קטגוריה: לינוקס

הפריצה ב-Equifax והבעיות ב-Enterprise

כל מי שנמצא בעולם אבטחת המידע שמע בוודאי על אירוע הסייבר הכי גדול שהיה בארה"ב עד היום: פריצה לחברת בדיקת קרדיט עם גניבת פרטים של 143 מיליון איש (ועוד 400,000 בבריטניה, ועוד מגה-פדיחות לגבי הסניף שלהם באוסטרליה מבחינת אבטחת מידע).

מקור הפריצה גם ידוע: בחברה השתמשו בפלטפורמת פיתוח Apache Struts המאפשרת פיתוח אפליקציות WEB ב-JAVA בקלות. חור האבטחה התגלה וטלאי תיקון שוחרר במרץ, אבל ב-Equifax לא ממש טרחו להטמיע את הטלאי, מה שנוצל בחודש מאי כדי לפרוץ ולגנוב את הררי המידע.

אני מניח שכל מיני מנהלי IT/מנמ"רים שקראו ושמעו על האירוע אולי בדקו אם הם מריצים אצלם את הפלטפורמה אבל אם תשאל אותם כיום, רובם יאמרו שהם מוגנים די טוב כיום, יש להם מגוון מערכות IPS, WAF, חומות אש ושאר ירקות שנועדו בדיוק למנוע זאת.

וכאן בדיוק מתחילה הבעיה..

בתור עצמאי שמוכר שרותי הקשחה לשרתי לינוקס, אני רואה בהרבה מקרים את ההסתמכות הדי-עיוורת על טכנולוגיות חיצוניות (כמו IPS ו-WAF), אני רואה הקשחות די בסיסיות שעושים לשרתים (יש סיבה שהקשחות שמומחה עושה עולות 5 ספרות ולפעמים יותר.. זה פשוט לא תהליך קצר וזה שונה בין לקוח ללקוח, תלוי במורכבות, תלוי מה השרותים וכו') ובמקרים לא מעטים הפתרון הזה יכול בהחלט לעזור, אך עד גבול מסוים.

אבל ישנם 2 בעיות בסיסיות ששום טכנולוגיה כמו FW/IPS/WAF וכו' לא ממש יכולות לפתור.

נתחיל בבעיה היותר קלה לפתרון שרובם כלל לא מיישמים. אני קורא לה "סימוכין עיוור" – שורת שרתי אפליקציה פנימיים מתחברים ל-SQL כלשהו ושולפים מידע. בד"כ אתר מבוסס Web או אפליקצייה וובית או אפליקציית מובייל – יעבירו בקשות מהאפליקציה או מהשרתי Front End לשרתי Back End, שרתי ה-Back End יתשאלו את ה-SQL, יבצעו סינון/סידור פלט ויעבירו את הנתונים בחזרה לשרתי Front End או אפליקציה. עד פה הכל טוב ויפה, וכאן יש לנו "סימוכין עיוור" – מכיוון שכל השרתי Back End ושרת ה-SQL נמצאים בכתובות פנימיות, אין שום מגבלה לכמות השאילתות (ובמקרים מסויימים גם אין סינון שאילתות) ששרתי ה-Back End יכולים לשלוח אל ה-SQL ולהעביר הלאה את המידע. שאילתה אחת או מיליון – זה אותו דבר. ה-IPS או ה-WAF יכולים להגן נגד שאילתות רחבות (ה-*), וכך בדיוק נגנב המידע מ-Equifax (מבלי להיכנס לכל הפרטים הטכניים של הפריצה).

הבה נדגים זאת: חברת תקשורת סלולרית מפעילה מוקד שרות לקוחות. מחשבי פקידי השרות לקוחות מריצים אפליקציות ווביות שמתשאלים ה-SQL נון סטופ לגבי פרטים על הלקוחות והפקידים גם מבצעים שינויים בפרטים (שינוי חבילה, חסימת מספר, שינוי פרטי לקוח ועוד ועוד). האם יש איזו מגבלה של כמות שאילתות פר PC? סביר מאוד להניח שלא וסביר להניח שגם לא נמצא מגבלה כזו גם באפליקציה הסלולרית או באתר החברה, וכך יוצא מצב שאם מאן דהוא פורץ ואני מוצא פריצה בספריה שהחברה משתמשת כדי לבנות את האפליקציית Web – אני יכול להקים מספר מכונות VM אצל ספקי ענן שונים (או יותר גרוע – כמה עשרות קונטיינרים פר VM) – הפורץ יכול לתשאל דרך החור שהוא מוצא את ה-SQL שאלות ובעזרת סקריפט שהוא יכול לבנות – הוא יכול לשאוב את המידע מה-SQL, ועד שהחברה תעלה על כך – הפורץ כבר יעלם לו (אחרי הכל, כשפתוחים חשבון אצל ספקי ענן, ספק הענן אינו מחטט בציציות הלקוח – כל עוד יש ללקוח כרטיס אשראי כלשהו [גם אם מדובר בכרטיס חד פעמי או אפילו קרדיט שהתקבל מביקור בכנס]), אף אחד לא יעצור את אותו פורץ לעשות כרצונו, ואם הוא רוצה – הוא יכול לעשות את הכל דרך VPN או הקמת VPN על ספק הוסטינג נידח כלשהו. בהצלחה במציאת הפורץ.

הבעיה השניה שהיא הרבה יותר מהותית – אלו תוכנות, פלטפורמות וספריות צד ג', ואין זה משנה אם מדובר בקוד פתוח או סגור (ולחובבי מיקרוסופט, הנה חור אבטחה רציני שמיקרוסופט בהתחלה פשוט לא רצתה לתקן כי לדעתם "זה לא חור אבטחה", ואם אתם רוצים לדעת – מכונה שלא עשיתם לה אקטיבציה, לא תקבל עדכוני אבטחה. לא מאמינים? תתקינו Windows 10, אל תפעילו אקטיבציה לכמה ימים, אחרי זה תבצעו אקטיבציה ותבדקו עדכונים – הפלא ופלא, פתאום יש ערימת עדכוני אבטחה).

כיום רוב העולם כבר למד לעבוד עם תוכנות/ספריות/פלטפורמות חיצוניות שמדיניות עדכוני האבטחה שלהם לא תמיד ברורה והם אינם כלולים באיזה Repository של הפצת לינוקס. יש כיום את Github שבמקרים רבים יכול להציל מפתחים ואנשי IT עם פרויקטים שאנשים כתבו והעלו ורבים משתמשים בכך כדי לפתור בעיות וכדי לממש דברים שונים, אולם כלי ה-IPS לדוגמא לא ממש מגלים חורי אבטחה וכלי סריקה לא ימצאו את החורים כי לפעמים אין CVE לחור אבטחה לכלי שמישהו פיתח, העלה ל-github ושכח בכלל מהפרויקט לאחר זמן מה. יותר מכך – במקרים רבים ההטמעה עצמה מוטמעת עם הרשאות שגויות (ברמת Administrator או root), עם הרשאות קבצים שגויות, או שפתחו יוזר ב-SQL ברמת "הכל כלול" (רוצים דוגמא? לכו תבדקו בחברה אלו הרשאות ה-Jenkins מותקן ורץ. הוא לא אמור לרוץ כ-root).

אני מתאר לעצמי שעתה יבואו אנשים ויאמרו "מה זה משנה, זה רץ רק פנימית, לאיש אין גישה מבחוץ" וכאן הטעות הגדולה ביותר שיש שבגינה עדיין חברות מריצות פנימית (או חיצונית) שרתי FTP לדוגמא: לא חשוב כמה תסגרו דברים ותשימו רק דברים מסויימים ב-DMZ לשרות מוגבל החוצה ללקוחות, תהיה דרך לגשת לדברים שרצים פנימה שאינם ב-DMZ. כל מה שפורץ מתוחכם צריך היום בשביל לגשת למשאבים הפנימיים שלכם זה לשתול תוכנת שליטה (פרי פיתוח עצמי או משהו מתקדם) על אחד מהלאפטופים של המפתחים או אנשי IT (לדוגמא) וברגע שאותו עובד חברה מתחבר לחברה פנימית (בעבודה) או VPN – לפורץ יש גישה למשאבים הפנימיים ואם אתם סומכים על האנטי וירוס/אנטי Malware שלכם, דעו שאת אותו טריק אפשר לבצע על הסמארטפון, הפורץ פשוט צריך לעשות שיעורי בית ואם אתם חברה גדולה מאוד עם מתחרים מעבר לים – יש סיכוי לא רע שהמתחרים יעשו זאת לכם.

נקודה חשובה נוספת שהיא לצערי נקודה בעייתית אצל חברות רבות: עדכוני אבטחה מעודכנים רק אחת למספר חודשים. זו טעות רצינית. כל CVE מדורג לפי רמת סיכון ולכן מדיניות עדכוני אבטחה אמורה להיות גמישה ולאפשר עדכוני אבטחה מהיום למחר אם דירוג ה-CVE הוא לדוגמא ברמה קריטית, ואחת למספר ימים (או שבועות) לחורי אבטחה בדירוג נמוך יותר. כיום בכל חברה יש מערכות וירטואליזציה ומערכות טסטים. לא אמורה להיות בעיה ליצור snapshot, להתקין עדכוני אבטחה ולהריץ מספר טסטים. ב-Equifax הלכו לפי השיטה של עדכונים אחת לכמה חודשים (כנראה) – ואתם רואים את התוצאה.

לסיכום: הפריצה ל-Equifax מראה לא רק מחדל אבטחה גדול, היא גם מראה מה שקיים עדיין אצל חברות רבות, אותו סימוכין עיוור והסתמכות על כל מיני כלים יקרים שאמורים לעצור את הדברים תוך כדי כך ששוכחים שהכלים האלו הם רק כלים שאין להם מוח אנושי מתפתח. אבטחת מידע כיום צריכה להיות ברמה כזו שהתשתית הפנימית צריכה להיות מוגנת כאילו היא תשתית חיצונית, כל דבר צריך להיבדק כיצד הוא מותקן ויש צורך ללמוד לעומק כל כלי שנכנס, מהם הרשאותיו, מה ניתן לצמצם ומה החשיפה שלו מבחינת אבטחה. חברות קטנות כגדולות בדיוק נפלו לדברים האלו (תשאלו את DELL לפני כמה שנים כמה קל היה ניתן לקנות מחשבים בדולרים בודדים תוך שינוי פשוט של URL). זה מצריך יותר מאמץ ויותר לימוד לגבי כל כלי, אבל לבטחונכם – זה שווה את זה.

החלוקה

מי שעובד כעצמאי מכיר בוודאי את הדברים הבאים שאני אכתוב בפוסט זה, אולם לא כולם מכירים את רוב הסיטואציות שאתאר. מעבר לכך שישנם לא מעט אנשים שחושבים להפוך להיות עצמאיים ומצד שני יש לא מעט עצמאים שחושבים "לעשות פרסה" ולחזור להיות שכירים עקב קושי למצוא עבודות/פרויקטים, לא חשוב כמה הם טובים בתחומם והם לא תמיד יודעים מה קורה אצל השכן (העצמאי) ממול כי בכל זאת – רובם לא מפרסמים את הדברים, אז אני מעוניין בפוסט זה לעשות מעט סדר בדברים.

אין לי שום אפשרות לתת מספרים ממה שקורה אצל עצמאים שונים, אבל אני יכול לנחש מה קורה אצל הרבה, ולכן אכתוב בהערכות גסות מספרים ומדוע אלו המספרים.

אצל הרבה עצמאים התמונה פחות או יותר זהה: נניח ונכנסו בשבוע-שבועיים כ-10 הצעות עבודה שונות שהגיעו מחברים, אנשים שקוראים פוסטים שלכם בבלוג/פייסבוק שלכם, או שמצאו אתכם בגוגל. כמה מתוכם בעצם יתורגמו להזמנת עבודה שתעשו ללקוח?

התשובה: אני מעריך בין 1 ל-2. להלן הסיבות מדוע המספר נמוך:

  • "מגששים" – אלו לא מחפשים שתבצע עבורם בצורה מיידית עבודה (לא חשוב כמה אתה מוכשר). הם מחפשים לדעת בערך מה המחיר שתבקש עבור הפרויקט, בין אם מדובר פר שעה או פר פרויקט. בקטגוריות אלו תפגשו דברים כמו:
    • חברות שיש להן ערימת משימות ואין להן מספיק אנשים לבצע את המשימות והן חושבות אם לקחת מישהו מבחוץ לבצע את המשימות כדי לעמוד ביעדים.
    • חברות סטארט-אפ שעדיין לא מצאו להם אנשים שכירים מוכשרים למשימות ולכן כפתרון זמני הן מוכנות לשלם יותר לעצמאי לעשות את העבודות.
    • חברות שמגישות הצעת מחיר לפרויקט עבור חברות אחרות ורוצות לקחת עצמאי שיבצע חלק מהמשימות והמחיר שתתן יגולם בהצעה (פלוס תקורה ורווח לאותה חברה).
    • חברות שרוצות לפרוש מחוזה שרות עם חברה אחרת ולקחת עצמאי בפתרון בנק-שעות כדי שיתן שרות/תמיכה למוצר/פתרון מסוים.

הסיכויים לקבלת עבודה מה"מגששים" נע בין נמוך לבינוני. הם מקבלים לא מעט הצעות הן מחברות ועצמאים מתחרים או דרך חברות כ"א/גולגלות.

  • "לא בטוח שרלוונטי" – במקרים אלו הסיכויים לקבלת שכרך ובזמן אינם כה גבוהים. דוגמאות:
    • אתה מבקש מחיר של 200 ש"ח + מע"מ לשעה, הם מוכנים לשלם לך .. 50 ש"ח לשעה או שהם מוכנים לשלם לך באחוזים וירטואליים תמורת "שותפות", ושאר ירקות.
    • הצעות מפוקפקות – הם מוכנים לשלם לך פחות או יותר את מה שאתה מבקש אבל הכסף לך יגיע לחשבונך מחו"ל וינכו משכרך כמה עשרות דולרים על כך, או שתנאי התשלום אינם ברורים.
    • תשלום שכר בסימן שאלה – הסטארט-אפ ישמח לשלם לך… ברגע שימצאו משקיע/אנג'ל. עד אז תקבל חלק קטן מהשכר שביקשת.

תחום נוסף שבו הסיכוי שתקבל פרויקט הוא אולי טוב, אך שום דבר אינו סגור. בד"כ זה קורה עם בנקים, חברות ביטוח, חברות תקשורת – כל דבר שם זז מאוד לאט ורעיון תשלום מקדמה תמורת שריון זמנך או "דמי רצינות" אינו ממש מקובל.

עוד תחום שסיכוייך לקבל עבודה אינו בטוח (בלשון המעטה) הם "מבקשי ההצעות": חברה X עובדת עם חברה Y והם אינם מעוניינים לשלם את הסכום שחברת Y מבקשת. הם יפנו אליך לבקש מסמך הצעת מחיר. במקרים רבים הם לא ממש מחפשים לשכור את שרותך, הם מעוניינים להשתמש במסמך הצעת המחיר שלך כדי להוריד את המחיר שחברה Y מבקשת. יכול להיות מצב שבו חברה X תשכור את שרותך בהתאם להצעת המחיר שהצעת, אבל הסיכוי לכך אינו גבוה, במיוחד אם חברה Y נותנת שרותים זמן רב לחברה X והאי-הסכמה היחידה שלהם הוא לגבי המחיר. הם יגיעו ברוב המקרים לפשרה ולא ישכרו אותך.

אז מה ניתן לעשות בנידון? איך ניתן להשיג עוד עבודות? להלן מספר נקודות חשובות:

  • פרסם עבודות שאינן מתאימות לך. אתה מומחה בפייתון ומישהו מחפש מתכנת ++C? קח את פרטיו ופרסם את פרטי ההצעה (אתה יכול לפרסם כאן וכאן).
  • עדיין לא הומצאה מכונה לקריאת מחשבות ואיש אינו יודע אם אתה במצב של 0 עבודות או שאתה מחפש עבודות, מחפש עבודה קבועה לחצי משרה, מחפש משרה מלאה לטווח ארוך וכו'. אל תתבייש, תפרסם זאת! (הח"מ מחפש לחצי משרה 🙂 ), זו הדרך הכי מהירה שחברים ישתפו זאת וסיכוייך לקבל משרה כך אינם נמוכים.
  • פרסם תכנים משלך על התחומים שאתה נותן בהם שרות(ים) ומדי פעם תבצע קצת SEO כך שגוגל יעלה את דירוג הבלוג/אתר שלך.. להלן דוגמא על קונטיינרים:

  • הדגם את יכולותיך. קל לדבר ולכתוב על דברים אבל אם יש משהו שמושך אנשים להתעניין בשרותיך – הם הדגמות של הדברים. התקנה של דברים מאפס, הגדרות שונות, הסברים איך מפעילים דברים וכו'. כל מה שאתה צריך זה חשבון בגוגל, מיקרופון ותוסף Nimbus לכרום (ניתן להתקנה מכאן). להלן דוגמא:
  • כרטיסי ביקור – נפגשת עם מישהו? אתה ב-Meetup ומשוחח עם אנשים? חלק כרטיסים, אולי יחזרו אליך. אל תשאיר אנשים עם תהיה "הבחור שפגשתי רציני, חבל שאין לי את הפרטים שלו".
  • הסעיף הבא נתון למחלוקת ביני לבין חבריי אך אני עדיין עומד על שלי: אם אתה טוב בתחומך, שקף זאת במחיר שאתה גובה. הנה כמה דוגמאות למחירים שמהם לא כדאי לרדת (תחום סיסטם/Devops/אינטגרציה/יעוץ). תזכרו שכעצמאים המדינה עושקת אותנו בכל מצב:
    • עבודה חד פעמית חרום לתיקון תקלה (מעכשיו לעכשיו) – לא פחות מ-300 שקל
    • חצי משרה קבועה – לא פחות מ-150 שקל
    • משרה מלאה קבועה (תשלום כנגד חשבונית, לא תלוש משכורת) – לא פחות מ-120 לשעה
    • יעוץ מומחה – פר שעות (בד"כ לוקחים מינימום שעה או שעתיים) – לא פחות מ-200 לשעה
  • "לחפור" קצת. הגעת ללקוח שרוצה ממך עבודה X. בדוק אם יש עוד דברים שאתה יכול לעשות עבורו ובכך להרחיב את העבודה או כמות שעות העבודה.
  • חשוב: דרוש מקדמה כאשר מדובר בעבודה גדולה. שיטות תשלום של ש+60 או ש+30 הן נחמדות אבל אם אין לך כרגע עבודות שאתה עושה בנוסף, אתה יכול להיתקע למצוקת מזומנים. אין כללים לסכום אולם אני לדוגמא נוהג לבקש בין שליש למחצית הסכום כמקדמה (בהתאם לכמות השעות או מחיר הפרויקט) וחשוב לוודא שהמקדמה תשולם לפני שאתה מתחיל לעבוד.

לסיכום: אני בהחלט מכיר מצבים שלפעמים יש זמנים שאין שום עבודה, ההצעות שאתה מקבל רחוקות מלהתגשם, שמקבלים הבטחות ריקות ושבא לזרוק הכל ולהיות שכיר, גם אם במחיר נמוך בהרבה מהמחיר שאתה מבקש. לא להתייאש, תמיד יש אפשרות להתחיל מחדש תוך שינוי דברים ותקווה לקבלת עבודות נוספות.

התהליך המומלץ בעת ביצוע פרויקט ע"י יועץ

אתחיל במקרה שקרה לי לפני זמן מה אצל לקוח: הלקוח ביקש לבנות לו POC די גדול בקשר למעבר ממכונות וירטואליות לקונטיינרים. היו לו דרישות ספציפיות מאוד, פלטפורמה מועדפת וכו'. ישבתי עם הלקוח, שוחחנו על הפרויקט, קבענו מחירים, תשלום, מקדמות, הסכמים שונים ולסיום לחצנו ידיים וקבענו שהפרויקט יחל להיות מבוצע בעוד חודש. החברה, מטוב ליבה, החליטה להזמין את הח"מ לארוחת צהרים יחד עם מספר מנהלים נוספים. הלכנו לאכול ובזמן הארוחה ביקשתי להתעניין במוצר עצמו, מה הוא עושה, איך וכו'. הסכם סודיות כבר חתמתי, כך שלא אמורה להיות לנציגי החברה בעיה לפרט על מה מדובר.

מספר דקות לאחר שהתחילו להסביר לי על המוצר, החיוך שעל פניי נמחק והתאבון לאוכל נעלם. מסתבר שאף אחד לא טרח לאמר לי שמדובר על מוצר שמשלב גם רכיב חומרה וגם מודול קרנל בלינוקס יחודי למוצר, 2 דברים ש-Docker (וקונטיירים בפורמטים מתחרים) לא ממש תומכים בצורה טובה, ובמקרה שלהם יהיה צורך בשכתוב מאסיבי ל-Docker על מנת שיעבוד ושכתוב Docker הוא לא בדיוק שרות שהעסק שלי מספק. מכיוון שפתרון קונטיינרים לא יעבוד אצלם, ניסיתי להבין מה הבעיה שלהם עם פתרון הוירטואליזציה שלהם. על מנת לפתור את הבעיה היה צריך לכתוב להם מספר סקריפטים קצרים. העבודה בוצעה אולם כל הפרויקט השאיר טעם מר בפה: מפרויקט של כמה מאות שעות, הוא ירד … לשעה וחצי.

מצב זה מתרחש בלא מעט מקרים כאשר חברות מעוניינות לבצע פרויקט. חברות רבות שמציעות פרויקט, מציגות את הדרישות של הפרויקט ומה בדיוק הן רוצות שיוקם, וכאן בדיוק מתחילות הבעיות. מבחינה טכנית תמיד אפשר לעבוד בשיטת ה"ראש קטן" אולם הבעיה שאם הלקוח לא יהיה מרוצה מהפתרון, זה יהיה גם הפרויקט האחרון שהיועץ/אינטגרטור העצמאי יבצע עבור החברה, וברוב מוחץ של המקרים, עצמאים מעוניינים בביצוע עבודות נוספות לאותן חברות.

לעניות דעתי, דברים צריכים להתבצע בדיוק ההיפך.

נתחיל בהסכמה כללית: כשאתם שוכרים יועץ מומחה, אתם לוקחים מישהו שמבין באותו פתרון לא פחות מכם אם לא יותר. בכל זאת – זו המומחיות שעליה הוא הצהיר ואף אחד אינו מוכן שאותו יועץ "יתגלח" על המערכות שלכם. מעבר לכך, מומחה אמיתי משקיע הרבה יותר בתחומו ויש לו נסיון מצטבר רב. אתם משלמים מחיר לא זול על אותו אדם, ואתם מצפים לתוצאות בהתאם.

לכן, בשלב הראשון – תיאור הפרויקט צריך לכלול קודם כל את הפירוט מה האפליקציית קצה שצריכה לרוץ. האם מדובר במערכת Build? האם מדובר באפליקציות ישנות? גרסאות טסט של המוצר/שרות וכו' וכו'. יש מקומות שפתרון וירטואליזציה יתאים, ויש מקומות שפתרון קונטיינריזציה יתאים יותר ויש גם מקרים שעקב דרישות – יהיה צורך להריץ את זה על ברזל פיזי.

משם עוברים לשאר החלקים – אחסון (Storage), רשת (Network) ומחשוב (Compute). היכן מומלץ לחשוב על פתרון NFS והיכן מומלץ על פתרון בלוק כמו iSCSI? האם ללקוח יש תשתית תקשורת מתקדמת (10/25/50 ג'יגהביט) או שצריך לעבוד ב-Teaming? האם חיבור הסטורג' "יחנק" עקב עבודה מאומצת של הפתרון שהלקוח רוצה שירימו לו? האם הלקוח צריך לעבוד ב-HA או DR או שאם נופל הפתרון ויש השבתה זמנית זה לא יהיה קריטי בשבילו? ועוד לא דיברנו על שילוב אוטומציה, Workflow ועוד דברים אחרים.

לסיכום: חברות רבות רוצות פתרון X וזהו! במקרים רבים הם כבר עשו את החישובים שלהם או שהם רוצים "לטבול אצבעות" דרך POC עם פתרון X, וזה מעולה, אבל כשמביאים מומחה מבחוץ, הוא בד"כ יביא איתו הסתכלות נוספת, לפעמים אחרת, ולפעמים ההסתכלות הזו יכולה להאיר נקודות שלא חשבו עליהן לפני כן, או שהמומחה יכול להציע פתרונות שהם יותר זולים, יותר פתוחים, יותר קלים למימוש או שפשוט יותר מתאימים להצלחת הפרויקט.

Solaris / SPARC – הסוף

לפני מספר שבועות פרסמתי בפייסבוק הודעה כי בכל מה שקשור למערכת הפעלה Solaris – הסוף מגיע ממש בקרוב. בתגובה קיבלתי הודעה פרטית מאחת מהחברות שדוחפות את סולאריס שעצם זה שאני מפרסם "זה לא יפה", אז עניתי בנימוס שאינני יודע אם זה יפה או לא, אבל לי אישית חשוב שאם מנהל IT או מנמ"ר שקורא את הפוסטים שלי בפייסבוק, אז שידע לפחות את המצב ואם הוא רוצה – שיחליט לעשות מיגרציה למערכת הפעלה אחרת או שימצא לעצמו פתרונות תחזוקה. אני לא כותב את הדברים בשביל "לדחוף" שרותים של העסק שלי (העסק שלי כבר בין כה אינו נותן שרותים ל-Solaris אחרי שאורקל תבעה בחו"ל מספר אינטגרטורים שנתנו פתרונות ללא קשר לאורקל).

אז מדוע בעצם Solaris מתה? מדוע צוותי בניית מעבדי ה-Sparc בדרך לארוז את החפצים ולחפש עבודה אחרת? לעניות דעתי, התשובה לכך קשורה ב"שידוך"  בין 2 הצדדים. SUN היתה חברה שעברה שינוי מאוד קיצוני עד למכירתה (כל המוצרים של SUN – הקוד שלהם שוחרר תחת רשיונות שונים) ואילו אורקל הלכה בדיוק בכיוון ההפוך – הם סגרו וזרקו יותר ויותר פרויקטים מבוססי קוד פתוח שהחלו להיכתב באורקל (כמו BTRFS וכו'). אורקל קנתה את SUN כי אורקל חשבה שהיא כך תוכל להתרחב ותוכל למכור ללקוחות פתרונות משולבים חומרה ותוכנה עם רווח נאה מאוד לאורקל.

בהתחלה זה עבד לא רע. בכל זאת, ל-Sun היו שרתים כלל לא רעים, פתרונות סטורג' מבוססי ZFS, פתרונות משולבים כמו Exadata ועוד מוצרים שחברות גדולות רכשו, אך הבעיה הגדולה ביותר היתה – סטגנציה. מערכת ההפעלה Solaris לא קיבלה עדכונים רציניים, מערכת ה-ZFS גם לא קיבלה תכונות חדשות ורציניות מאז סולאריס 10, וגם מעבדי ה-SPARC החדשים לא ממש היוו איום רציני לאינטל (שבסופו של דבר כבשה את שוק השרתים בכל מובן). אינטל פתחה מרכזי לינוקס בתוך החוברה ובסבלנות ועבודה עם יצרני הפצות לינוקס כמו רד-האט ו-SuSE כדי לשפר עוד ועוד את ליבת הלינוקס (ואת המעבדים עצמם) על מנת לתת תוצאות לא-פחות-טובות מהשילוב של סולאריס ו-SPARC וכיום מבחינה טכנית, אין שום הצדקה טכנולוגית להטמיע Solaris. אם אתה מחפש פתרון מבוסס יוניקס, פשוט תתקין לינוקס ותגמור עם זה, שלא לדבר על כך שדברים שנכנסו חזק לטרנד כמו Machine Learning או IOT – אתה צריך לינוקס וסולאריס לא יתן לך פתרון (בהצלחה להפעיל כרטיסי Tesla עם סולאריס. מנסיון – זה לא כיף, גם כשיש דרייברים של nVidia).

כשחברה מפתחת מערכת הפעלה, בין אם מדובר במערכת שהבסיס שלה הוא קוד סגור (מיקרוסופט) או קוד פתוח (יוניקס) או משולב (zOS) – החברה צריכה להיות כמה שיותר "שקופה" ולסייע לכל מי שרוצה בכך, בין אם מדובר בחברות המפתחות תוכנה (ISV) או חומרה (IHV) או אינטגרטורים עצמאיים ולמעט עניין רשיונות למערכת הפעלה – הדבר האחרון שהחברה צריכה לעשות זה לשלוח מכתבי איום לאינטגרטורים שמנסים לתת פתרונות ללקוחות שמשתמשים במערכת ההפעלה של החברה. דבר נוסף הוא פתיחת טכנולוגיות – גם IBM, גם מיקרוסופט ובוודאי רד-האט, סוזה, אובונטו, VMWARE ואחרים – כשהם מפתחים דברים חדשים ורוצים לשתף את זה בציבור, אתה תמצא תוך זמן קצר את הקוד ב-GitHub ומפתחי החברה ישמחו לסייע בבעיות או בקבלת רעיונות ושיפורים לדברים החדשים שהם שחררו. ככה זה היום – חברות פיתוח מערכות הפעלה כבר הפסיקו לפחד מקוד פתוח והן דווקא מאמצות את המהלכים בחום. אתם יכולים להיכנס ל-GitHub ולראות לדוגמא פרויקטים של מיקרוסופט, IBM, VMWARE וגם Oracle (אם כי מה שאורקל מעלה זה סקריפטים וכלי עזר שהמהנדסים פיתחו, לא פרויקטים עצמאיים) כך שאם נמדוד ונדרג חברות מבחינת תרומת קוד ופרויקטים – נקבל את אורקל במקום די עגום שם למטה.

אורקל מנסה גם ללכת בשיטת ה-Me too. פתרון הוירטואליזציה שלהם? העתק של Xen. פתרון הלינוקס שלהם? העתקה ישירה מ-RHEL (של רד-האט) ואפילו הכלים המיוחדים שאורקל העבירו מסולאריס – כיום ב-2017 יש להם חלופות שהן בקוד פתוח לגמרי וכמובן רצות על כל הפצת לינוקס. גם בתחום הענן אורקל התעוררה מאוחר מדי ואם תסתכלו מבחינת דוחות Market Share, תוכלו לראות שאורקל נמצאת בד"כ בגרפים בתוך קטגוריית ה-Others. איך אורקל ישיגו לקוחות לענן שלהם? בכך שהם יעשו כל מאמץ לדחוף את הלקוחות שלהם שמשתמשים ב-Middleware וב-DB של אורקל – לענן תוך מתן הנחות (אני מנחש: זמניות) ולמי שמתעקש לעבוד On Premise – חכו לחשבוניות החידוש רשיון.

האם אורקל מחר הולכת "למות"? אני בספק, אבל מצד שני בינתיים לא רואים שום מנועי צמיחה רציניים שם. אם מחר חברתכם תחליט לעבור לענן, סביר להניח שהיא תבחר באמזון או מיקרוסופט ואולי גם יחשבו על פתרון הענן של גוגל, אבל אני מאוד בספק אם חברות יעברו לענן הציבורי של אורקל. גם בתחום ה-On Premise מחכה לאורקל תחרות לא קלה עם ההצעה החדשה של מיקרוסופט לחברות שמתעקשות להריץ את ה-DB שלהם באורקל תחת לינוקס: מיקרוסופט מוכנה לתת רשיון מלא ל-SQL Server החדש שרץ תחת לינוקס בחינם לכל לקוח שעובר מאורקל (ואגב, ה-SQL של מיקרוסופט יכול לרוץ גם כקונטיינר Docker בלינוקס) כך שכשחברות יצטרכו לחדש רשיון, יהיה להן קשה מאוד לסרב להצעה של מיקרוסופט, במיוחד שהן לא צריכות לשנות מערכת הפעלה..

לסיכום: ביום שישי האחרון אורקל כבר החלה להעיף מאות אנשים הביתה. מה זה אומר לך (אם אתה מריץ מוצרים שלהם בארגון)? שאם אתה מריץ את ה-DB שלהם אז כרגע אין לך ממה לחשוש, אבל אם אתה מריץ Solaris, הגיע הזמן לקדם תוכנית מיגרציה למעבר ללינוקס וכמה שיותר מוקדם יותר טוב. אורקל משתדלת לעשות שגיאות שאחרים עשו בעבר והחברה לא ממש רוצה להפיק לקחים. לך, כלקוח – כן כדאי להפיק לקחים ולא להישאר במצב שאם תצטרך עזרה ותמיכה – תקבל משהו לקוי.

מוגש כחומר למחשבה.

עדכונים לגבי ESXI

זמן רב לא כתבתי על VMWare ESXI והגיע הזמן אולי לפרסם כמה דברים שחלק מהקוראים יודעים וחלק לא וגם לתת לכם זמן לחשוב לגבי גירסה עתידית של ESXI והאם כדאי יהיה לעבור אליה.

נתחיל בהווה: אם יש לכם גרסאות 4, 5, 5.1, 5.5 אז אולי הגיע הזמן יהיה לחשוב על שדרוג. לפי המסמך הזה של VMWare, גרסאות 4, 5.0, 5.1 כבר סיימו את חייהם מבחינת תמיכה ואם אתם מריצים גירסה 5.5 – היא תסיים את חייה ב-19/9/2018 כך שכדאי בתכנון התקציבי להכניס הוצאת שדרוג.

אם אתם משתמשים בגירסה 6.0 של ESXI אז מאוד מומלץ לשדרג לגירסה 6.5U1. השינויים בין 6.0 ל-6.5 הם רבים וכוללים שינויים ועדכונים ל-vSAN, עדכוני דרייברים רבים, מעבר ל-VSCA (ב-VMware ממש רוצים שתעבור ל-VCSA והם נותנים "הטבות" ב-VCSA כמו כלי מיגרציה, High Availability "טבעי", וגיבוי ושחזור "טבעיים" (של ה-Appliance, לגיבוי מכונות VM תמשיכו להשתמש ב-Veeam). ההתקנה של VCSA הרבה יותר קלה ואתם יכולים לקרוא על מגוון התכונות החדשות במסמך הארוך והרשמי כאן או בגירסה המקוצרת כאן. השדרוג מ-6.0 ל-6.5U1 עולה לכם … 0 שקלים מבחינת רישוי.

אם יש לכם גירסה 6.5, מאוד מומלץ לשדרג ל-6.5U1 בגלל כמה סיבות, להלן חלק מהן:

  • גירסת VSAN שודרגה ל-6.6 (והיא מצריכה ESXI 6.5 כולל VCSA 6.5 או אם אתם עדיין בגירסת Windows – אז vCenter Server 6.5 – מומלץ בחום לעבור ל-VCSA, הוא יעביר לכם את הנתונים אוטומטית) ואם אתם עובדים All Flash תקבלו הפתעה נחמדה – שיפור של 50% בביצועים. בנוסף תכנון גדילה עובר עתה תהליך Pre-check כך שהדברים יהיו יותר בטוחים ולא יפלו עקב חישוב שגוי מצד מנהל המערכת. בנוסף מקבלים את vRealize Operation Management, תהליך ה-Deploy יותר קל, תהליך בדיקת התקינות שופר מאוד, אין יותר צורך ב-Multicast (אני יכול לדמיין אנחת רווחה מאנשי התקשורת), שיפורים ב-Cross Site Protection (לאלו שמשתמשים בזה, לא מכיר כאלו) ועוד. אפשר לקרוא מה חדש כאן.
  • אם אתם חושבים לרכוש ברזלים חדשים כמו שרתים מבוססי מעבדי EPYC (שאפו!) או שרתים מבוססי דור 5 של Xeon – תצטרכו את ה-Update 1 של גירסה 6.5, אחרת תקבלו מסך סגול והמון עצבים. לאלו שרוצים להריץ בביתם כ-LAB את גירסה 6.5 על מעבדי Ryzen או Threadripper או Skylake-X – גם אתם תצטרכו את גירסת 6.5U1. (לא מומלץ לנסות על Kabylake-X – ניסיתי, זה נופל לאחר זמן מה מבחינת ביצועים ו-VMware אפילו לא מוכנים להתייחס לכך).
  • עדכוני דרייברים – ישנם עדכונים לכל כרטיסי הרשתות, החל מכרטיסים בסיסיים כמו כרטיסים מבוססי אינטל של 1 ג'יגהביט ועד לכרטיסים של 40/50 ג'יגהביט (למיטב ידיעתי כרטיסים של 100 ג'יגה תצטרכו דרייבר יצרן עדיין).
  • ה-vCenter יכול להיות ב-High Availability באופן טבעי ללא צורך בקפיצת ראש לבריכה בעומק חצי מטר. מגדירים Active, Passive ו-Witness ויאללה – יש HA. פונקציה זו אינה קיימת בגירסת Windows. כמו שאמרתי – VMWare מאוד רוצים שתעופו מגירסת ה-Windows לטובת גירסת ה-Appliance.
  • שדרוג מכונות ESXI הרבה יותר קל וברוב המקרים אוטומטי לגירסה אחרונה עם VCSA. שימו לב: קודם משדרגים Appliance ורק אז את ה-Hosts.
  • גם VUM עבר שדרוגים בכל הקשור לעדכונים ומעתה הוא יכול גם לשדרג אוטומטית (אם תרצו) מכונות VM לגירסה אחרונה (או גירסה שתקבעו) של תאימות VM.
  • בכל הקשור ל-Auto Deploy, מי שמנהל את ה-vSphere בחברה אולי ישמח לדעת שהוא פחות יצטרך להשתמש ב-PowerCLI ועכשיו יש ניהול גרפי מלא של הדברים וגם בניית Image חדש של ESXI Boot תוך כדי הוספה והעפה של דרייברים.
  • ויש עוד ערימות של תכונות חדשות…

אחד הדברים החשובים לגבי תשתית vSphere מהגירסאות הקיימות לגירסה 7 העתידית – זה שגירסה 7 העתידית תהיה שונה מאוד ממה שהיה עד כה. זה לא סוד ש-VMWare עובדים לאט (רק בגירסה 6.5 הם התחילו לתמוך ב-VMWare tools חתומים והתקנה של מערכות הפעלה עם Secure Boot), אבל בגירסה 7 הם רוצים לסגור פערים. העולם עובר לקונטיינרים וכרגע ל-VMware אין תשובה ב-vSphere באופן רשמי, כנ"ל לגבי פתרון תחרותי ל-OpenStack או Azure Stack של מיקרוסופט (אם כי יש להם כלי להקים OpenStack בתוך vSphere – ראו למטה), כך שגירסה 7 תהיה שונה לחלוטין מכל הגרסאות הקודמות. אי אפשר למסור עליה פרטים (אין לי הסכם NDA עם VMware אבל מצד שני אין לי חשק מחר לקום בבוקר ולקבל טלפון וצעקות מאנשים שם) אך מה שכן אפשר לאמר – שהיא בהחלט תקל על חברות גדולות שרוצות לעבור להשתמש בקונטיינרים (ויש לה כבר פרויקטים בקוד פתוח בנושא, אפשר לראות אותם כאן – ויש המון). משהו אחד שאני יכול להמר (אין לי בסיס משמועות לכך) זה ש-VMWare גם תבצע אינטגרציה של VMWare Integrated Openstack לתוך vSphere בעזרת מוצרים משלימים שיש כבר ל-VMware ובעזרת חלקים בקוד פתוח (שהיא תשחרר שינויים תחת אותם רשיונות). אגב, למי שלא מכיר את התוכנה – מוזמן לעקוב אחר המצגת הנחמדה כאן.

לסיכום: ישנם לא מעט חברות גדולות שרוצות להישאר רק על VM, לא ענן מבוסס OpenStack, לא קונטיינרים (אולי בעתיד) וחברות רבות הן גם מאוד שמרניות, לכן אני חושב שנראה כאן מעין "קו" וירטואלי בין מוצרים והטמעות שחברות יבחרו. עד גירסה 6.5U1 ה-vSphere סובב כולו סביב VM והתשתיות לספק את הדרישות ל-VM (רשתות, סטורג' וכו'). מגירסה 7 המוצר יהיה הרבה יותר גדול ומורכב בהרבה מהיום ולא בטוח שחברות ירצו לקפוץ אליו  ויש מצב שיותר ויותר חברות יחליטו להישאר עם 6.5U1 ואת השאר להעביר לעננים ציבוריים במקום לשדרג לגירסה 7 (ודרך אגב, אני מאמין שגירסה מוקדמת שלה אנו נראה ב-VMWorld שתתרחש עוד 18 יום ולאחר מכן ב-VMWare Europe. אגב, בכנס הזה נראה את התשובה של VMWare לאינטגרציה עם עננים ציבוריים, לא רק של אמזון).

הולך להיות מעניין…

קצת על רד-האט, BTRFS, פוליטיקה ומוכנות ל-Enterprise

אם נסתכל כיום על תשתיות של כל Enterprise או כל חברה גדולה, נראה שכיום רוב מכונות הלינוקס וה-Windows רצות כרגע על VM, בין אם זה רץ על ESXI, על Hyper-V, על OpenStack או בעננים ציבוריים או פרטיים. גם לינוקס וגם Windows רצים בלי בעיה כ-VM ולכל מערכת הפעלה יש תמיכה טובה בקישוריות בין ה-VM ל-Hypervisor שמריץ אותו.

הבעיות מתחילות כשצריכים להריץ הפצות לינוקס כמו רד-האט או סנטוס על "ברזל" פיזי או Appliance פיזי. אין שום בעיה להתקין לינוקס וברוב המקרים גם לא נצטרך דרייברים, וה-File system יעבוד כמו שצריך, אולם יש דברים בלינוקס שהם אינם קלים או מובנים למשתמשים רבים שאינם אנשי לינוקס ותיקים. יצירת RAID מבוסס תוכנה (Software RAID או Fake RAID) הם לא בדיוק דבר הכי קליל, במיוחד אם רוצים לשלב Volume Management בתוך אותו RAID תוכנה (אם כי כמובן יש אתרים שמסבירים כיצד לעשות זאת). את המשוכה הזו ניתן לדלג עליה די בקלות אולם אם אנחנו רוצים לבצע Snapshots או להוסיף SSD כ-Cache לאותו RAID, זה כבר נהיה יותר מורכב. רוצה גם לבצע Compression ו-DeDup בזמן אמת? כאן כבר תצטרך איש לינוקס טוב וזה לא תמיד אפשרי, תלוי במה קיים ובאפשרות לשנות דברים.

האם ניתן לעשות את הדברים בלינוקס? התשובה היא שבהחלט כן. אני כותב את הפוסט הזה בביתי ואחד משרתי ה-NAS שלי עושה בדיוק את הדברים הללו: ה-RAID הוא תוכנה, המערכת מייצאת iSCSI, CIFS, NFS החוצה למערכות אחרות (כל עריכת הוידאו שלי שאתם רואים בערוץ הוידאו של העסק מבוצעת על CIFS/SAMBA, לא על דיסק מקומי), יש DeDuplication  ויש דחיסה והכל רץ על "מפלצת" עם … מעבד i5 ועם 16 ג'יגהבייט זכרון, 5 דיסקים מכניים ו-2 דיסקים SSD ישנים שישבו אצלי במגירות. המערכת עצמה רצה על ZFS עם הפצת CentOS 7 ועם כל העומס שאני זורק עליה (ויש עומס) – היא עושה את עבודתה יציב כבר 4 שנים בלי תקלה אחת הקשורה ל-ZFS.

אז אם יש את זה, מדוע אינך רואה בהפצת לינוקס מבוססת רד-האט או סוזה אפשרות להקים מכונה עם ZFS? הרי ל-ZFS יש כבר ותק של בערך 12 שנה ב-Sun עם סולאריס (המערכת פותחה שם במשך 5 שנים לפני שהיא שולבה בסולאריס).

הסיבה הרשמית היא "בעיה ברשיון", הסיבה המציאותית יותר היא … פוליטית.

הרשיון ש-ZFS שוחרר כקוד פתוח הוא רשיון CDDL, רשיון המאפשר שילוב הקוד במסגרת פרויקטים בקוד פתוח אך אינו מאפשר שילוב עם קוד מבוסס GPL כמו קוד הליבה (Kernel) של לינוקס, כך שאנחנו לא נראה אף פעם את קוד ה-ZFS משולב בתוך קוד הליבה של לינוקס. יחד עם זאת, ישנם מספיק דרכים עוקפות (וחוקיות) לשלב את ZFS בהפצת הלינוקס עוד בשלב ההתקנה, בדיוק כמו שאובונטו עושים (החבילות אינן כלולות ב-ISO, הן פשוט ניתנות להורדה ויש הוראות כיצד להכין מערכת כזו שכולה תהיה ZFS.

העניין הוא שרד-האט לא מעוניינים להכניס דבר שאינו תחת רשיון GPL/BSD/MIT וכו' כמו ZFS (למרות שיש ל-ZFS יתרונות רבים על פני כל שיטה אלטרנטיבית) ורד-האט אינם מעוניינים לפנות לאורקל, לסכם על רשיון, להעביר סכום כסף ולשלב זאת בהפצה. זו המדיניות של רד-האט בכל מה שקשור לקוד חיצוני ופטנטים (בדיוק הפוך ממיקרוסופט – ששם היו פשוט רוכשים רשיון, רוכשים את הטכנולוגיה או את החברה, ולרד-האט לא חסר כסף).

ב-2008 החלה לקום מערכת ניהול קבצים ודיסקים חדשה בשם BTRFS. בעקרון, BTRFS אמור להיות התשובה ל-ZFS רק בקוד GPL והוא משולב בתוך הליבת לינוקס. אנחנו ב-2017 וכיום כל הפצת לינוקס תומכת ב-BTRFS אולם הבעיה הגדולה ביותר של BTRFS היא ביציבות. ה-BTRFS יציב מבחינת file-system אך יש לא מעט בעיות במימוש ה-RAID שלו ובחלקים אחרים. בזמנו הקוד נבנה תחת קורת הגג של אורקל, אולם מאז שאורקל החליטה לברוח מקוד פתוח כאילו מדובר במחלה מדבקת – התפזרו המפתחים לכל עבר ואין עבודה יציבה על BTRFS, מה שגרם לרד-האט להודיע שהיא "יורדת" מ-BTRFS בגירסאות הבאות של הפצת הלינוקס שלה (בינתיים שאר ההפצות ממשיכות לתמוך ב-BTRFS, וזו מערכת עיקרית בהפצות כמו SuSE).

נשמע כמו צעד די דרסטי – לא? אכן, רק שבימים האחרונים הסתבר מדוע רד-האט עשתה זאת. רד-האט רכשה חברה קטנה בשם Permabit ש.. מציעה בדיוק את השרותים שה-Enterprise צריך: דחיסה, Dedupe, thin provisioning וכו'. האם רד-האט תציע זאת בחינם לקהל הרחב? כן, אבל יקח זמן. במילים אחרות, במקום לחכות ש-BTRFS יבשיל, רד-האט העדיפה לקנות חברה וטכנולוגיה. במקביל הודיעה רד-האט שהם החלו פרויקט חדש שנקרא Stratis שיאפשר לבצע חלק מהדברים בצורה קלה ופשוטה. אל תחזיקו את נשימתכם, לפרויקט יקח כמה שנים עד שיהיו פירות וניתן יהיה להשתמש בו בצורה בטוחה.

לסיכום: כיום ב-8 מתוך 10 מקרים, כשמקימים מכונת לינוקס, מקימים אותה כ-VM. לא צריך RAID ב-VM (אבל כן צריך LVM אם תרצו להגדיל דיסק או להוסיף דיסק ל-VM) ו-snapshots ניתן לעשות ברמת VM – ועדיין, עקב כל מיני החלטות שאני קורא להן "פוליטיות" הפצות רשמיות עדיין לא כוללות (גם בגרסאות המסחריות) דברים ש-Enterprise צריכים כשמקימים מערכת עם דיסקים מקומיים. הרכישה ש-רד האט ביצעה מסייעת במשהו, אבל אם רד-האט היתה עושה צעדים לפני מס' שנים כדי לסגור עיסקה עם אורקל, אז היינו כיום עם מערכת כמו ZFS שנותנת את הדברים שאותם לקוחות חשובים צריכים, במיוחד במקומות שמעוניינים להרים Software defined storage בשיטה של Scale Up.

על הקשחות תחנות עבודה/דסקטופ ושרתים

פרסמתי בבלוג זה בעבר פוסטים על הקשחות שרתים, פוסט אחד על הקשחת שרת לינוקס ופוסט נוסף על "מאחורי הקלעים" של עולם האבטחה וההקשחות.

כשזה מגיע ל-Windows הדברים הם בערך פחות או יותר כמו בעולם הלינוקס. ביטול שירותים, שינויי הגדרות, חסימת פורטים ושאר ירקות…

אבל חשוב להבין כמה נקודות (ואני מדבר הפעם על Windows, בלינוקס החיים קצת יותר קלים):

  • אנשים מסתכלים על המאמרים של מיקרוסופט וחושבים שעניין האבטחה זה כמו שמיקרוסופט מפרסמת – 3-5 עמודים בלינקים שונים ואפשר לסמן ✔ על הנושא. זהו, שזה לא. אבטחת מידע רצינית בין אם זה על דסקטופ או שרת היא הרבה יותר מורכבת ואתם מוזמנים להעיף מבט על ה-CIS Benchmark שנחשב ה-דבר בהקשחה. על Windows 10 בלבד מדובר על 942 עמודים. Windows Server 2012 R2? זה 732 עמודים. (ועם CIS זה הולך לפי ניקוד לגבי השינויים שעושים, כל דבר מקבל ניקוד שונה)
  • אין "הקשחה אחידה". איש אבטחת המידע רוצה את מקסימום האבטחה, איש ה-IT רוצה פחות כדי שהוא אשכרה יוכל לעבוד בצורה נוחה, ולכן זה יקח לא מעט זמן לעבור על הנקודות ולבצע את הדברים.
  • "חיתוך פינות" – הנה משהו שאני שומע שוב ושוב מלקוחות פוטנציאליים: "כבר עשית את רוב העבודה ללקוחות קודמים, תביא את זה, נעשה תיאומים ונגמור עניין". הבעיה – עדיין לא פגשתי לקוח שמוכן שקוד או סקריפטים שכתבתי עבורו – יעברו הלאה ללקוחות אחרים, גם אם מדובר בדברים שכתבתי בביתי עם ה-LAB שלי. לקוחות רוצים משהו פשוט: שילמנו? זה נשאר אצלנו וזה לא עובר לאף לקוח, אז צריך לכתוב מחדש דברים שוב ושוב.
  • אוטומציה – האם אפשר לעשות את הדברים בצורה אוטומטית פחות או יותר? (להריץ אוטומציה בלי הגדרות פר שרת ששונים מאחד לשני יוביל להשבתה של המערכות שלכם. ראיתי כבר מישהו שניסה זאת פעם) – בהחלט, אבל זה דורש עבודה של 2-3 חודשים של כתיבה ומימוש כל הסעיפים והגדרת קובץ שבו יהיה אפשר לבחור מה יהיה enabled ומה יהיה Disabled, וכן, אני מדבר על אוטומציה ל-Windows עם דברים כמו Ansible.זו עבודה שאינה קלה שמצריכה המון snapshots הואיל וכל מימוש סעיף ובחינתו מצריך snapshot ו-rollback לאחר הבדיקה.
  • תחנות עבודה / דסקטופ – אפשר גם לעשות שם אוטומציה בנוגע להקשחה אולם עדיף לעשות Image מאסטר ולשכפל בין התחנות, תוך יצירת שינויים בהתאם לתפקיד התחנה/דסקטופ.
  • רגולציה / Conformance tests – יש הבדל ענק בין חברה לייבוא שימורים לבין חברת ביטוח או בנק שרוצים הקשחות. במקרים של הגופים הגדולים, חוץ ממחלקת אבטחת מידע צריך לערב את המחלקה שאחרית על מימוש רגולציות ו-Conformance tests (ראיתי מקרה שעבודה ענקית של הקשחה בוטלה ברגע האחרון לפני מימוש רק כי לא עירבו את המחלקה הזו. עבודה עבורי של חצי שנה נעלמה במחי מייל אחד מאותה מחלקה).
  • שילוב הקשחה של Windows ו-Linux. רעיון נחמד, לא ניתן לביצוע מכיוון שמדובר במערכות לגמרי שונות שמצריכות סקריפטים שונים לחלוטין.

לסיכום: כאחד שעשה עבודות כאלו לסטארטאפים ולחברות גדולות (ו-NDA מונע ממני פרסום שמות חברות, אפילו לא לספר לחבר'ה שקיבלת הצעה לבצע עבודה לאחת מהחברות הכי מסקרנות בעולם) אני יכול לאמר מנסיון שהדברים אפשריים, אפשר גם בדרך לשלב פתרונות לחסימות Ransomware וכו' – אבל זו חתיכת עבודה. לא משהו שמתחילים ב-9 בבוקר ומסיימים ב-6 בערב ביום אחד. בסופו של דבר זה נותן לא רק אבטחה, אלא גם פחות תקלות במערכות. יחד עם זאת, צריך לבצע זאת ממש בזהירות ולא ב"טורבו" – מספיק תקלה בשרתי ה-DC עקב מימוש לא נכון והעובדים מגיעים במבט עצבני אליך.

העתיד: דיסקים, Storage ו-NVME-OF

כשזה מגיע לעולם הטכנולוגיות של דיסקים קשיחים, אפשר לאמר שהטכנולוגיה קפצה אחורה ואז זינקה קדימה. תשאלו כל מנהל IT לגבי רכישות דיסקים – כשזה היה קשור לדיסקים מכניים, ברוב מוחלט של המקרים התנאי הראשון לדיסקים היה שהם יעבדו ב-SAS. מה לגבי דיסקים SATA? זה רק למקרים שאין צורך במהירות, שמדובר על שרתים קטנים, אולי NAS קטן לאיזה פרויקט או מחלקה, דברים כאלו.

ואז הגיעו דיסקים SSD ובהתחלה יצאו SSD עם חיבור SAS אך במקביל יצאו דיסקים SSD בחיבור SATA, וכאן החל הבלבול: הרבה אנשים מכירים את המפרט הזה של SAS מול SATA ו-SATA הרי תמיד יתן ביצועים יותר נמוכים מול SAS, לא?

התשובה: במקרים של דיסקים מכניים – בהחלט. במקרים של SSD – זה יוצא ההיפך. קחו דיסק SSD בחיבור SATA ותקבלו לדוגמא מהירות קריאה של 550 מגהבייט לשניה. לזה, שום SAS לא הגיע עם דיסקים מכניים (אלא אם מכניסים את ה-Cache של הבקר אבל זה יפה במבחנים, לא לעבודה במציאות) וכך עולם הדיסקים חזר "אחורה" ל-SATA ופורמט ה-SAS די "מת" למרות מאמצים מצד יצרני בקרים ושרתים להוציא (מאוחר מדי, LSI היו הראשונים להוציא מוצרים ב-2013) את SAS-12G, וכך המצב בשנתיים האחרונות בשוק הוא שדיסקים SSD קיימים בגירסאות SATA בלבד – אבל הדיסקים עצמם מכילים את כל תכונות ה-Enterprise כמו תיקון תקלות אוטומטי, שמירת מידע עצמאית בעת הפסקת חשמל, שרידות גבוהה בעבודות כבדות ועוד.

דיסקים SSD מבוססים SATA מאפשרים לחברות להמשיך לעבוד כאילו הם עובדים עם דיסקים מכניים או דיסקים SSD ישנים, ורבים נוטים עדיין לעשות את הטעות לעבוד כ-RAID-5,50,60 כשהם שוכחים 2 דברים מאוד חשובים:

ה-RAID-5 וה"אחים" שלו 50,60 ביצעו 2 דברים חשובים: נתנו ביצועים גבוהים הנובעים מעבודה עם ריבוי דיסקים וחלוקת העבודה בין הדיסקים, ושרידות יותר גבוהה מכיוון שאם הולך דיסק אחד או 2 (בהתאם לשלב ה-RAID) – המערכת היתה ניתנת לשיקום לאחר החלפת הדיסקים. עם SSD לעומת זאת (גירסת Enterprise!) הביצועים שהדיסקים האלו מוציאים די "חונקים" כל כרטיס רשת. תחשבו על כך: 2 דיסקים SSD ב-RAID-0 מוציאים מהירות תיאורתית של 1100 מגהבייט לשניה (בקריאה). נתרגם זאת לג'יגהביט ונקבל .. 8 ג'יגהביט, כלומר כרטיס רשת של 10 ג'יגהביט יהיה תפוס ב-80% בזמן שהוא משדר את ה-DATA מצמד הדיסקים, ושוב – אני מדבר על 2 דיסקים בלבד. אז מה בעצם נותן בקר דיסקים? ביצועים? יש כבר לדיסקים, לא צריך גם Cache. שרידות? ב-SSD ל-Enterprise יש יכולות הרבה יותר מרשימות של שרידות פנימית מאשר כמעט כל בקר RAID בשוק. ובכל זאת, חברות ממשיכות לעבוד כך. מדוע? אני חושב שזה עניין של הרגל.

בשנתיים האחרונות נכנסנו לעידן חדש של דיסקים SSD, מה שבהתחלה נקרא PCI SSD והיום פשוט נקרא NVME SSD. לדיסקים הללו לא תמצאו שום RAID כי הדיסק מחובר ישירות לתושבת PCIE X4 (בחיבור שנקרא כיום U.2, חלק מהיצרנים לצערי עדיין משתמשים בחיבור קנייני משלהם, לרווחתם של יצרני הדיסקים והשרתים, לצערם של הלקוחות ש"ננעלים" בכך שלא ניתן להכניס דיסקים יותר טובים מצד ג'). הדיסקים הללו כיחידות עצמאיות נותנות יותר ביצועים מכל מה שתשיג עם SSD ו-RAID, מהירויות של 2-4 ג'יגהבייט לשניה בקריאה ועד 2 ג'יגהבייט בכתיבה עם עשרות עד מאות אלפי IOPS (וכמובן את המילה האחרונה בשרידות, ושוב – שרידות הרבה יותר גבוהה מכל דיסק מכני שאתם מכירים) ושם כבר אין RAID (ואם רוצים RAID 0,1,10 – עושים זאת בתוכנה. הביצועים לא יהיו נמוכים יותר בהשוואה לבקר יעודי, האמינו לי, גם אם תנסו את זה על מעבד i5 פשוט [ניסיתי בעצמי מול בקר יוקרתי של LSI ]).

מי שבתחום כבר בוודאי מכיר את כל מה שכתבתי, אבל מה בעצם הלאה?

אם נסתכל מבחינת דיסקים, בשנה הנוכחית השוק מנסה להסתגל למצב חדש שבו יש הרבה יותר ביקוש מהיצע. דיסקים NVME SSD של 3-4 טרהבייט, גם אם תנפנף מול היצרן בכרטיס אשראי פלטיניום, תשלום מיידי או ערימת מזומנים – תיאלץ במקרים רבים לחכות וזה כרגע עדיין "מכה" ב-HP, DELL וגם ב-Lenovo. היצרנים נתפסו "במערומיהם" עם דרישות היסטריות לשבבי Flash מצד כל יצרני המחשבים והטלפונים. כולם רוצים שבבי NAND ועכשיו. יצרני השבבים גדלים (חברת TSMC לדוגמא, אחת החברות הגדולות ליצור שבבים – מתכננת בניה של FAB נוסף בסין בדיוק בשביל זה) ושבבי ה-3D NAND החדשים מאפשרים ליצור שבבים עם כמות אחסון יותר גדלה בליטוגרפיה בשיטות יותר "ישנות" כך שניתן פר Waffer ליצור יותר שבבים. שלבים אלו ואחרים יתורגמו לשחרור לחץ בשוק במהלך השנה שנתיים הקרובות.

אבל גם אם הבעיה תיפתר, נמצא את עצמנו בבעיה אחרת: בשביל ביצועים רציניים צריך NVME SSD וגם אם יש לך דיסקים חדשים וגדולים כאלו, איך בדיוק תשתמש בהם? זה לא שיש לך בקר RAID להגדיר Virtual Disk שעל זה אתה מתקין Windows, Linux, vSphere וכו'.. אפשר כמובן להוסיף דיסק קשיח כלשהו (ולהשתמש בבקר הפנימי כדי לבנות RAID-1 מדיסקים פשוטים) כדי להתקין את מערכת ההפעלה וכו', אבל הדבר הבא שהיצרנים ידחפו נקרא NVME-OF (זהירות, לינק לקובץ PDF). זהו הסטנדרט חדש שנבנה ע"י החברות שבנו את סטנדרט NVME, ועם הסטנדרט הזה אנחנו משתמשים בכמה מושגים שבוודאי שמעתם עליהם:

  • ה-AFA (כלומר All Flash Array) – מערכת סטורג' (או שרת) שבנוי כולו מדיסקים NVME SSD.
  • על מה נעביר את הנתונים? זוכרים ROCE? אז הוא חוזר לסיבוב נוסף, ולאלו שאוהבים לשפוך כסף כאילו אין מחר (בנקים, מכוני מחקר יוקרתיים וכו') – Infiniband.
  • ובאיזו שיטה? זוכרים iSCSI? אז נגזור משם את ה-Target ו-Initiator, שיהיה לכם חיים יותר קלים.
  • אבל מה עם כתובות IP וכו'? זה ישאר, רק שהפעם זה "נעקר" מה-OS ומועבר לביצוע ע"י כרטיס הרשת (כלומר TCP Offload).

עכשיו נשלב את הכל ביחד: נבנה שרת מבוסס Dual Xeon עם 128 ג'יגה (עדיף יותר, תלוי בכמות ה-Clients וכו') מבוסס לינוקס עם קרנל 4.8.7 ומעלה, עליו נרים מערכת שתהווה בעצם Target ובה ישבו לא רק הדיסקים אלא גם מספר כרטיסי רשת עם פס רחב (25 ג'יגה ומעלה או Infiniband). הכרטיסים יחוברו למתג תואם ומשם יחוברו לשאר השרתים שאנו מעוניינים. את חלוקת ה-Volumes וכו' נעשה על ה-Linux והמערכת בלינוקס תשדר זאת דרך ה-ROCE כבלוקים (אפשר עם שילוב TCP/IP, אפשר גם בלי אבל אז יתחילו הצרחות ממחלקת ה-IT) וה-Initiator בשרתים יתחבר ל-Target (יהיו גם אפשרויות אותנטיקציה, הצפנה וכו'). שרתים ישנים יוכלו להעלות את ה-Initiator לדוגמא דרך IPXE (או PXE לחובבי טכנולוגיה קלאסית) ומשם ה-OS יעלה ויקבל תמיכה מלאה כאילו מדובר בדיסקים מקומיים.

והביצועים? אם נשווה זאת לדיסקים NVME מקומיים, ההבדל יהיה באחוזים בודדים. מכיוון שכל השיטה מעיפה כל דבר שמוסיף Latency, הביצועים נראים כאילו מדובר בדיסקים מקומיים, רק שאין צורך לבצע תחזוקת דיסקים פר שרת והכל מבוצע ממקום אחד (ומנסיון, התחזוקה לא כזו מורכבת). סתם דוגמא: גם אם שפכתם כסף והפכתם את המערכת תקשורת שלכם ל-100 ג'יגהביט, תקבלו (במספר חיבורים במקביל) קצב של 93 ג'יגהביט בקריאה, ו-40 ג'יגהביט בכתיבה. עכשיו תנסו לדמיין מערכת VDI לאלפי משתמשים ואיך זה יעבוד, וכן – יש Initiators ללינוקס, Windows ול-VMWare כבר כיום.

כמובן שחובבי מיקרוסופט לא ישארו בצד ואם הם רוצים להקים לעצמם Target מבוסס Windows Storage Server אז הם יצטרכו להמתין קצת לגירסה הבאה.

לסיכום: דיברתי כאן על דיסקים SSD, על תקשורת שגבוהה בהרבה מ-10 ג'יגהביט, על NVME-OF (ממש על קצה המזלג). הטכנולוגיה קיימת כבר כיום (חברת Mellanox  כבר דוחפת ומדגימה אותה), אבל שום חברה לא עוברת מהיום למחר לטכנולוגיה חדשה שמצריכה החלפת מתגים וכרטיסי רשת ורכישה רצינית של NVME SSD ושרתים לכך. אלו דברים שלוקחים זמן, לפעמים שנים – אבל זהו הכיוון שהשוק ל-Data Center עובר אליו. חברות סטורג' רבות ישמחו למכור לכם את הפתרון לאחסון מחר בבוקר, אבל לפחות מבחינת TCO ו-ROI (ואם החברה מוכנה לאמץ מעט ראש פתוח) אני ממליץ לחשוב על פתרון בניה עצמית. הוא הרבה יותר קל ממה שרבים נוטים לחשוב (סתם דוגמא: הוא הרבה יותר קל מאשר הקמה וניהול של שרת ZFS) והוא פתרון שיכול להיות Scale Out די בקלות וזול בהרבה אם חושבים להרחיב – מאשר פתרון קנייני.

מוגש כחומר למחשבה 🙂

על דחיית פרוייקטים והמחיר הכרוך בכך

הנה משהו שקרה לי כעצמאי לא פעם ולא פעמיים (למען האמת, הפעם האחרונה זה קרה לי השבוע): חברת XYZ, חברה גדולה וידועה, רצתה לבצע פרויקט מיגרציה משיטות העבודה הקלאסיות שהיא עובדת עם הכלים הישנים – לכלים חדשים, לעבוד ב-Agile עם CI/CD, עם GIT ועוד.

ואז מגיעה הודעה מהחברה שעקב שינוי תעדוף פרויקטים, הפרויקט ידחה בשנה-שנתיים. זה לא קשור לעצמאי או לחברה שתבצע את הפרויקט, זה קשור למשהו פנימי ב-XYZ. אחרי הכל – כל חברה והעדפותיה.

רבים נוטים לחשוב שאם פרויקט זה או אחר נדחה לתקופה אחרת (ומדובר בזמן רב מהזמן הזה עד לאותה תקופה בעתיד שיבוצע הפרויקט, אם יבוצע) – המחיר ישאר כך, וכאן בדיוק הדבר שחייבים לקחת בחשבון: אם בוצע PoC או נקבע מחיר לביצוע הפרויקט, הרי שדברים אלו והתוצאות שהן נתנו – כבר לא יהיו רלוונטיים. לא רק שהמחיר ישתנה, גם הכלים והמתודות ישתנו ויהיה צורך בתקציב שונה כדי לקלוט את הדברים.

ניקח לדוגמא את נושא הוירטואליזציה: בנושא זה, אם מחר חברה כלשהי תשכור את שרותיי להקים תשתית וירטואליזציה ותחליט ברגע האחרון לדחות זאת למועד עתידי כלשהו, ההבדל היחידי יהיה במחיר: מע"מ יכול להשתנות, זה תלוי בגירסת אפליקציית הוירטואליזציה שתהיה קיימת אז, בקושי להעביר מערכות Legacy לתשתית הוירטואליזציה העתידית ועוד, כלומר ה-PoC שבוצע לפני מס' חודשים כהדגמת התכנות הפרויקט יהיה אולי רלוונטי, אבל יכול בהחלט להיות שבגירסה העתידית התהליך יהיה יותר מורכב או יותר פשוט (אם לדוגמא יצרן אפליקציית הוירטואליזציה שינה משהו מהותי), ואז יהיה מדובר בעבודה שונה כך שהמחיר יהיה שונה.

כך לדוגמא, הגירסה הנוכחית של vSphere שקיימת כיום (6.5) ברמה העקרונית היא די זהה לגירסה 5 (יש כמובן שינויים מהותיים "מתחת למכסה" כמו תצורת דרייברים שהשתנתה מהותית החל מגירסה 6), אבל בגירסה 7 דברים יהיו ממש שונים, תהיה תמיכה לקונטיינרים ולעוד דברים, ואז הצעדים לביצוע אותו פרויקט, יכול להיות שיהיו שונים מהותית – אבל ניתן לבצע את הפרויקט, אם כי במחיר שונה.

לעומת זאת ישנם מקרים שהשינויים הם הרבה יותר מהותיים, במיוחד בכל מה שקשור לדברים חדשים כמו קונטיינרים ומיקרו-שרותים (וכן, יש הבדל בין שתיהם), הרעיון לעבור ממשהו יציב כמו VM (או "ברזל") לדבר שנוצר עבור הפעלת משהו מסויים ומת כעבור כמה שניות/דקות הוא דבר שונה מהותית והוא ללא ספק ימשיך להשתנות וישתנה ללא הכר במהלך השנה שנתיים הקרובות, כלומר כל PoC שיבוצע היום – לא יהיה שווה כלום אם העבודה תתבצע עוד שנתיים. סביר להניח שיהיו כלים ומתודות חדשות ויותר יעילות, צורת חשיבה שונה ודרישות אחרות מבחינת תשתית, תכנות וכו' וכו'. כל עניין קונטיינרים, מיקרו-שרותים, CI/CD וכו' מחייב התפתחות מתמדת, בניגוד לעבר שאם ידעת שפת תכנות מסויימת וידע על פלטפורמה מסויימת אז היית "מסודר" לעשור הקרוב לדוגמא.

לכן, כשחברה מעוניינת לעבור לטכנולוגיה ושיטות עבודה עדכניות, כדאי שהחברה תיקח בחשבון תקופת מעבר קצרה בין PoC לבין מימוש בפועל ברמה של הקמת מערכות ראשוניות, ניסויים, תיקונים ולאחר מכן הקמת מערכות פרודקשן ומעבר לעבודה רצופה במערכות החדשות. ביצוע PoC כיום ומעבר עוד שנתיים די מבטיח שהחברה תצטרך לשלם כפול על PoC כי ה-PoC הראשון כבר לא אקטואלי.

מה שמוביל אותי לנקודה אחרת שקשורה למחיר: רכישת כלי פיתוח, פלטפורמות וכו'. עבדכם הנאמן השתתף בלא מעט ישיבות אצל חברות שדווקא התעניינו במעבר לטכנולוגיות ושיטות עבודה עדכניות, אולם ההנהלה לא כל כך רצתה לעבור כי החברה רכשה תוכנות ופלטפורמות מסויימות בעשרות או מאות אלפי דולרים, צוותי הפיתוח העבירו את הכל למערכת החדשה ועתה הם מגלים שהמערכת החדשה לא תומכת בשום מתודה או טכנולוגיה עדכנית. ההגיון אומר שעדיף לתכנן הגירה למערכות אחרות אבל כמעט תמיד יהיה מישהו בכיר שיצעק כי שולמו כך וכך עשרות או מאות אלפי דולרים ו"אנחנו לא הולכים לזרוק את זה".

לכן, במידה ובוחרים כל דבר שקשור לתשתיות, פלטפורמה, או כלי עבודה שונים, בין אם הם מבוססי קוד פתוח או סגור (ההמלצה שלי תמיד היא לעבוד עם כלי שמבוסס קוד פתוח) – היא לראות האם ב-Road Map של החברה יש שדרוגים ומעבר לטכנולוגיות ומתודות עדכניות. חברה כמו VMWare לדוגמא "פספסה מעט את הרכבת" בכל הקשור לקונטיינרים ו-OpenStack, אבל גירסה 7 שתצא בהמשך תתן יכולות להרצת קונטיינרים ותמשיך לשפר את ה-VMware Integrated OpenStack שלהם. גם חברה כמו Red Hat שהבינה שקונטיינרים הולכים להיות ה"בון טון" זרקה בגירסה 3 את כל הטכנולגיה של ה-Cartridges שלהם לטובת קונטיינרים וכיום הם מפתחים לגירסה הקרובה עבודה מלאה מול שרתי Windows Server 2016 ועושה את החיים הרבה יותר קלים לשימוש בפונקציות מסויימות ע"י אימוץ kompose.io לדוגמא. לעומת זאת, חברה מסויימת מאוד גדולה וידועה (שלא אציין את שמה אך כל איש IT מכיר אותה) מציגה את עצמה כחברה עם שרותי ענן "מתקדמים" וכל מה שמקבלים כשנרשמים – הם תשתיות כאילו אנחנו נמצאים בשנת 2010 (ולסקרנים מביניכם – לא, אינני מדבר על מיקרוסופט..)

לסיכום: מעבר לטכנולוגיות חדשות ומתודות חדשות מחייב שינוי ברמת החשיבה והביצוע לא רק ברמת המפתחים וראשי צוותים, אלא גם במהירות ההחלטה אצל בכירים. כיום השיטה של "עוד שנתיים נקנה פלטפורמת ABC ונשתמש בה" לא ממש עובדת יותר כי אם אותה פלטפורמה מתעדכנת תדיר, פלטפורמת ABC שיש כיום תהיה שונה מאוד בעתיד, ומי יודע אם בעתיד לא יהיה פתרון מתחרה יותר זול עם פונקציונאליות יותר טובה? לכן המלצתי היא להקים PoC ואם מרוצים – להתחיל להקים מערכת חדשה ולאט לאט להעביר אליה אפליקציות ומפתחים מבלי לזרוק את מערכות ה-Legacy (עדיין). הימור על רכישות עתידיות כיום – כבר אינו כה שווה לעניות דעתי.

קוד פתוח מול קוד סגור ו"נעילת" לקוחות

כיועץ לארגונים בכל מה שקשור לתוכנות הקשורות לאוטומציה, עננים, קונטיינרים וכו' – אני נזהר מלהיהפך לאיש מכירות קלאסי. כוונתי היא שכשאני מגיע לחברה ואני צריך להציג רעיונות לפתרון או טכנולוגיה – אני מציג שמות (ו/או הדגמות) של מוצרים שיכולים לפתור את הבעיה או ביצוע הפרויקט, אבל אני גם מציג גרסאות מתחרות שהם גם בקוד פתוח.

אישית – הדבר האחרון שאני רוצה להתקין אצל לקוח זה מוצר ש"נועל" את הלקוח עם אפליקציה או פלטפורמה כלשהי.

ניקח דוגמא: חברות גדולות שונות רכשו בעבר רשיונות רד-האט לינוקס לשרתים אבל יש להם גם מכונות שמריצות את אותו לינוקס בגירסת CentOS. אחרי זמן מה החברה רואה שהאנשים שעובדים עם ה-CentOS מקבלים עדכונים כמו גירסאות RHEL והחברה לא ממש משתמשת בשרותי התמיכה של רד-האט והם רוצים להעביר את מכונות הרד-האט הרשמיות ל-CentOS. רד-האט כמובן מתנגדת לרעיון ולעיתים היא יכולה לאיים שזה "לא חוקי" כי יש קניין רוחני בהפצה הרשמית, אבל מבחינה טכנית אין שום בעיה בעזרת מספר פקודות להעביר מכונה כזו ל-CentOS תוך הסרת הקניין הרוחני/גרפיקה/דברים נוספים של רד-האט. (אגב, אפשר גם לעשות את ההיפך). רד-האט יפסידו או ירוויחו מזה? לא ממש מעניין אותי ואינני רואה שום בעיה חוקית לבצע זאת. אני מציע מוצרים ואלטרנטיבות, ואינני מרוויח שקל ממכירת מוצרים. אני עושה את כספי משרותים שצריך לעשות עם המוצר הרשמי או בגרסאות הקוד הפתוח ובלבד שהעבודה שאני מבצע תהיה מלאה והלקוח יהיה מרוצה. זו, אגב, הסיבה שאני "דוחף" פה בבלוג את כל העניין של קונטיינרים – החיים למפתחים, ולמתחזקי התשתית כל-כך-קלים לאחר מכן!

אחד הדברים שאני מעוניין לשמוע מלקוחות פוטנציאליים או מתעניינים לגבי פתרון זה או אחר – הוא שימוש בקוד פתוח בחברה. באיזה כלים או פלטרפורמה הם משתמשים? האם הם מעוניינים להשתמש בקוד הפתוח ובמוצרי קוד פתוח בשאר מוצרים ובתשתית החברה? או שמבחינתם אין בעיה "להינעל" עם פתרון כלשהו שפעיל רק בזמן שמשלמים דמי מנוי חודשיים/שנתיים/דו-שנתיים/תלת-שנתיים וכו'?

הנה דוגמא: לא מעט חברות שנכנסות יותר ויותר בשימוש עננים ציבוריים "מגלים" כשהם משתמשים בלינוקס ומערכות CI/CD את האוטומציה, ותתפלאו – חברות רבות לדוגמא עד היום לא הכניסו שום אוטומציה. יש פלטפורמות אוטומציה רבות ללינוקס כמו Chef, Puppet, SALT ובוודאי עוד כמה – אולם אני ממליץ ספציפית על Ansible מכמה סיבות:

  • הקוד של "המנוע" – פתוח לחלוטין וכתוב ב-Python.
  • אין צורך ב-"שרת" Ansible. כל הפעילות היא Serverless לחלוטין.
  • הכתיבה של ה"תסריטים" (או Playbooks איך שזה נקרא ב-Ansible) היא פשוטה ולוגית. המשתמש יכול תוך שעה שעתיים אחרי שהוא קרא את התיעוד לכתוב דברים בסיסיים שיכולים לרוץ על המכונה שלו ומכונות אחרות, כך שעקומת הלימוד – היא די קטנה.
  • יש לכם שרתי Windows? אולי הגיע הזמן גם ששם תהיה אוטומציה? אז ל-Ansible יש גם מודולים ל-Windows, בין אם מדובר להתקין קבצי MSI, להגדיר IIS, להעתיק קבצים, פעולות דוט NET, ניהול משתמשים וקבוצות ודברים נוספים. העלות לחברה? יקרה מאוד .. אפס שקלים.
  • מחפשים ממשק Web? אתם יכולים לרכוש את Ansible Tower (וביחד עם זאת לקבל תמיכה רשמית מ-רד-האט) או שאתם יכולים להשתמש בממשק וובי אחר (ויותר בסיסי) בקוד פתוח שנקרא Ansible Semaphore.
  • חושבים לעבור לאוטומציה אחרת מסיבה כלשהי? לרוב המתחרים יש כלים אוטומטיים להעביר את ה-Playbooks שכתבתם אל המערכת החדשה (אם כי עדיין לא נתקלתי בחברה שעברה מ-Ansible למערכת אחרת).

כך, בעזרת פתרון כמו Ansible אין אפשרות "לכלוא" את הלקוח, וזאת בניגוד לכלים מתחרים סגורים/סמי סגורים (שימו לב שכלי אוטומציה מסויימים מציגים את עצמם כ"קוד פתוח" למרות שה"מנוע" שלהם הוא קוד סגור לחלוטין וקנייני ואי הארכת חוזה תיצור בעיות בקבלת תמיכה ובהמשך עבודה עם הכלי!) והלקוח יכול לעשות בכלי כרצונו.

אותו הדבר גם בכלים לניהול סביבת חיים (Life Cycle) של קונטיינרים וסביבות המורכבות מעננים פרטיים וציבוריים. ניקח לדוגמא את קטגוריית ה-CMP (כלומר Cloud Management Platform). בתחום זה יש מתחרים רבים, החל מ-VMWare עם ה-vRealize לגרסאותיו, RightScale, ועוד. האם פלטפורמות אלו מבצעות את מה שהן מבטיחות? בהחלט! אולם אם תפסיק לשלם את התשלום החודשי או השנתי, תיתקלו באחת מהסיטואציות הבאות:

  • במקרים כמו של RIghtScale – אתה "בן ערובה", כל עוד שתשלם – הכל עובד. הפסקת לשלם, תתחיל לבנות מחדש את כל מה שבנית – על מוצר אחר.
  • במקרים כמו vRealize אם אתה מפסיק לשלם, המערכת לא תתעדכן לשרותים והגדרות חדשות של עננים ציבוריים, OpenStack ואחרים, אין תמיכה ואין עדכונים לגרסאות חדשות.

לעומת זאת, במוצר כמו CloudForms שנותן לך לבצע CMP (כולל כמובן עמידה ברגולציות וכו'), אם לא בא לך לשלם יותר, אתה יכול לייצא ולייבא את ההגדרות, הקבצים והתכנים לגירסת הקוד הפתוח (ManageIQ) בדיוק כמו שאתה יכול לעבור מ-RHEL ל-CentOS מבלי לאבד פונקציונאליות או תאימות. כשזה מגיע לקונטיינרים, אתה יכול לעבור מגירסת OpenShift מסחרית ל-OpenShift Origin שמבוססת על Kubernetes כך שבעצם למעט שרותי תמיכה (שאותם תוכל לקבל מצד ג' בין כה), אינך מפסיד דבר. להיפך: אתה שומר על כל העבודה שהצוות ביצע ואפשר לאחר המרה לגירסת קוד פתוח – להמשיך לעבוד כרגיל.

לסיכום: לא חשוב אם החברה היא סטארט-אפ שממומנת בחסכונות של המייסד או אם מדובר בחטיבות מחשוב של בנק גדול ועתיר תקציבים: ה-ROI, ה-TCO והשימוש החוזר (re-usability) בפלטפורמה ובכלים הם לדעתי הדברים החשובים. ראיתי מספיק מקרים בהם הוצע ללקוחות כלי כלשהו בקוד סגור בעלות נמוכה (כי מדובר בחברה גדולה ומוכרת שרבים מקשיבים לפתרונות שהיא מקימה) ועתה כשצריך לעבור לעננים וקונטיינרים – החברה צריכה להשקיע תקציבים גדולים כדי לעבור לפלטפורמות קוד פתוח. לכן – חשוב מאוד לבדוק גם כלים בקוד פתוח או כלים מבוססי קוד פתוח וגם להשקיע במחשבה איך לא למצוא את עצמכם "נעולים" באותו כלי או באותה פלטפורמה.

שבוע טוב 🙂