שרתים כאלו כ-Hypervisor (כמו Hyper-V או ESXi) ומריצים את המכונות דרך Datastore שעובד על דיסקים מקומיים. מכיוון שלשרתים אלו אין אפשרות להיות משודרגים למעבדים מדור 3 ו-4 (טוב, למעט SuperMicro ששם אתה יכול להחליף לוח אם, בנוסף למעבדים, ובנוסף גם זכרון..) – האפשרויות שישנם הינן:

להקים מכונת VM שמחוברת לבקר דיסקים ולהריץ עליה מערכת שרות קבצים NFS/iSCSI.
להקים פתרון כמו שתיארתי לעיל אבל בתצורה פיזית.
לקנות פתרון סטורג' כלשהו.

(אם אתם בין כה מתכננים לגרוט או למכור או להיפטר משרתים כאלו, צרו עימי קשר)

עוד סוג של מקרים שיכולים להיות הנחתות ביצועים היא עבודה של שרת עם המון תקשורת פנימה והחוצה, ושוב אנחנו חוזרים לדוגמא לעיל עם אותן מסקנות.

באותו זמן שהתגלה והודלף מידע על באג ה-Meltdown בגוגל גילו באג נוסף (ב-2 גרסאות) שנקרא Spectre, ואותו באג עושה כמעט אותו דבר: הוא מאפשר לאפליקציה X שרצה בזכרון לגשת לזכרון של אפליקציות אחרות וכאן כל המעבדים חשופים לכך, וגם לכך בשבוע הקרוב יצאו עדכונים, אם כי לגירסה הראשונה, לגירסה השניה הפתרון הרבה יותר מורכב ובמקרים רבים יש צורך פשוט לשנות אפליקציות ולקמפל אותן מחדש.

תכננתי לצלם וידאו המדגים ומסביר לגבי הבאגים הנ"ל, אולם ערוץ Computerphile ביוטיוב (שמסבירים בצורה מעולה על דברים טכניים במחשבים) צילם קליפ עם הדגמה והסברים (שימו לב על איזה נייר הוא כותב את ההדגמה .. אחח, נוסטלגיה..). להלן הוידאו קליפ:

לסיכום: מכיוון שרוב החברות הגדולות כבר לא מחזיקות בשרתים ישנים – אז הבעיה אינה כל כך חמורה בכל הקשור ל-Meltdown. בנוגע ל-Spectre בגירסה הראשונה, העדכון לא מוריד ביצועים (והתיקונים לגירסה השניה יעשו הן ע"י יצרניות מערכות הפעלה והן ע"י יצרניות אפליקציות). עדיין נשארו בעיות בכל הקשור ל-Spectre על טלפונים מבוססי אנדרואיד ועדכונים יצאו ע"י יצרני הטלפונים (ואם יש לכם מכשירים ישנים, אולי כדאי להחליף להם ROM למשהו כמו LineageOS). מבחינת ספקי ענן – כולם משתמשים בציוד די חדיש וכולם מעדכנים את כל השרתים שלהם, יכול להיות שתקבלו הודעה מנומסת מהן לעשות Reboot ל-Instances שלכם. מבחינת מחשבי Desktop, לאפטופים – ההנחתה בביצועים כמעט ולא קיימת. מה שהכי חשוב – יש לעדכן את כל השרתים ולבצע לאחר מכן Reboot לאותם שרתים.

פתרון GlusterFS – היכן הוא מתאים לכם?

בבלוג זה כתבתי פוסטים קודמים, אחד על Ceph מול GlusterFS ואחד שמספק הסבר ראשוני על GlusterFS מול שאר פתרונות קנייניים.

קיבלתי מספר תגובות (מחוץ לבלוג) על המאמרים, חשבתי לכתוב פוסט זה על מנת להבהיר היכן כן יש מקום ל-GlusterFS בתוך החברות ומדוע הוא יכול לשמש במספר סיטואציות כפתרון משלים

נתחיל בהצהרה די פשוטה: למרות שטכנית ניתן לבנות את GlusterFS כפתרון שיכול לתת "פייט" רציני לכל פתרון אחסון Scale Up מסחרי, לא תמצאו אותי מחר אץ רץ לחברות תקשורת, בנקים וכו' וממליץ להם בחום לזרוק את פתרון האחסון שלהם לטובת GlusterFS, בדיוק כמו שפתרון VSAN של VMWare אינו פתרון להחליף סטורג' רציני עתיר משאבים. אלו 2 דברים שונים לחלוטין.

הבה נסתכל על פתרון הסטורג' היקר שיש לכם. כל חלק בו יקר. דיסקים קשיחים לדוגמא – תשלמו עליהם הרבה יותר מדיסקים קשיחים רגילים שאתם יכולים לרכוש מהמפיצים בארץ (גם אם מדובר באותו חיבור ובתכל'ס במדבקה שונה ולעיתים – בקושחה מעט שונה. יצא לי בעבר להשוות קושחה של דיסק קשיח ל-Enterprise מיצרן דיסקים מסוים לדיסק קשיח שיצרן שרתים ידוע מוכר וההבדלים היחידים היו רישום בקושחה של דגם הדיסק ושם יצרן השרתים). שרותים שונים שאתה יכול למצוא בכל שרת Windows או שרת לינוקס ללא תוספת תשלום – תצטרך לשלם עליהם בנוסף כדי לקבל את השרות מפתרון הסטורג' (כמו NFS לדוגמא). בקיצור – זה יקר, אבל זה נותן מה שהובטח (טוב, בדרך כלל..).

מכיוון שהסטורג' הוא יקר ולפיכך כל דבר שמאחסנים בו לוקח מקום, יש צורך במחשבה במה יכנס. אז כמובן, כל הנה"ח של החברה תאוכסן בסטורג', גם מסמכי החברה, מכונות VM של הפרודקשן – כל אלו יכנסו ללא ספק, אך יש דברים שאם הם ישבו בפתרון אחסון אחר (כל עוד יש גיבוי), לא יהיה צורך לאחסן אותם בסטורג' היקר ולפיכך נחסוך מקום יקר ערך בסטורג'.

מתוך מגוון הסיטואציות, אתייחס ל-6 סיטואציות שפתרון מבוסס GlusterFS יכול לסייע בחברה מבלי להשקיע כספים מרובים. בכל זאת, אנחנו לא מחפשים פתרון שיעלה לנו כמו סטורג' קנייני.

סיטואציה ראשונה
כאחד שנותן שרותי תמיכה ל-vSphere לגרסאותיו השונות, יש לי מילים חמות לאמר על VSAN. זהו פתרון אמין מאוד עם שרידות גבוהה מאוד ללא צורך בסטורג'. עם VSAN אפשר להגדיר פונקציות שונות כמו פונקציית שרידות מאוד גבוהה כך שמתוך קבוצה של 3 שרתים פיזיים, 2 נכבים, אפשר להגדיר ש-VM קריטי עדיין ישרוד.
הבעיה המרכזית עם VSAN אינה טכנית, אלא בעיה כספית. במחיר של $2500 לרשיון פר מעבד, על קבוצה של 3 שרתים פיזיים, אנחנו מדברים על 15,000$ וזה לא כולל את הרשיון היעודי של vSphere ולא כולל תמיכה של 3 שנים (שזה עוד 15,000$) ועוד לא הגענו בכלל למחירי הדיסקים – במיוחד שעם VSAN חובה ללכת בתצורת קבוצות של 2+1 (כלומר 2 דיסקים מכניים ו-1 SSD אם כי אפשר ללכת בתצורה היותר יקרה של 3 SSD ונוסיף לכך שאתה צריך שרתים מהדור האחרון או לפניו כדי להריץ את כל הדברים. מחיר כזה, לדעתי, אינו מוצדק עבור Dev, stage, testing, POC וכו'. במחיר כזה חברות כבר יחשבו על קניית אחסון יעודי.

במקום זה, אנחנו יכולים לקחת 3 מכונות שדווקא אינן חדשות (כל עוד בקר הדיסקים שלהם תומך ב-6 ג'יגהביט SATA/SAS, אם זה תומך רק ב-SATA 2.0, אז אפשר להכניס כרטיס בקר צד ג') כמו דור 7 של HP, דור 11 של DELL, דור 3 של LENOVO, ולמלא אותן בדיסקים. ניקח דוגמא: 10 דיסקים SATA של WD RED PRO (מחיר של 319$ באמזון פר דיסק, המחיר קצת יותר יקר אצל המפיץ בארץ) או WD GOLD Enterprise בגודל 10 טרה שעולה $361 פר דיסק, או Seagate מסידרת EXOS ל-Enterprise בגודל 10 טרהבייט שגם עולה $360. סה"כ עד כה – בערך $3600 (פר שרת). נוסיף עוד 2 דיסקים SSD – אם מחפשים זול וטוב, אז 2 דיסקים מה-850 PRO של סמסונג יוכלים לעבוד טוב (סה"כ 418$)ואם המכונה היא 2U, אז 2 כרטיסי SSD PCIE מסוג אינטל 900P 280GB AIC בתצורת PCIE (סה"כ 780$) יכולים לתת Cache די רציני למכונה.

ניקח את הבקר (ואת כרטיסי ה-PCIE) ונצמיד את כולם למכונת VM, נצמיד לה 32 ג'יגהבייט זכרון ו-4 ליבות, ועליה נרים GlusterFS (אם אתם מעוניינים בדחיסה, Dedup ושאר תפנוקים – יש צורך להקים עליה ZFS ועל זה GlusterFS), נחבר את המכונות ברשת פרטית וברשת "ציבורית") (כלומר 2 כרטיסי רשת וירטואלית פר VM של GlusterFS) והרי לנו תחליף ל-VSAN שיכול לתת לנו iSCSI, CIFS, NFS, אחסון אובייקטים (Object Storage) ועוד ועוד. בשביל ביצועים ושרידות נצטרך עוד מכונה כזו (עדיף עוד 2) – ויש לנו אחסון עם שרידות חזקה וביצועים גבוהים, ובו זמנית אפשר להריץ על השרתים עוד מכונות VM, ואת כל זה נעשה דרך ה-vSphere, כך שמבחינת עלות – שילמנו רק על החומרה ולא הפכנו את השרתים היעודיים לסטורג' בלבד (כך שלא נצטרך לבזבז שרתים). מבחינת גיבוי – זה VM ואפשר לגבות בכל תוכנה שמשתמשים בחברה (רק שחשוב לזכור לא לגבות את כל ה-VM שמריצים GlusterFS אלא רק אחד, חבל לשמור את הנתונים באותו גיבוי 3 פעמים).

סיטואציה שניה – אפליקציות
קונטיינרים הם ה"שוס" בשנתיים האחרונות ורבים מעבירים חלק מהמערכות לרוץ בקונטיינרים, שזה מעולה, אבל בחלק מהמקרים עדיין מעדיפים להריץ אפליקציות מסויימות בהכפלה וכו', לדוגמא MySQL על 2-3 מכונות VM, שרתי Front ו-Back על מספר מכונות VM ועוד. בכל המקרים הללו, באותם שרתים ניתן להקים GlusterFS כ-VM כמו שתיארתי לעיל (עם פחות דיסקים, רק חשוב שיהיה לפחות SSD אחד שישמש כ-Cache) ואז ה-DATA של האפליקציה (לדוגמא עם MySQL התיקיה var/lib/mysql/) תשב ב-GlusterFS (איך עושים? עוקבים אחרי ההוראות כאן), ה-WWW של שרת ה-Web ישב ב-GlusterFS וכו' וכו'. יהיו מספר שינויים קטנים שצריך לבצע (אולי להשתמש ב-HAProxy), וכך נוכל לקבל שרידות רצינית ומהירות משופרת בהרבה מכיוון שכל שרת אפליקציות יכול לקבל נתונים משרת GlusterFS קרוב וסינכרון הנתונים הוא מיידי – מבלי להשקיע כספים רבים.

סיטואציה שלישית – קונטיינרים/Kubernetes/Openshift
קונטיינרים רצים בד"כ על שרתי VM וקבצי ה-YAML, קבצי קונפיגורציות יושבים על דיסקים מקומיים אך ניתן להגדיר את ה-VM שירוצו על דיסקים וירטואליים שה-vSphere יקבל מ-GlusterFS דרך NFS או iSCSI. בנוסף, ניתן להגדיר Volumes עבור ה-Pods שישתמשו ב-GlusterFS (גם Kubernetes וגם אפליקציות שמריצות את Kubernetes כמנוע כמו Rancher, OpenShift וכו' תומכים ב-GlusterFS החל מ-Kubernetes 1.5). ואנחנו יכולים להשתמש לדוגמא ב-Volume מסויים במספר Pods במקביל, ועם GlusterFS ניתן לוותר על הרצת קבצי YAML/JSON ליצור את ה-Volumes ולגשת ישר ל-Volume Claim, המערכת תיצור את ה-Volume אוטומטית.

סיטואציה רביעית – בענן
מכיוון של-GlusterFS לא אכפת מה נמצא מתחתיו (דיסק מסכן, EBS וכו'), אפשר להקים את GlusterFS גם בענן. כל מה שאנחנו נצטרך הם מספר Instances (מומלץ 3 ומעלה לפרודקשן, 2 לטסטים) ולאותם Instances (שישמשו כ-Nodes) נחבר 2-3 אחסוני EBS ונתקין את GlusterFS ומשם אנחנו יכולים להשתמש ב-GlusterFS כפתרון אחסון לצרכים שלנו.

סיטואציה חמישית – קרוב רחוק
הקמה של GlusterFS זה דבר טוב ועוזר, אולם לפעמים אנחנו צריכים את הנתונים בחוץ, בחוות שרתים אחרת בארץ או בחו"ל. לשם כך, החל מ-GlusterFS 3.8 ומעלה ניתן להריץ Geo Replication לסנכרן בין מספר Volumes (בשיטת Master/Slave), ואפשר גם לספק צרכים "מופרעים" כאלו:

סיטואציה 6 – פתרון אחסון ל-VDI
הקמת VDI למאות עובדים זה פרויקט מורכב עם עלויות אסטרונומיות. (בימים אלו אני מנסה בבית להקים פתרון VDI עם דגש על מחירים נמוכים, ברגע שאצליח, אפרסם פוסט על כך). יש צורך לשלם למיקרוסופט, ל-VMWare וכמובן כל נציג מכירות יאמר לך – All Flash Array, כך שאם תרצה פתרון VDI טוב, תחשוב על כך סכום של 7 ספרות.

האם GlusterFS יכול לחסוך כאן במחיר? התשובה היא בהחלט. נתחיל בגירסה הזולה: זוכרים שהמלצתי על השרתים הישנים להרצת GlusterFS? אנחנו נשתמש בכאלו בגודל 2U עם פאנל קידמי של כונני 2.5 אינטש כך שאפשר יהיה להכניס בין 16 ל-24 דיסקים 2.5". לתוכם נכניס דיסקים 850 PRO של סמסונג בגודל שתבחרו, יש עד 2 טרהבייט (יש לוודא שהבקר דיסקים תומך במצב JBOD ושהוא תומך ב-SATA-3, אם לא – יש צורך בבקר אחר) ונכניס את הדיסקים הנ"ל למגירות ונצטרך לרכוש או אינטל 900P בגודל 480 ג'יגה או 2 כרטיסי אינטל 900P בגודל 280 ג'יגה, הכל לפי התקציב (עם 2 כרטיסים השרידות הרבה יותר גבוהה). על כל שרת כזה נקים ZFS עם Hot Spare ל-2 דיסקים SSD. כל ה-RAID יוגדר דרך ה-ZFS (כלומר RAIDZ לפי תצורה שמחליטים) ועל זה נקים את GlusterFS. את החיבור בין השרתים נחבר ב-10 ג'יגהביט (נחושת, SFF, FC – החלטה שלכם) ואת הזכרון נמלא ב-ECC 3 8500R (שהוא פחות מהיר אבל המהירות אינה ממש חשובה כשהשרת משמש Node ל-Gluster, הזכרון משמש בראש וראשונה כ-Cache ב-ZFS) עד המקסימום. המחיר לא כזה יקר: 2000 שקל (תלוי מהיכן אתם קונים) ל-192 ג'יגהבייט זכרון. נצטרך 3 מכונות. שימו לב: בשרת כזה נרוץ "על הברזל" ללא וירטואליזציה כלל ונוכל לגבות אותו כמו כל תחנת לינוקס (אם כי צריך לגבות רק אחד מהם, לא את שלושתם).

אם יש לכם כמה וכמה שרתים ישנים, אפשר לפצל את כמות הדיסקים לפי כמות השרתים הישנים שלכם (לדוגמא – 6 דיסקים בשרת 1U) ובכך לקבל ביצועים יותר גבוהים הואיל ולא מדובר בסיטואציית Active/Passive אלא עבודת קריאה/כתיבה מקבילית לכל המכונות.

אם מצד שני יש תקציב – אפשר לרכוש 3 שרתים כשהפאנל הקדמי שלהם הוא NVME ונרכוש דיסקים NVME U.2 – גם סמסונג וגם אינטל מוכרים דיסקים מעולים, והעלות משתנה לפי גודל הדיסק והפירמה שקונים ממנה. מבחינת רשת, תצטרכו לחשוב איך לחבר את הכל מכיוון שברוטו, תעבורת הקריאה מגיעה בין 40-60 ג'יגהבייט לשניה. אפשרי לצמד מס' כרטיסי רשת 10 ג'יגהביט או לרכוש כרטיסים ו-Switch של 40 ג'יגהביט (מלאנוקס, אינטל וכו' ישמחו למכור לכם). עם ההצעה הזו, המחיר שתצטרכו לשלם בהשוואה לפתרון אחסון מבוסס AFA (כלומר All Flash Array) יהיה נמוך יותר ב-50-70% מפתרון קופסא, וגם יש לכם שרידות יותר גבוהה.

בכל שאר הפרמטרים (וירטואליזציה, רשיונות וכו') – הכל נשאר אותו דבר.

ומה עם תמיכה? רד האט מוכרת את פתרון ה-GlusterFS כמוצר (Red Hat Gluster Storage) עם תמיכה מסביב לשעון.

לסיכום: GlusterFS יכול לשמש לדברים רבים ולחסוך כספים רבים עם ביצועים גבוהים (פי 2 מ-Ceph פר קריאת בלוק) ושרידות חזקה ולתת מענה לצרכים שונים. אפשר להגדיר GlusterFS מדבר פשוט כמו דיסקים וירטואליים ועד שילוב של ZFS עם ערימות של דיסקים ולקבל מהירויות גבוהות מאוד.

במהלך הימים הקרובים אעלה מס' קליפים המדגימים קלות הקמה של GlusterFS בכל מיני תצורות. אתם מוזמנים לעקוב אחר קטגוריית GlusterFS פה בצד שמאל בבלוג ולצפות בקליפים ולהתנסות בעצמכם.

אחד מול השני: Ceph מול GlusterFS

בעולם הלינוקס הגענו למצב מאוד מעניין. בלינוקס יש כיום פתרונות אחסון, החל ממצב של מכונת אחסון בודדת שניתנת להגדלה בהוספת משאבים שונים (זכרון, מעבד, דיסקים, SSD כ-Cache ועוד) ועד למצבים שצריך לאחסן כמות עצומה של מדע (פטה בייטים ומעלה) עם שרידות מאוד חזקה תוך העברת DATA במהירות מאוד גבוהה לצד שביקש אותה.

2 הפתרונות שבגינן יש בלבול רב הם GlusterFS מול Ceph. למרות ש-2 הפתרונות הם פתרונות Scale Up, יש שוני גדול ביניהם שכדאי להכיר לפני שחושבים לאמץ פתרון זה או אחר.

נתחיל ב-Ceph. מערכת Ceph היא מערכת "חייתית" שהמטרה שלה אחת היא: לתת ביצועים מקסימליים לחברות שמוכנות להשקיע בתשתית. באופן עקרוני, מערכת Ceph שולטת במכונות האחסון בדברים מ-א' ועד ת' – הן שולטות על הדיסקים, המערכת שולטת לאן כל דבר יכתב ואיך יכתב ומהיכן צריך לשחזר ואיך לשחזר במקרה שקם צורך להתקין מכונה אחרת במקום אחת שהלכה, ובגלל זה חישוב האחסון הוא מעט שונה: על כל ג'יגהבייט שתרצה לאחסן, תצטרך בדיסקים מקום של 3 ג'יגהבייט לערך (יותר בכיוון 2.4) ומכונה אחת אינה מספיקה, יש צורך ב-3 מכונות (כאשר כל מכונה היא בעצם שרת 2 או 3U מלאה בדיסקים מכניים וחלק SSD) עם הרבה זכרון, רוחב פס של 40 ג'יגהביט (המינימום הוא 10 ג'יגהביט) ועם מעבדים חזקים, כך שכל דרישה להגדיל כמות אחסון או מענה מבחינת מהירות ורשת ללקוחות – מצריך הוספה של מכונות (במדריך ההטמעה של SuSE לדוגמא יש "רשימת קניות" מה הדרישות חומרה פר Node).

מי שיציץ בלינק יחשוב בוודאי שזה נשמע מוגזם מבחינת דרישות חומרה, וכאן בדיוק העניין: זהו פתרון שאינו מתאים לחברות קטנות ובינוניות. זה פתרון שיכול להתאים לבנקים, קופות חולים, חברות ביטוח, חברות פיננסיות גדולות שיש להן המון DATA ואותם נתונים אמורים להיות זמינים בכל דקה, 24/7/365 ועם Latency מאוד נמוך. האם הן כבר אצות רצות להטמיע? התשובה היא "עדיין לא". מנמר"ים, מנהלי IT ו-CTO רבים צריכים בשביל זה "להחליף דיסקט", וכשאני שומע מהם שהם מחפשים פתרון שיהיה Active/Active או Active/Passive אז אני מבין שהם עדיין לא ממש "נכנסו לראש" של Scale Out.

ולמי שמתעניין במחיר – לא חשוב כמה Nodes יהיו במערכת כזו, היא תמיד תהיה יותר זולה ממערכות Scale Out של היצרניות סטורג' הוותיקות ויחד עם זאת הן יכולות לתת ביצועים ופונקציונאליות בדיוק כמו הפתרון הסגור.

עם GlusterFS המצב שונה לחלוטין. נתחיל בכך שאם ב-Ceph כל השרת 2U/3U מיועד לשימוש הסטורג', ב-GlusterFS המצב הפוך. אם לדוגמא אתם מריצים vSphere/ESXi, אז אתם בוודאי מכירים את העניין שאפשר לעשות boot ל-ESXi מ-Disk on key או PXE ואין צורך בדיסק קשיח מקומי להתקנת ה-OS, אז אפשר על אותה מכונה להקים ESXI, להקים VM עם נניח 16 ג'יגהבייט זכרון, ולמפות אל ה-VM את כרטיס ה-RAID עם הדיסקים. ונצטרך להגדיר גם 2 חיבורי רשת פיזיים (האחד לקבל שרותים מה-Gluster והשני לחבר את כל המכונות שישתתפו ב-GlusterFS). לא צריך שרת חדש נוצץ מהניילונים, גם שרת R610/R710 דור 11 של DELL, שרתי HP G7, שרתי X3550/3650 M2 של לנובו/IBM יתאימו למטה (כל עוד הבקר תומך ב-SATA במהירות 6 ג'יגהביט), אפשר למלא דיסקים פשוטים (WD RED PRO ואחרים שנותנים מהירות 7200 RPM) ואולי 1-2 דיסקים SSD בחיבור SATA. שאר משאבי המערכת ישומשו טובת הרצת אפליקציות אחרות, מכונות וירטואליות, קונטיינרים (בפוסט קרוב אדגים איך Gluster FS יכול לעזור ל-Kubernetes בכך שתצטרך מעתה לבקש רק Volume Claim מבלי ליצור Volume, המערכת תיצור אוטומטית וניתן לגשת לאותו Volume ממספר קונטיינרים במקביל) וכו'.

גם כאן, כמות המכונות המשתתפות ביצירת Volume יכולה להיות מינימום 2 אך עדיף ברוב המקרים להתחיל עם 3, רק שכאן אם אתם רוצים להישאר עם 3 ולהוסיף דיסקים לדוגמא, חברו JBOD עם הדיסקים, צרו מהדיסקים דבר שנקרא Brick, והוסיפו אותו ל-Volume קיים. זה יספיק. מבחינת File system, ל-Gluster FS זה כלל לא משנה. תקים ZFS על הדיסקים ועל זה תריץ GlusterFS? אין בעיה. תרצה לפרמט עם בקר ה-RAID שלך את כל הדיסקים לאיזה RAID מסוים ועל זה להריץ GlusteFS? אין שום בעיה. גם כמות הדיסקים אינה ממש משנה, ואפשר אפילו להתחיל בדיסק יחיד (לא כל כך מומלץ אלא אם זה דיסק וירטואלי).

עכשיו החלק היותר מעניין: החלק הכי קריטי בבחירת מערכת זה החלק של השרותים. איזה שרותים אפשר לקבל עם הפתרון? גם עם Ceph וגם עם Gluster FS, אתה יכול לקבל את אותם פתרונות. רוצה iSCSI MP? יש. NFS כולל גירסה 4.1 או PNFS? יש. רוצה Object Store? יש. שרידות במקרה ששרת פיזי נופל? יש. מחפש Deduplication? ב-Gluster FS ניתן לקבל זאת כשמפרמטים את הדיסקים עם מערכת ZFS ובדרך גם ניתן לקבל דחיסה. (ב-Ceph כרגע אין את זה). מה עם Caching ו-Erasure Coding? יש ב-Ceph ויש גם ב-Gluster FS, וכן, לשתיהם יש גם ממשק WEB.

מה עם שרות ותמיכה? לגבי Ceph – גם SuSE ישראל וגם רד-האט ישראל (דרך הנציגים שלהם בארץ) מוכרים חבילה מסחרית ותמיכה מסביב לשעון של Ceph (ב-Suse זה נקרא SuSE enterprise storage 5, ב-רד-האט זה נקרא Red Hat Ceph Storage) עם תמיכה מסביב לשעון. כשזה מגיע ל-Gluster, רד-האט מוכרת את Red Hat Gluster Storage. אני ממליץ לשים לב לנקודה עקרונית: לא מומלץ להתקין את התוכנות אם אתם לא קונים ואין לכם מישהו שיתמוך לכם בתוכנה. נכון, Gluster FS לוקח חצי שעה להקים, אבל כשהתקלות מתחילות, אם אין ידע, זה כאב ראש (במיוחד ב-Ceph).

לסיכום: למי שמחפש פתרון סטורג' Scale Out, אלו 2 פתרונות טובים עם "גב" מאחוריהם. הפתרון של Gluster הוא טוב והוא יכול לתמוך גם בפטהבייט בלי שום בעיה והוא יכול להתאים לכל גוף שמחפש לעצמו פתרון אחסון חזק עם שרידות מעולה. הפתרון של Ceph לעומת זאת הוא פתרון "מפלצת" שנועד בראש ובראשונה לשרת אלפי, עשרות אלפי ומאות אלפי לקוחות בו זמנית ובנוסף, 2 הפתרונות נותנים לכם חופש מוחלט בבחירת הציודים שישמשו לאותו פתרון סטורג', כך שאין צורך יותר לשלם אלפי שקלים נוספים פר דיסק בגלל .. מדבקה (וכן, אני עומד מאחורי ההצהרה הזו). פתרון Active/Passive או Active/Active זה אחלה, אבל פתרון עם 3 מכונות נותן שרידות הרבה יותר טובה וגם נהנים ממהירות הביצועים.

כמה מילים על VMWare on AWS

(תודה לניצן וייסברג שהעיר את תשומת ליבי לגבי השרות החדש)

בכנס Re:Invent האחרון של אמזון, חברת VMWare הכריזה על שרות חדש בשיתוף אמזון שנקרא VMWare on AWS – שרות שנותן לך להרים SDDC (כלומר Software Defined Data Center). עם שרות זה, הלקוח מקבל מינימום 4 שרתים פיזיים שמותקנים עליהם ESXI יחד עם VSAN ו-NSX וכמובן כל השרותים של vSphere שמגיעים ברשיון Enterprise Plus. הלכתי לקרוא בכמה מקומות על השרות ולהלן התרשמותי:

מבחינת המכונות – אין מה לאמר, מפלצות אחת אחת. בכל מכונה תקבל 36 ליבות (מהמעבדים האחרונים – Xeon-SP של אינטל), 512 ג'יגהבייט זכרון, ו-8 דיסקים SSD NVME (כל אחד בגודל של 2 טרה, כאשר 2 מתוכם משמשים כ-Cache, כך שמבחינת Storage בחישוב כולל, יש לך בערך 20 טרהבייט, לפי הדף באתר של אמזון) והרשת היא ברוחב פס רציני של 25 ג'יגהביט. אין מה לאמר – הלוואי על כולנו!

במסגרת השרות הזה, מי שמנהל את התשתית ואחראי עליה הוא לא אתה, אלא VMWare. הם מגדירים עבורך את החיבור בין התשתית המקומית שלך לתשתית שלהם (הממשק הוא דרך אמזון) ולאחר ההגדרות (כולל טבלאות ניתוב בין כל התשתית באמזון אליך) תוכל להשתמש בתשתית החדשה והמכונות שלך כאן ושם יוכלו לגשת גם ליותר מ-100 שרותים שאמזון מציעה.

איך נאמר בפרסומת: סבבה אגוזים!

התשתית הזו יכולה בהחלט לספק חברה גדולה שמעוניינת להתרחב מבחינת תשתית ה-VMWare שלה או להקים תשתית חדשה אם יש צורך בפרויקט מחקר חדש שדורש ברזלים חדשים. יש VSAN, אז לא צריך סטורג', וכל ההקמה לוקחת בפעם הראשונה שעות ספורות (רובן המתנה עד שאמזון/VMWare יקימו זאת עבורך). נשמע פתרון מצוין כשאין ברזלים מקומיים להקים את הפרויקט (ואם הפרויקט הוא גדול).

הכל טוב ויפה, עד שמגיעים … למחיר, וכפי שאתם יכולים להסתכל על מפרט הברזלים לעיל – זול זה לא הולך להיות!

המחיר מתחיל ב-8.3681 דולר לשעה פר ברזל ומכיוון שצריך מינימום 4 ברזלים (אי אפשר פחות), אז אנחנו מדברים על 33.47 דולר לשעה. נכפיל ב-720 שעות לחודש ונגיע ל-24,100 דולר לחודש, או 289,201 דולר לשנה. המחיר כמובן לא נגמר פה, על כך יש להוסיף מחיר תעבורה מהתשתית של אמזון החוצה (רוצים להתחבר ב-Remote? להוריד VM לארץ? להוריד DATA לארץ? סינכרוניזציה או רפליקציה בין VMים משם לכאן? אז תוסיפו בבקשה, 5 סנט פר ג'יגהבייט) וכרגע אם אתם רוצים Latency נמוך, אתם יכולים לשכוח מזה – בשלב זה השרות זמין בצפון אמריקה בלבד (אלא אם יש לכם קו יעודי לארה"ב, שזה סיפור אחר כמובן).

רוצים הנחה? בשמחה! תתחייבו לשנה מראש, ותשלמו פר הוסט סכום של 51,987 דולר, נכפיל ב-4 וכך נרד למחיר "מציאה" של 208,000 דולר לערך או 437,464 דולר בהתחייבות ל-3 שנים. אין שוטף+30 או 60, זה תשלום מיידי ואין אפשרות לצאת מהמחויבות באמצע התקופה.

אבל בואו נעזוב את המחיר. יש לא מעט חברות גדולות מאוד ששרפו מיליוני דולרים באגפי המחשוב בצעדים תמוהים (אל תאמינו לי, תראו מה קרה עם 600 מיליון שקל וביטוח לאומי) שבשבילם Money is not a object ואין להם בעיה להוציא מאות אלפי דולרים בשנה – האם להם זה שווה?

מבחינה טכנית גרידא, התשובה היא לא רבתי, מהסיבות הבאות:

השרידות היא אשלייתית. באמזון לדוגמא, אם תשתמש בשרות Aurura להקים שרות MySQL, אתה מגדיר שם Availability Zone, כלומר השרות שיוקם עבורך מבוזר על פני שרתים שנמצאים ב-Zones שונים שנמצאים באותו Region, כך שאם Zone נופל (הנה דוגמא) אז Zone אחר תופס פיקוד ואתה אפילו לא מרגיש נפילה. עם השרות החדש הזה – כל השרתים שלך נמצאים באותו Zone, ואם ה-Zone נופל, הכל נופל בתשתית המרוחקת. מעבר לכך, לא ניתן לפרוס את ה-Hosts על פני Regions שונים של אמזון (אם כי ניתן להקים SDDC שונים ב-Regions שונים, אך כרגע רק בצפון אמריקה).
גדילה של Storage היא בעייתית בהשוואה למחיר. זה שתוסיף עוד Host לא תקבל עוד 20 טרה אחסון, אלא סביר להניח שתקבל בערך 5 טרהבייט נטו (הסיבה לכך שעם VSAN, ה-DATA של מכונות ה-VM או DATA שאתה מייצא כ-iSCSI החוצה – מתרפלק בין המכונות כולן, כך שאם מכונה אחת נופלת, ה-Cluster ממשיך לעבוד כי ה-DATA נמצא. אפשר לעשות את החישובים כאן). הדבר המוזר בכל השרות הזה הוא שלא ניתן לחבר EBS מסוג io1 (או כל סוג EBS) כ-Datastore לתשתית.
חייבים 4 מכונות, למרות ש-VSAN יכול לעבוד גם בתצורות של 2 ו-3 מכונות פיזיות.

אבל שוב, אם יש לחברה את התקציבים, יש גם יתרונות:

הקמה של SDDC מלא עם מכונות מאוד חזקות בשעות ספורות במקום לבזבז מס' חודשים על בדיקת הצעות מחיר, ישיבות תקציב, הזמנות, הגעת ציוד, הגדרות והכנה לעבודה.
גדילה של התשתית הרחוקה תוך דקות ספורות. צריך עוד 2 ברזלים? זה יקח מס' דקות והברזלים יהיו מחוברים לתשתית ה-SDDC שלך. Host נפל? לא נורא, תוך דקות תקום מכונה אחרת ואתה יכול לגדול ל-עד 32 מכונות פיזיות (כרגע).
עבודה שקופה – מנהלי תשתית ה-vSphere שלך יכולים להקים מכונות פה או שם (או פה ושם) בצורה מהירה, מבלי להכיר לעומק איך לעבוד עם AWS (למעט החלק הראשוני של הקמת ה-SDDC).
גיבויים – הקץ ל"אין מקום לגבות". עובדים עם Veeam? מעכשיו תוכלו להשתמש באמולציית ה-VTL שלו ולגבות ל-S3 של אמזון. גם זול, גם שרידות סופר גבוהה, וזה תמיד זמין. (כעקרון אפשר לעבוד עם כל תוכנת גיבוי שיודעת לעבוד עם S3).
אחריות ושרות – אתה מקבל ניהול תשתית ומענה לכל בעיה ישירות מ-VMWare.
תשלום פר שימוש – אפשר לנסות את זה לכמה שעות או כמה ימים מבלי להתחייב על כלום ולשלם רק על השעות שניצלת.

לסיכום: אם בחברה שלכם יש תקציבים כמו מים זורמים, ואתם משתמשים בתשתית vSphere, אז בהחלט כדאי להסתכל בהצעה החדשה של אמזון/VMware. אם לעומת זאת כל שרת נרכש אצלכם בדם-ויזע, אז עדיף לוותר על השרות ומבחינה כספית – יהיה יותר זול לרכוש שרתים חזקים + רשיונות ולהכניס אותם ל-Data Center שלכם או באחת החוות של ספקי האינטרנט.

על תשתיות IT והקמת פרויקטים מבוססי לינוקס ב-Enterprise

נניח שאתם שוכרים את שרותי להקמת שרת אפליקציה לינוקסי כלשהו. לא חשוב מהי האפליקציה. סביר להניח שאקבל מכונת VM כלשהי עם הפצת לינוקס שאתם עובדים עליה. ברוב המקרים, סביר להניח שאני אצטרך חיבור אינטרנט כדי להוריד חבילות נוספות מעבר למה שקיים ב-ISO image של הפצת הלינוקס שבחרתם. לפעמים זה חבילה או 2 ולפעמים – מאות חבילות. לבקש שיורידו לי חבילה X זה לא פתרון כי לכל חבילה יש חבילות שכנות שנקראות "תלויות" (Dependencies), כך שלשם ביצוע המשימה, אני צריך את החיבור לאינטרנט, ולפעמים גם ביטול זמני של DLM ודברים כאלו שלא מאפשרים לחבילות בלינוקס לרדת.

בחברות של כמה עשרות או מאות עובדים, הסיפור די פשוט: יושבים עם מי שאחראי על האבטחה או ה-Firewall בחברה, מסבירים מה הצרכים (ואם צריך, מדגימים), החיבור נפתח, מורידים ומבצעים את ההתקנות ובסוף ההתקנה סוגרים בחזרה את הכל. לא ביג דיל.

אבל כשזה מגיע לחברות מאוד גדולות, כמו חברות בטחוניות, בנקים, ביטוח וכו' – הסיפור הרבה הרבה יותר מורכב, לפעמים צריך לקיים ישיבות, להעביר טפסים, להסביר שוב ושוב – עד שמקבלים את פתיחת ה-Firewall הזמנית כדי להוריד את החבילות ובמקרים רבים – אף אחד לא אוהב את זה. אחד התירוצים לסירוב פתיחת Firewall לאותה מכונה זה "תוריד מראש ותביא", רק שבמקרים רבים פתרון כזה אינו רלוונטי הואיל ובקונפיגורציות מסויימות יהיו מצבים שנצטרך עוד חבילות (כמו במקרים שבהם יש צורך במאגר חבילות [Repository] שאין אותו בחברה ואז חוזרים על הסיפור מחדש). אפשר להביא את הכל בדיסק נייד, נכון? אבל אז יש צורך לחבר ב-USB ואסור לחבר שום דבר ל-USB בלי ש"ילבינו" את זה קודם ולך "תלבין" דיסק קשיח שמפורמט בלינוקס..

בלינוקס, ולא חשוב איזו הפצת לינוקס, עניין החבילות שונה לחלוטין מ-Windows (אם כי ב-Windows השינויים בחבילות גם נכנסים לאט, כמו חבילות שמתקינים עם Powershell). מאגרי חבילות לדוגמא במקרים רבים לא יורדים מאיזה שרת ספציפי מסוים בחו"ל. במקרים רבים, פקודת ההורדה (yum ב-CentOS או Red Hat לדוגמא) דוגמת מהירת גישה ממספר שרתים שונים באינטרנט וגם במהלך ההורדה, אם לדוגמא חבילה מסויימת לא קיימת בשרת מסוים, ההתקנה אוטומטית "קופצת" לשרת אחר (בכתובת שונה) ומורידה את החבילות משם. אם תרצו לאחר יותר מיומיים שוב להוריד חבילות, מערכת ההתקנה שוב תדגום מהירות של מספר שרתים ויכול להיות שתבחר שרת mirror אחר כדי להוריד, כך שפתיחה ב-Firewall לכתובת URL אחת לא תסייע, מה עוד שבמקרים רבים כתובת ה-URL משתנה עם redirect ואז שוב ה-Firewall חוסם.

אז כן, הפצות לינוקס ו-Firewall בכל הקשור להתקנת חבילות – הם לא החברים הכי טובים.

מה ניתן לעשות?

ההמלצה שלי לחברות גדולות זה להקים שרת (אפשר גם שרת ישן וגם דסקטופ עם מעבד i3 יספיק עם 4 ג'יגהבייט זכרון, כל עוד מדובר על עשרות מכונות VM שיקבלו את החבילות) עם 2-3 דיסקים גדולים (SATA פשוטים של 4-8 טרהבייט, לא צריך Enterprise) ב-RAID 1 ועם 2 חיבורי רשת, רגל אחת תהיה מחוברת החוצה ורגל אחת פנימה. השרת שנקים יהיה בעצם שרת Mirror פנימי לחברה עצמה, ובשרת נריץ מספר סקריפטים שיתחברו אחת ליום לכל מיני מאגרי חבילות ויקבלו את כל החבילות של אותה הפצת לינוקס לגרסאותיה השונות. השרת מתעדכן מדי יום (לעיתים פעמיים ביום) בחבילות וכל החבילות של ההפצות יורדות ומסונכרנות עם שרת Mirror אחר או שרת Master.

אחרי שהקמנו את השרת הזה, נגדיר את השרתים הפנימיים שלנו לקבל עדכונים רק משרת ה-Mirror הפנימי שלנו (כמובן, אם יש בחברה אלפי שרתי לינוקס, PC פשוט לא יספיק ויכול להיות שיהיה צורך להקים זאת על מספר מכונות VM כאשר כל המכונות מקבלות את הקבצים משיתוף NFS ויהיה Load Balancer שיפנה את הדרישות למכונות השונות). כל החבילות חתומות כך שזה יכול לשמח את מחלקת אבטחת המידע.

כך, כשיש צורך להקים את אותו שרת אפליקציות, יש סיכוי גדול שלא נצטרך לצאת מחוץ ל-Firewall כדי להתקין את החבילות הנוספות (כמובן שיש מקרים חריגים, כמו שימוש ב-GIT כדי להוריד חבילות שמתארחות בחוץ) וניתן יהיה גם לעדכן את השרתים בחבילות עדכון החדשות מבלי להעמיס על החיבור לאינטרנט ע"י כל מכונות ה-VM.

לסיכום: הקמת Mirror מקומי יכולה לעזור המון – כשצריך להקים מכונה חדשה, כשצריך להתקין אפליקציות חדשות, וכשצריך לעדכן עדכוני אבטחה ובאגים שתוקנו בחבילות החדשות. גם כשעוברים גירסת הפצה, אם היא קיימת ב-Mirror המקומי, הרבה יותר מהיר יהיה להקים זאת מה-LAN במקום להוריד קבצי ISO מהאינטרנט.

קונים/מטמיעים שרתים? כדאי שתקראו

ברוב החברות, עד שהם רוכשים שרתים אפשר לפתוח בקבוק שמפניה. רוב החברות רוכשות שרתים אחת לכמה שנים ועם כניסת טכנולוגיות הוירטואליזציה השונות, כמות השרתים הנרכשת – קטנה. אחרי הכל, הרבה יותר קל וזול לדחוף עוד כמה עשרות ג'יגהבייט זכרון לשרת ואולי להוסיף/לשדרג מעבדים מאשר לרכוש ברזל חדש (האמת שיש לי בנושא ויכוח עם כמה אנשי IT. אחרי הכל, שרתים בסיסיים שכוללים 2 מעבדים 4 או 8 ליבות ו-16 ג'יגה זכרון + 2 דיסקים SATA – לעיתים יותר זולים משדרוג שרת קיים, תלוי בגודל השדרוג) – בתחום הזה כל חברה מחליטה לעצמה איך ולאן מתקדמים.

תחום השרתים עצמו די מתפתח. היו לנו שרתי Blade (זוכרים?) וכיום יש מחברות כמו SuperMicro שרתים שהם Twin שהם 2 או 4 שרתים במארז 2U או 4U (בהתאמה) וחברות אחרות גם העתיקו את הטכנולוגיה. היום גם ניתן להכניס דיסקים SSD PCI שעברו דיאטה רצחנית והם בעובי 7 מ"מ וניתן להכניס בין 10-15 דיסקים כאלו במארז 1U (תלוי ביצרן). מבחינה פנימית – כל יצרן בנה לעצמו פתרונות (שחלקם הגדול די קנייני) על מנת לבדל את מוצריו מהמתחרים. חלק מהפתרונות לדעתי תמוהים, חלק מעניינים – אבל ברוב המקרים הטכנולוגיה סגורה. קחו לדוגמא את HP – תכניסו דיסקים שאינם של HP (שבעצמם כלל לא מייצרים דיסקים) ותקבלו הודעה מעצבנת שהדיסקים אמנם יעבדו אבל אם תהיה תקלה – לא תקבלו LED אדום על אותו דיסק. בשבילי כאחד שעוקב כמעט מדי יום לגבי טכנולוגיות חדשות כמעט בכל סוג חומרה – זה מעצבן, כי תמיד יש פתרונות חדשים במחירים מעניינים. בשביל חברות – זה כלל אינו ISSUE, הם פשוט יקנו את הדיסקים מיצרן השרת וישלמו עוד כמה אלפי דולרים. בגלל זה אני מעדיף שרתים "לבנים" מיצרנים כמו TYAN, SuperMicro, ASRockRack, Gigabyte ו-ASUS (האחרונים יותר מייצרים לוחות אם מאשר שרתים מוכנים ללקוח).

ישנה נקודה חשובה שלצערי אינה ידועה רבות כשרוכשים שרתים חדשים: לא מומלץ להכניס אותם ל-DMZ שלכם. מדוע? אסביר.

כשחברות מוציאות שרתים חדשים, השרתים עוברים בדיקות וגם אינטל ו-AMD עושים בדיקות מקיפות למעבדים ויצרנים נוספים עושים בדיקות לציודים שהם מייצרים עבור הטמעה בשרתים, אבל יש לא מעט מקרים בהם המערכת בשלמותה כוללת באגים שונים ברמות שונות, החל מרמה של תקלה פעוטה בחיבור Serial ועד רמה שפורץ יכול לשלוט על השרת שלך (על כך, קראו בהמשך פוסט זה). החורים האלו ברוב המקרים "נסתמים" ע"י הוצאת טלאי לשרת ע"י היצרנים אבל אז ישנם 2 בעיות מהותיות:

החברה אינה מודעת לכך שיש עדכונים, במיוחד כשמותקנת מערכת כמו ESXI או לינוקס. אחרי הכל, למערכות הפעלה אלו יש מערכת עדכונים שמעדכנת את ה-OS, אך לא ממש מעדכנות UEFI/BIOS או עדכוני קושחה אחרים לשרת.
שרתים חדשים לא מקבלים בדיקות אבטחה מספיקות. מה לעשות, יצרניות לא פעם מתקמצנות להשאיל/לשכור חברות אבטחה חיצוניות ש"יקרעו" את השרת מבחינת התקפות ונסיונות התקפה על הכניסות/יציאות ועל תוכנות פנימיות שרצות על שבבים פנימיים. התוצאה – עובר זמן עד שמתגלים חורי אבטחה, עוד זמן עד שמתוקן החור אבטחה, והרבה יותר זמן עד שהלקוח מתקין זאת.

כדי לראות את הבעיה בזמן אמת, אתם מוזמנים לבצע את התרגיל הבא מול חוות השרתים שלכם: בחרו לכם מספר שרתים מיצרנים שונים, בדקו גירסאות BIOS/UEFI והשוו את מספר הגירסה למספר הגירסה שמופיעה באתר היצרן. מהיכרות שלי: בסביבות ה-50-70% מהמקרים, השרת אינו מעודכן לקושחות ול-UEFI/BIOS האחרונים (הסיבה שאני שומע הכי הרבה: "זה רץ, אז למה לנסות להתקין דברים חדשים?". התשובה שלי: אבטחה).

ישנם לעיתים חורי אבטחה ממש גדולים. קחו לדוגמא את ה-Management Engine של אינטל שנמצא בכל שרת ובכל תחנת עבודה (שכוללים את הדרייברים של אינטל). משנת 2010 ישנו חור אבטחה רציני שתוקף יכול להגיע אל ה-Management Engine (שנמצא כחומרה בתוך המכונה), להשתלט עליו ולעקוב אחרי מה שקורה במכונה במקרה הקל או להזיק לדברים שרצים במכונה במקרה היותר גרוע. שום פירמוט או החלפת דיסקים לא יעזרו. תצטרכו להשתלט על ה-Management Engine מחדש על מנת לפתור את הבעיה. לאינטל לקח 7 שנים עד שבחודש מאי הם שחררו עדכון. החור קיים ב- Intel's Active Management Technology (AMT), Standard Manageability (ISM) ,Small Business Technology (SBT) מגירסאות 6 עד 11.6. האם עדכנתם אצלכם את השרתים לחסום את הפירצה הזו? (אפשר לקרוא עוד על כך כאן)

לכן, ההמלצה שלי בנושא DMZ לדוגמא, היא הכנסת שרתים ישנים יותר (נניח דור אחד אחורה או יותר) מאשר הכנסת שרתים שיצאו זה עתה לשוק. שרתים אלו נבחנו ע"י גופים רבים, עדכונים רבים יצאו וסביר להניח שהם יהיו יותר מוגנים מבחינת קושחות ו-UEFI/BIOS (לא לשכוח לעדכן את ה-UEFI/BIOS לגירסה האחרונה לפני שמכניסים את השרתים ל-DMZ).

דבר חשוב נוסף שכדאי לעשות: לפתוח חשבון מייל בחברה שיגיע ל-IT ולרשום את אותו מייל ברשומות תפוצה שונות של יצרני הברזלים על מנת לקבל עדכונים על קושחות ועדכונים אחרים שהחברה מוציאה, כך שניתן לקבל את העדכונים ולקבוע חלונות זמן מתי לבצע את העדכונים.

לסיכום: לא חשוב איזה שרתים אתם רוכשים ומאיזה יצרן. צריך להתייחס לשרת כמו אל PC בכל מה שקשור לעדכונים ובמיוחד לגבי עדכוני קושחות ו-UEFI/BIOS. כשזה מגיע לשרתים שפונים "החוצה" ונותנים שרותים ללקוחות (גם אם זה שרותים לסניפים אחרים) – כדאי להכניס שרתים מעט יותר ישנים ובלבד שהם עודכנו לקושחות ול-UEFI/BIOS האחרונים עם הקשחה רצינית.

החלוקה

מי שעובד כעצמאי מכיר בוודאי את הדברים הבאים שאני אכתוב בפוסט זה, אולם לא כולם מכירים את רוב הסיטואציות שאתאר. מעבר לכך שישנם לא מעט אנשים שחושבים להפוך להיות עצמאיים ומצד שני יש לא מעט עצמאים שחושבים "לעשות פרסה" ולחזור להיות שכירים עקב קושי למצוא עבודות/פרויקטים, לא חשוב כמה הם טובים בתחומם והם לא תמיד יודעים מה קורה אצל השכן (העצמאי) ממול כי בכל זאת – רובם לא מפרסמים את הדברים, אז אני מעוניין בפוסט זה לעשות מעט סדר בדברים.

אין לי שום אפשרות לתת מספרים ממה שקורה אצל עצמאים שונים, אבל אני יכול לנחש מה קורה אצל הרבה, ולכן אכתוב בהערכות גסות מספרים ומדוע אלו המספרים.

אצל הרבה עצמאים התמונה פחות או יותר זהה: נניח ונכנסו בשבוע-שבועיים כ-10 הצעות עבודה שונות שהגיעו מחברים, אנשים שקוראים פוסטים שלכם בבלוג/פייסבוק שלכם, או שמצאו אתכם בגוגל. כמה מתוכם בעצם יתורגמו להזמנת עבודה שתעשו ללקוח?

התשובה: אני מעריך בין 1 ל-2. להלן הסיבות מדוע המספר נמוך:

"מגששים" – אלו לא מחפשים שתבצע עבורם בצורה מיידית עבודה (לא חשוב כמה אתה מוכשר). הם מחפשים לדעת בערך מה המחיר שתבקש עבור הפרויקט, בין אם מדובר פר שעה או פר פרויקט. בקטגוריות אלו תפגשו דברים כמו:
- חברות שיש להן ערימת משימות ואין להן מספיק אנשים לבצע את המשימות והן חושבות אם לקחת מישהו מבחוץ לבצע את המשימות כדי לעמוד ביעדים.
- חברות סטארט-אפ שעדיין לא מצאו להם אנשים שכירים מוכשרים למשימות ולכן כפתרון זמני הן מוכנות לשלם יותר לעצמאי לעשות את העבודות.
- חברות שמגישות הצעת מחיר לפרויקט עבור חברות אחרות ורוצות לקחת עצמאי שיבצע חלק מהמשימות והמחיר שתתן יגולם בהצעה (פלוס תקורה ורווח לאותה חברה).
- חברות שרוצות לפרוש מחוזה שרות עם חברה אחרת ולקחת עצמאי בפתרון בנק-שעות כדי שיתן שרות/תמיכה למוצר/פתרון מסוים.

הסיכויים לקבלת עבודה מה"מגששים" נע בין נמוך לבינוני. הם מקבלים לא מעט הצעות הן מחברות ועצמאים מתחרים או דרך חברות כ"א/גולגלות.

"לא בטוח שרלוונטי" – במקרים אלו הסיכויים לקבלת שכרך ובזמן אינם כה גבוהים. דוגמאות:
- אתה מבקש מחיר של 200 ש"ח + מע"מ לשעה, הם מוכנים לשלם לך .. 50 ש"ח לשעה או שהם מוכנים לשלם לך באחוזים וירטואליים תמורת "שותפות", ושאר ירקות.
- הצעות מפוקפקות – הם מוכנים לשלם לך פחות או יותר את מה שאתה מבקש אבל הכסף לך יגיע לחשבונך מחו"ל וינכו משכרך כמה עשרות דולרים על כך, או שתנאי התשלום אינם ברורים.
- תשלום שכר בסימן שאלה – הסטארט-אפ ישמח לשלם לך… ברגע שימצאו משקיע/אנג'ל. עד אז תקבל חלק קטן מהשכר שביקשת.

תחום נוסף שבו הסיכוי שתקבל פרויקט הוא אולי טוב, אך שום דבר אינו סגור. בד"כ זה קורה עם בנקים, חברות ביטוח, חברות תקשורת – כל דבר שם זז מאוד לאט ורעיון תשלום מקדמה תמורת שריון זמנך או "דמי רצינות" אינו ממש מקובל.

עוד תחום שסיכוייך לקבל עבודה אינו בטוח (בלשון המעטה) הם "מבקשי ההצעות": חברה X עובדת עם חברה Y והם אינם מעוניינים לשלם את הסכום שחברת Y מבקשת. הם יפנו אליך לבקש מסמך הצעת מחיר. במקרים רבים הם לא ממש מחפשים לשכור את שרותך, הם מעוניינים להשתמש במסמך הצעת המחיר שלך כדי להוריד את המחיר שחברה Y מבקשת. יכול להיות מצב שבו חברה X תשכור את שרותך בהתאם להצעת המחיר שהצעת, אבל הסיכוי לכך אינו גבוה, במיוחד אם חברה Y נותנת שרותים זמן רב לחברה X והאי-הסכמה היחידה שלהם הוא לגבי המחיר. הם יגיעו ברוב המקרים לפשרה ולא ישכרו אותך.

אז מה ניתן לעשות בנידון? איך ניתן להשיג עוד עבודות? להלן מספר נקודות חשובות:

פרסם עבודות שאינן מתאימות לך. אתה מומחה בפייתון ומישהו מחפש מתכנת ++C? קח את פרטיו ופרסם את פרטי ההצעה (אתה יכול לפרסם כאן וכאן).
עדיין לא הומצאה מכונה לקריאת מחשבות ואיש אינו יודע אם אתה במצב של 0 עבודות או שאתה מחפש עבודות, מחפש עבודה קבועה לחצי משרה, מחפש משרה מלאה לטווח ארוך וכו'. אל תתבייש, תפרסם זאת! (הח"מ מחפש לחצי משרה 🙂 ), זו הדרך הכי מהירה שחברים ישתפו זאת וסיכוייך לקבל משרה כך אינם נמוכים.
פרסם תכנים משלך על התחומים שאתה נותן בהם שרות(ים) ומדי פעם תבצע קצת SEO כך שגוגל יעלה את דירוג הבלוג/אתר שלך.. להלן דוגמא על קונטיינרים:

הדגם את יכולותיך. קל לדבר ולכתוב על דברים אבל אם יש משהו שמושך אנשים להתעניין בשרותיך – הם הדגמות של הדברים. התקנה של דברים מאפס, הגדרות שונות, הסברים איך מפעילים דברים וכו'. כל מה שאתה צריך זה חשבון בגוגל, מיקרופון ותוסף Nimbus לכרום (ניתן להתקנה מכאן). להלן דוגמא:

כרטיסי ביקור – נפגשת עם מישהו? אתה ב-Meetup ומשוחח עם אנשים? חלק כרטיסים, אולי יחזרו אליך. אל תשאיר אנשים עם תהיה "הבחור שפגשתי רציני, חבל שאין לי את הפרטים שלו".
הסעיף הבא נתון למחלוקת ביני לבין חבריי אך אני עדיין עומד על שלי: אם אתה טוב בתחומך, שקף זאת במחיר שאתה גובה. הנה כמה דוגמאות למחירים שמהם לא כדאי לרדת (תחום סיסטם/Devops/אינטגרציה/יעוץ). תזכרו שכעצמאים המדינה עושקת אותנו בכל מצב:
- עבודה חד פעמית חרום לתיקון תקלה (מעכשיו לעכשיו) – לא פחות מ-300 שקל
- חצי משרה קבועה – לא פחות מ-150 שקל
- משרה מלאה קבועה (תשלום כנגד חשבונית, לא תלוש משכורת) – לא פחות מ-120 לשעה
- יעוץ מומחה – פר שעות (בד"כ לוקחים מינימום שעה או שעתיים) – לא פחות מ-200 לשעה
"לחפור" קצת. הגעת ללקוח שרוצה ממך עבודה X. בדוק אם יש עוד דברים שאתה יכול לעשות עבורו ובכך להרחיב את העבודה או כמות שעות העבודה.
חשוב: דרוש מקדמה כאשר מדובר בעבודה גדולה. שיטות תשלום של ש+60 או ש+30 הן נחמדות אבל אם אין לך כרגע עבודות שאתה עושה בנוסף, אתה יכול להיתקע למצוקת מזומנים. אין כללים לסכום אולם אני לדוגמא נוהג לבקש בין שליש למחצית הסכום כמקדמה (בהתאם לכמות השעות או מחיר הפרויקט) וחשוב לוודא שהמקדמה תשולם לפני שאתה מתחיל לעבוד.

לסיכום: אני בהחלט מכיר מצבים שלפעמים יש זמנים שאין שום עבודה, ההצעות שאתה מקבל רחוקות מלהתגשם, שמקבלים הבטחות ריקות ושבא לזרוק הכל ולהיות שכיר, גם אם במחיר נמוך בהרבה מהמחיר שאתה מבקש. לא להתייאש, תמיד יש אפשרות להתחיל מחדש תוך שינוי דברים ותקווה לקבלת עבודות נוספות.

משפחת ה-Xeon W החדשה של אינטל. שווה לרכוש?

אפתח בסיפור קצר: לפני שנים רבות (קצת אחרי שעברתי מהצפון למרכז) עבדתי דרך מספר חברות כ"א שהפנו אותי לעבודות שונות אצל הלקוחות שלהן. לאחת מהחברות היה לקוח מאוד מעניין: ביטוח לאומי, וביקשו ממני ללכת להתראיין לעבודה שם. הראיון עבר בהצלחה וביקשו ממני להתחיל לעבוד בשבוע לאחר מכן. לפני שיצאתי החלטתי לשאול שאלה פשוטה: במהלך השיחה שלנו סיפר המראיין על המחשבים שיש לפקידים/ות שהם מחשבי IBM מקוריים (אז אלו היו ממשפחת ה-PS/2 היותר מתקדמים) ואני תהיתי – מדוע ביטוח לאומי אינם רוכשים תואמים מיבואן מקומי כלשהו, כך ביטוח לאומי היה יכול לחסוך יותר יותר מ-50% מתקציב הרכישה. תשובת המראיין: "בשביל השקט". כך למדתי לראשונה שחברות גדולות ירכשו בסכומים מאוד גבוהים מחשבים שלא יתנו שום יתרון טכני זולת אותו "שקט".

בשבוע שעבר אינטל הכריזה על משפחת מעבדים חדשה, ה-Xeon W שמיועדת (כפי שהאות W רומזת) לתחנות עבודה. מבחינת דירוג, מעבדים אלו לתחנות עבודה יושבים באמצע, כאשר ברמה הראשונית יש את ה-Xeon E3 (כלומר תקבל משהו שהוא טיפ טיפה יותר מ-i7 לדסקטופ, אבל עם מגבלות של 32 ג'יגהבייט זכרון), לאחר מכן מגיעים דגמי Xeon W ואם אתה צריך יותר מכך, אתה מוזמן לעבוד למשפחת ה-Xeon החדשים תחת שם הקוד Purley. אם נשווה זאת לדגמים קודמים, הרמה ההתחלתית היתה גם אז Xeon E3, אם אתה צריך יותר אז היית רוכש Xeon E5 V4 מסידרה 16XX ואם אתה צריך מערכת עם זוג מעבדים, היית רוכש מערכת עם מעבד (או 2 מעבדים) מסידרה 26XX. בתכל'ס – אף אחד מיצרני תחנות המותג לא היה מוכר מערכות עם 16XX אלא מערכות עם מעבדים 26XX כאשר היית יכול לרכוש מעבד יחיד ולהרחיב יותר מאוחר ל-2 מעבדים מאותה משפחה. אם לעומת זאת היית בונה מערכת, היית יכול לקנות לוח אם לתחנת עבודה ולהרכיב בו מעבד Xeon E5 V4 16XX ואם היית רוצה ביצועים נוספים, היית יכול להחליף אותו למעבד E5 26XX. טריק נוסף נחמד שהיה הוא האפשרות להחליף מעבד Xeon E5 דור 3 (כלומר V3) לדור 4 מבלי להחליף חומרה נוספת, רק עם עדכון BIOS והחלפת מעבד+קירור.

מאז שאינטל הוציאה את דור 4 ואת מעבדי ה-Kaby Lake לדסקטופ, חלו כמה שינויים גדולים בתחומי המעבדים. AMD יצאה עם משפחת ה-Ryzen והראתה שאפשר למכור לציבור מעבדים מכובדים עם יותר ליבות בפחות מהמחיר שאינטל מבקשת על Kaby Lake ולשם שינוי – גם לתת ביצועים מכובדים. בחודש שעבר AMD גם שחררה את משפחת ה-Threadripper שלה שנותנת ללקוחות ה-Prosumer מעבדים עם עד 16 ליבות ו-32 נימים, עם תמיכה של עד 1 טרהבייט זכרון ECC, עם 64 נתיבי PCIE ובלי שום נעילת מעבדים (מבחינת Overclocking) במחירים נמוכים בהרבה ממה שאינטל מציעה.

אינטל בתגובה הוציאה את מעבדי ה-Skylake-X עם Chipset חדש (ה-X299 – כך שאתה חייב להחליף לוח אם) ובמשפחת מעבדי ה-Skylake-X ישנם מעבדים שבקצה הנמוך הם עם 4 ליבות (ללא תצוגה ושמיד מבטלים לך חצי מפונקציונאליות לוח האם) ועם מעבדים די ראויים בסידרת ה-78XX כאשר בקצה העליון יש מעבד כמו 7890XE עם 18 ליבות, 36 נימים, 44 נתיבי PCI ואפילו RAID לדיסקים מבוססי NVME! כמובן שאינטל גובה על המחיר למעבדים אלו מחיר מפולפל. על ה-7890XE היא גובה 2000$ (זה כמובן לא כולל לוח אם די יקר). הפתרון המתחרה של AMD עולה 1000$ (עם פחות 2 ליבות אבל עם יותר פונקציונאליות) – אבל אינטל לא ממש מתעניינת בתחרות ואלו המחירים.

וכרגיל, כשזה מגיע לאינטל, עצם העובדה שהיא מוכנה למכור מעבדים עם יותר ליבות במחיר יותר גבוה – לא אומר שהיא תפתח פונקציונאליות שהיא מייעדת ל-Enterprise – למשתמשי ה-Prosumer! חס ושלום! רוצה זכרון? יופי, נגביל אותך ל-128 ג'יגהבייט. זכרון ECC? לא ולא! אז מה אם אתה תשלם מחיר יקר בהשוואה לפתרונות של AMD?

מה שמביא אותנו למעבדי ה-Xeon W החדשים. המעבדים האלו .. הם בעצם ה-Skylake-X רק שאינטל הפעילה כמה ביטים בתוך המעבד והגבילה את התאימות שלהם. זה שקנית לוח אם עם X299 Chipset לא אומר שתוכל לרכוש Xeon W ולהכניס אותם (למרות שהם בדיוק עם אותם כמות פינים – 2066). בשביל זה אינטל הוציאה Chipset חדש, ה-C422 וכמובן אותו Chipset מקבל רק Xeon W ואתה לא יכול לתחמן בהכנסת מעבד Skylake-X. גם מחירי ה-Xeon W קיבלו "שדרוג" ואתה תשלם בין 400-1000$ יותר על אפס תוספת בביצועים, אבל תוכל להכניס זכרון ECC (בלבד!) עד 512 ג'יגהבייט, ותקבל את שאר הבבל"ט של ה-RAS ושאר ירקות שאינטל דוחפת ללקוחות Enterprise.

עד לשנה האחרונה, לחברות שרצו תחנות עבודה או ביצועים של תחנות עבודה, לא היו הרבה ברירות. או Xeon עם המחירים הגבוהים או מעבדים כמו 6950X שהיה יותר מיועד ל-Enthusiasts עם תג מחיר מאוד גבוה. כיום לעומת זאת – המצב שונה לחלוטין. תחנות קצה רגילות (דסקטופ) לחברות – אפשר לרכוש עבורן Ryzen Pro (שכולל את הפונקציות ל-Enterprise) או Ryzen רגיל ולתחנות דסקטופ רגילות עבור הפקידות ניתן לרכוש מעבדים כמו Ryzen 3 (מגיע עם 4 ליבות ויותר זול מ-i3 שמגיע רק עם 2). לקצה הגבוה של תחנות עבודה אפשר לרכוש תחנות עם Skylake-X או AMD Threadripper (בהתחלת השנה כל יצרני המותג יאפשרו רכישה כזו), ואם מתעקשים על פונקציונאליות של Enterprise אז ניתן לרכוש את ה-Xeon W או לחלופין תחנה עם מעבד כמו EPYC 7401P שעולה $1050 אבל מגיע עם 24 ליבות, 48 נימים, 124 נתיבי PCIE ותמיכת זכרון ECC עד 2 טרהבייט ובעודף שנשאר במקום רכישת Xeon W אפשר לרכוש מספר SSD או כרטיס/ים GPU טוב/ים.

לסיכום: לראשונה אחרי שנים רבות, יש אלטרנטיבות ואופציות. לראשונה אפשר לקבל יותר בפחות, וכן, גם לקבל "שקט" לחברות גדולות בכך שניתן לרכוש את האופציות שתיארתי לעיל גם מיצרני מותג שחברות רוכשות מהן בדרך כלל.