סקירה מקדימה: מעבד AMD EPYC ROME

בשבוע שעבר אינטל החלה לחשוף מספר נתונים על מעבדי על Cascade Lake AP שלהם. כשאני מדבר על "מספר נתונים", אני מדבר על פירורים ורמזים – הרבה מאוד מידע חסר. אינטל חשפה את המידע יום אחד לפני ש-AMD חשפו את מעבדי ה-EPYC החדשים תחת הקוד "ROME" (רומא, כל הקודים של מעבדי EPYC קשורים למקומות/ערים באיטליה).

ב-AMD, בניגוד לאינטל, החליטו שחוץ ממצגות, יציגו גם את המעבד וגם מספר הדגמות שלו. אני פחות אתרכז בהדגמות (אם כי אקשר לוידאו קצר בהם AMD מדגימים מבחן אחד שכמובן מבליט את היכולות של EPYC החדש).

נתחיל בקצת היסטוריה: ל-AMD היו מספר מעבדים לשרתים במשפחת Opteron. היתרון שלהם היה מחיר זול, אך החסרון שלהם היה בביצועים בהשוואה למעבדים של אינטל. בדרך כלל, מי שלא כל כך מעניין אותו הביצועים אך מעניין אותו כמות הליבות אלו חברות ה-Hosting שרכשו כמויות של שרתים כאלו (זה היה בתקופה לפני העננים הציבוריים). מאז ל-AMD לא היו פתרונות טובים ואינטל כבשה את השוק לחלוטין.

ב-2017, אחרי שההנהלה הוחלפה וד"ר ליסה סו נכנסה לתפקיד המנכ"לית, הציגה AMD את ארכיקטורת ZEN, ואת מעבדי ה-EPYC, ו-AMD הציגו את המעבד הראשון בעולם עם 32 ליבות, 64 נימים ותמיכה של עד 2 טרהבייט זכרון פר מעבד. מבחינת ביצועים, אם נשווה את ה-EPYC למעבדי ה-Xeon SP, מעבדי ה-EPYC של AMD מובילים ב-2 קטגוריות עיקריות:

  • וירטואליזציה, כולל VDI
  • קונטיינרים

ב-2 המקרים, מעבדי ה-EPYC נותנים יתרונות ברורים על פני מעבדי Xeon SP, הן במצב וירטואליזציה "קלאסי" (סטורג' חיצוני, מכונות VM רצות על ברזלים) והן בפתרונות Hyper Converged (סטורג', רשת, Compute – הכל רץ על הברזלים המקומיים). ב-VDI היתרון של EPYC הוא שניתן להכניס הרבה יותר סשנים/מכונות וירטואליות פר ברזל מבלי לשלם את המחירים הגבוהים של מעבדי Xeon SP. כשזה מגיע לעומת זאת לאפליקציות ופלטפורמות שרצים על הברזל כמו Deep Learning, AI, רינדור תלת מימד ועוד מספר דברים (או מכונת VM שמשתמשת ברוב הליבות) – היתרון למעבדי Xeon SP ברור (אם כי רק בדגמים של Gold ו-Titanium). הביצועים היו יותר נמוכים עקב הארכיקטורה של המעבד שנתנה ביצועי Latency יותר גבוהים, תלוי על איזה ליבות או פיסת סיליקון נופלים, דבר שלא משנה ממש בוירטואליזציה/קונטיינרים וניתן להגדרה בקלות עם CPU Affinity.

בשבוע שעבר, AMD הציגו את המעבד החדש אחרי שהופקו הלקחים מהמעבד היותר ישן. כך הוא נראה:

בתמונה משמאל נוכל לראות את המעבד בגירסה הראשונה: 4 מעבדים שמכילים את כל מה שצריך (I/O, PCIe, ניהול זכרון וכו') בתוך כל אחד מהם. בתמונה למעלה נוכל לראות תצורה שונה לחלוטין: כל מלבן קטנטן שרואים בתמונה (AMD קוראים להם Chiplets) הם פיסות סיליקון שמכילות כל אחת מהן 8 ליבות (וסך הכל 64 ליבות במעבד בקצה הגבוה) אך ללא הדברים האחרים כמו ניהול זכרון, I/O, PCIe ועוד. מי שדואג לכל הדברים הוא המלבן האמצעי הגדול – זהו ה-I/O מודול שכולל את כל מה שצריך בשרת, הוא מנהל את הזכרון מה-Chiplets ואליהם, תעבורה, חיבור למעבדים וציוד אחר ועוד. בשיטה הזו, מהירויות תעבורת הנתונים וה-Latency הם צפויים וקבועים. כך בעצם AMD מסירה מה-Chiplets כל דבר שאינו קשור ישירות לליבות והביצועים יותר גבוהים בהשוואה למעבדי EPYC מדור קודם: פי 2 בהשוואה לדור קודם בעבודות רגילות, ופי 4 כשמדובר על Floating Point. ב-AMD החליטו גם להיות הראשונים (במעבדי X86-64) לצאת עם מעבדים עם תמיכת PCIe 4.0 כך שרוחב הפס לכל כרטיס PCIe הוא כפול ושבב ה-I/O יוכל לתקשר איתם במהירות כפולה בהשוואה לכל מעבד של אינטל.

מבחינת תאימות, AMD מאוד אוהבת סולידיות (כמו הלקוחות שלהם) ולכן מעבדי ה-EPYC החדשים יכולים להיות מוכנסים לשרתים הנוכחיים, לעדכן BIOS/UEFI ולקבל גם את הביצועים הגבוהים וגם כמות ליבות גבוהה (עד 64 ליבות פר מעבד) באותו שרת, ו-AMD מבטיחים שגם משפחת ה-EPYC הבאה (שם קוד: "Milan" שתצא ב-2020) תהיה תואמת לאותה תושבת, כך שניתן יהיה לשדרג כל שרת קדימה.

בזמן הצגת המעבד, ב-AMD החליטו קצת להתעמר באינטל עם הדגמת C-RAY, זו תוכנה לחישובי תלת מימד שמשתמשת רק במעבד (לא ב-GPU), והם השוו מכונה עם 2 מעבדי Xeon SP 8180M (זה המעבד הכי גבוה שיש לאינטל להציע ללקוחות, עם 28 ליבות פר מעבד) מול מכונה עם מעבד יחיד של EPYC החדש, וזה נראה כך:

ה-Sales Pitch של AMD לחברות שמריצות פתרונות וירטואליזציה הוא כזה: מחירי המעבדים שלנו זולים ב-60% מהמעבדים של אינטל בקצה הגבוה. אתה יכול לחסוך חשמל, ניהול מכונות וחסכון ברשיונות וירטואליזציה (הם מדברים על VMWare, לא על הפתרונות של מיקרוסופט) בכך שתעבור לכמות קטנה של שרתים מבוססי EPYC החדשים. הוידאו כולו המציג את המעבדים החדשים, את 2 כרטיסי ה-GPU החדשים ל-Data Center, עננים וחסכון ב-Datacenter אפשר לראות בוידאו הבא (הקישור לוידאו מתחיל בחלק של החסכון, תרגישו חופשי לרוץ קדימה ואחורה בוידאו):

לסיכום: AMD הציגה פרטים על מעבדי ה-EPYC החדשים ו-AMD מראה שאין לה כל כוונה לרדת מה"מלחמה" מול אינטל בכל הנוגע לתחרות של מעבדים לשרתים (על מעבדים לדסקטופ – AMD תציג פרטים במהלך ינואר). ב-AMD הפיקו לקחים רבים מה-EPYC הראשון ושינו דברים רבים, אך יחד עם זאת חשוב להם לשמור על תאימות כך שלקוחות לא יצטרכו לזרוק שרתים רק בגלל שהחברה החליטה להחליף תושבת למעבד (דבר שאינטל משנה תדיר, מה שמקשה על שדרוג שרתים מבלי להחליף שרת). ישנם שינויים רבים ש-AMD ביצעה ל-I/O Chip שלהם שלא כתבתי עליהם ושיופיעו בפוסט עתידי.

חומרה ל-VDI: מציאות מול חומר שיווקי

כשלקוחות צריכים או רוצים לרכוש ציוד חדש, בין אם מדובר בסטורג', סוויצ'ים, שרתים, או דיסקים וכו', יש צורך לקחת בספקנות מרובה את תצהירי החברה המוכרת ו/או היצרן. מטבע הדברים, היצרן מנסה "להאיר" את המוצר בצורה הטובה ביותר וסביר להניח שבדרך הוא רוצה גם "לנגח" את המתחרים כדי לזכות בכמה שיותר מכירות. זו טקטיקה מוכרת שכל יצרן משתמש בה והוא שמח להעביר העתקים של גרפים מרשימים (ב-PDF) לידי לקוחות פוטנציאליים.

כאן צריך לקחת בחשבון 2 נקודות מאוד חשובות:

  • במקרים רבים היצרן מטעה את הלקוח בגרפים (ואולי כתוב על כך משהו באותיות הקטנות)
  • במקרים רבים הקונפיגורציה המתוארת בגרף אינה כלל הסיטואציה אצל הלקוח.

בואו ניקח דוגמא מתחום הוירטואליזציה: אינטל רוצה לדחוף את משפחת מעבדי ה-Xeon-SP שלה (תחת שם קוד: Purley) ומוציאה דו"ח איך המעבדים שלה מנצחים בנוק-אאוט את המתחרים, מעבדי ה-EPYC של AMD. כך הם מציגים גרף שבו מעבד ה-Xeon 8160 שלהם מהיר ב-37% מהמעבד 7601 EPYC של AMD.

נשמע מרשים, לא? שליש יותר! רק שבאותיות הקטנות רואים את הבדיקה המוטעה: אינטל הקימה 58 מכונות וירטואליות על ה-Xeon 8160 ועל ה-EPYC 7601 הם הקימו .. 42 מכונות וירטואליות. חשוב לזכור: בניגוד למצב שבו יש לנו שרת ללא וירטואליזציה ואנחנו מריצים אפליקציית Multi Threaded – לאפליקציה זמינים כל משאבי השרת, ואילו במכונה וירטואלית, המשאבים הזמינים לאפליקציה הם רק המשאבים שהגדרנו ל-VM. במילים אחרות: מעבד ה-EPYC במדידה ישב עם 16 ליבות פיזיות בלתי משומשות במבחן (מתוך הנחה שהם הגדירו 2 ליבות וירטואליות פר VM כאשר המכונה שהם משתמשים לבחינה מכילה 2 מעבדי EPYC 7601), כך שאם הם היו מקימים עוד מכונות וירטואליות על אותה מכונה, התוצאה היתה מתהפכת!

וכך בעצם מטעים לקוחות.

מכאן נעבור לתחום די פופולרי שמקבל תאוצה בזמן הזה: תחום ה-VDI. יש 3 מתחרים גדולים (VMWare, Microsoft, Xen – ויש עוד מוצר מסחרי שדווקא די מלהיב מחברה אחרת, אני אכתוב עליו פוסט בזמן הקרוב, לאחר קבלת אישור מהיצרן).

בשביל להקים תשתית VDI, אנחנו צריכים להחליט מה תהיה תצורת ה-VM. סביר להניח שנגדיר 2 ליבות, 4-8 ג'יגהבייט זכרון, ו-50-100 ג'יגהבייט דיסק. המכונה עצמה תהיה Linked Clone למכונת Master VM (אני לא מדבר כרגע על הפתרון RDS של מיקרוסופט, אלא מכונות VM).

מבחינת סטורג', סביר להניח שהחברה תשדרג לאחד מההצעות שיגישו לה מגוון חברות. יש כמובן גם כאן המון "מוקשים" שלא רבים שמים לב אליהם, אבל התייחסתי לכך בעבר ולא ניכנס לכך בפוסט זה.

ועל מה ירוצו כל מכונות ה-VM הללו? כמובן, על שרתים פיזיים. כאן בעצם חברות מתחלקות ל-3:

  • יש חברות שיקימו את ה-VDI על שרתים שקיימים בחברה תוך הסבתם לסביבת VDI חדשה.
  • יש חברות שיבחרו לרכוש שרתים חדשים ולהקים זאת כ-Hyper Converged (או HCI)
  • יש חברות שיקנו שרתים חדשים מבוססי מעבדי אינטל, סטורג', סוויצ'ים ויקימו עליה את תשתית ה-VDI.

חברות יעוץ רבות וגדולות (שכל מנמ"ר מכיר) ייעצו לבחור באחת מ-3 האפשרויות הנזכרות לעיל, וכאן הבעיה: בחירה בכל אחת מהאופציות הנ"ל לתשתית VDI היא טעות (והאמינו לי, בדקתי את המספרים). מדוע? הבה נראה:

  • שימוש בתשתית קיימת: למעבדי Xeon מהראשונים עד V4 (לא כולל) כמות ה-Cache היא קטנה והביצועים הם לא רעים – אם בונים VDI לכמות משתמשים של עשרות בודדות. צריכים כמה אלפי מכונות VM ל-VDI? המעבדים הללו יהיו חלשים מדי. (כמות Cache רצינית נמצאת במעבדים כמו Xeon E5 v4 2998/2999 אבל אינטל די מתחמנת עם המספרים ומכלילה אותם כ-"Smart Cache" מבלי לפרט רמות L1, L2, L3 – והמעבדים הללו סופר יקרים – 4000$ לחתיכה וזה במחיר של אמזון. בארץ – זה הרבה יותר גבוה).
  • שימוש ב-HCI: על פניו הרעיון הוא טוב, אולם בניגוד ל-VM אחרים, VDI מחייב IOPS גבוה, ובשביל להשיג IOPS גבוה, אתה צריך לרכוש המון (תחשבו במושג של ארונות) שרתים, כך שזה לא ממש משתלם, במיוחד במחירים בארץ שגבוהים מאוד בהשוואה לארה"ב לדוגמא.

שרתים חדשים מבוססי אינטל Xeon SP: המחירים של אינטל גבוהים (במיוחד כאן בארץ, ולא חשוב מי היצרן/ספק), ואם לדוגמא אתה רוכש מכונה עם 2 מעבדים בעלי 8 ליבות (כלומר 16 ליבות במכונה), אתה יכול לרכוש מכונה עם 2 מעבדי EPYC בעלי 16 ליבות באותו מחיר ולקבל בעצם 16 ליבות בחינם. במקרים של מעבדים עם יותר ליבות, המחיר של מכונה עם אותו מפרט אך עם מעבדי EPYC יהיה זול בהרבה וזה מגיע למצב של מעבדי הפלטינום של אינטל ששם אתה יכול לחסוך מינימום 6000$ פר מעבד ולקבל במקום 28 ליבות בקצה הכי גבוה של אינטל – 32 ליבות במערכת מבוססת EPYC.

ניקח דוגמא של מכונה "מפלצת" עם דברים מינימליים:

  • זכרון 512 ליבות
  • המעבדים עם כמות הליבות הכי גבוהה שאפשר.
  • ללא דיסקים, ספק כח יחיד, שום אקסטרא מעבר למה שהיצרן מציע.

התוצאה (המחירים הם של Dell ארה"ב אחרי הנחה של 250$, המחיר בארץ יהיה גבוה בהרבה, לא חשוב איזה יצרן):

  • שרת DELL R7425 עם 2 מעבדי EPYC 7601 (כל מעבד עם 32 ליבות) ו-512 ג'יגהבייט זכרון: מחיר של 24,079 דולר.
  • שרת DELL R740 עם 2 מעבדי Xeon 8180 (כל מעבד מכיל 28 ליבות) ו-512 ג'יגהבייט זכרון: המחיר הוא: 37,834 דולר

במילים אחרות: אתה תשלם 13,755 דולר על פחות ליבות (8 פחות), פחות Cache (באינטל תקבל 38.5 מגה למעבד, ב-AMD תקבל 64 מגה למעבד), פחות ערוצי זכרון ישירים (אינטל: 6, מול AMD: 8) ופחות נתיבי PCIe (אינטל: 48, ואצל AMD: 128), ועוד לא דיברנו על כך שמבחינת Performance Per Dollar ומבחינת Performance Per Watt ההצעה של אינטל לא משתלמת בהשוואה להצעה של AMD.

זו ההצעה של הקצה העליון, ברמות היותר נמוכות ההפרש יורד אולם עדיין ההצעות של AMD יהיו יותר זולות מההצעות של אינטל Xeon SP. אפילו מנכ"ל אינטל לשעבר (בריאן קרזניץ) מודה בראיון שהמעבד של AMD הולך לכבוש חלקים רציניים בשוק ואינטל תנסה לעצור את זה ב-20% מהשוק.

מבחינת תצורת VDI, יש 2 דרכים לממש זאת: בתצורת "מפלצות" ואז כמות השרתים קטנה, או בתצורה של שרתים יותר קטנים. אישית הייתי ממליץ לקחת את שיטת ה"מפלצות" מכיוון שכמות השרתים במחיר הגבוה היא קטנה וניתן לדחוס אליה מאות מכונות VDI (תלוי כמובן בכמות הזכרון). כך לדוגמא: אם יש צורך ב-500 מכונות VM ל-VDI, אפשר בקלות להכניס אותם ל-2 מכונות (או 3 בשביל שרידות והתרחבות עתידית). אגב, אם תלכו לפי המחירים של VMWare ומעבדי EPYC, תשלמו פחות פר מכונה (ב-VMWare אין חשיבות לכמות ליבות פר מעבד, במיקרוסופט בהחלט יש!).

בכל מה שקשור ל-GPU, רבים אצים רצים לרכוש את הכרטיסים של nVIDIA כדי להכניס לפתרונות VDI, אולם כרטיס כמו AMD FirePro S7150 X2 שנותן ביצועים לא פחות מ-Tesla בכל הקשור ל-vGPU רק בפחות ממחצית המחיר. אפשר לרכוש אותו ישירות מיצרן השרתים או מיבואן AMD בארץ.

כל מה שהזכרתי הם דברים טכניים, אבל בסופו של דבר יושב מנהל ומחליט אם לכאן או לכאן ויש לו שאלות. ננסה לענות עליהן:

  • האם הפלטפורמה יציבה? בהחלט.
  • האם היצרנים כבר מכרו כאלו פה בארץ לחברות גדולות? בהחלט (בדקתי)
  • האם ציודים קיימים (כרטיסים שונים, דיסקים, GPU וכו') נתמכים? בהחלט.
  • האם בארץ ליצרנים יש שרתים כאלו שאפשר לבדוק במשרדיהם? ל-Dell ו-HPE כן. לנובו – לא. לחברת Cisco יש שרתים עם מעבדי EPYC (שרתי Cisco UCS C4200 ו-Cisco UCS C125 M5 Rack Server Node שניתן להכניס 8 כאלו בשרת 2U) אך לא ידוע לי אם יש להם שרת כזה בארץ לבדיקות/הדגמה. במידה ואתם מעדיפים שרתים מיצרנים אחרים (Asus, ASRock Rack, SuperMicro, TYAN) – לכולם יש משפחות שרתים עם EPYC.
  • האם יש תמיכה במערכות הפעלה? כולן עובדות ללא צורך בטלאים מיוחדים, כולל RHEL, VMware 6.5U3, Windows Server 2012R2/2016, CentOS 7.5.
  • האם מעבדים עתידיים יתאמו לשרתים הנוכחיים? כן. תושבת ה-SP3 של AMD תומכת במעבד הנוכחי ובדור שיצא אחריו לפחות (שיכלול עד 48 ליבות) כך שאם תרצו לשדרג את השרת למעבד עתידי, כל מה שתצטרכו לעשות זה לעדכן BIOS/UEFI ולרכוש את ה-Kit מהיצרן שרתים. AMD בדרך כלל שומרת תאימות ל-5 שנים קדימה מהופעת התושבת לראשונה.

לסיכום: יצרנים עושים הכל כדי לבדל ולשבח את מוצריהם, אך במקרים רבים ההשוואות כלל אינן מצביעות על תשתית שקיימת אצל הלקוח. בתחום ה-VDI אפשר לעשות דברים רבים ואפשר לחסוך לא מעט כספים. כפי שהדגמתי לעיל – לא כל גרף הוא אמיתי ומראה תוצאות אמיתיות ואובייקטיביות וחשוב גם לקחת בחשבון את הדברים שיש לשלם אחר כך (צריכת חשמל של שרתים?) וגם דברים כמו מחיר ליבה פר דולר.

נקודות למחשבה כשרוצים לרכוש סטורג' חדש

יש לא מעט סיבות שחברות מעוניינות לעבור מפתרון סטורג' קיים לפתרון סטורג' אחר. יכול להיות שהאחריות תמה, יכול להיות שהם לא מרוצים מהשרות ו/או מהסטורג' עצמו, יכול להיות שהם רוצים לגדול והמחיר שהם מקבלים עבור גדילה חסר פרופורציות – בקיצור, בלא מעט מקרים הסיבות לרצות להחליף סטורג' לא קשורות לסיום המקום הפנוי בו.

לא מעט חברות בארץ משווקים (או Reseller) של מוצרי סטורג'. חלק מהמוצרים הם סטורג' "אמיתי" וחלק מהמוצרים הם לא יותר מאשר שרת סטנדרטי שהוכנסו לתוכו דיסקים, מערכת הפעלה קניינית הכוללת פתרון סטורג' בתוכנה – והרי לכם סטורג' מבוסס תוכנה. כמעט אף אחד, אגב, לא יאמר לכם שזה SDS (כלומר Software Defined Storage) למרות שרוב הסטורג'ים שמוכרים בקצה התחתון עד בינוני הם SDS לכל דבר ועניין, רק שאתם תשלמו מחיר הרבה יותר גבוה ממחיר שרת רגיל שיש בו דיסקים ואיזו תוכנה. מדוע? וולקאם טו איזראל!

אני רוצה להכיר לכם את Elsa, סטורג' שאני בניתי מחלקים שהשאלתי מ-2 יבואנים יקרים (תרתי משמע). Elsa מזמן כבר "מתה" והציוד הוחזר ליבואנים אולם בעתיד אני מתכוון לבנות את Elsa מחדש. מה יש בשרת Elsa?

  • 22 דיסקים של סמסונג מסוג PM883 בגודל 1 טרהבייט מסוג Mixed Intensive
  • 2 דיסקים של אינטל 900P (לצרכי Cache, ZIL, Logs) בגודל 280 ג'יגהבייט
  • 256 ג'יגהבייט זכרון DDR4 ECC במהירות 2666 מגהרץ
  • מעבד יחיד Xeon V4 עם 4 ליבות
  • מערכת הפעלה: Fedora 28 עם ZFS
  • חיבורי רשת של 25 ג'יגהביט

המערכת הזו עבדה במשך חודשיים תוך כדי שהיא מחוברת ל-15 שרתי ESXi ונתנה הן שרותי iSCSI והן שרותי NFS (נפרדים, ישירות ל-VM). מבחינת IOPS – זה נע בין חצי מיליון ל-מיליון.

מערכת כזו אינה בנויה כפי שניתן לראות ל-Enterprise. אין בה בקרי RAID כפולים והשרידות שלה היא לא משהו (אין שום שרת נוסף זהה לצרכי HA), אבל אני מראה כאן את Elsa כדי ללמוד משהו חשוב, על Tiering שמאוד חשוב בכל סטורג' שקונים.

בעקרון, ה-Tiering הוא בעצם "שכבות" בהם נמצא המידע שלנו. ככל שהמידע נדרש בתכיפות יותר גבוהה, הוא "יושב" ב-Tiering יותר גבוה (כאשר הוא תמיד גם נמצא ב-Tier הכי נמוך – בדיסקים הקשיחים). שכבות ה-Tiering ב-Elsa הם (מהכי מהירים להכי "איטיים", אין ב-Elsa דיסקים מכניים):

  • ה-256 ג'יגהבייט זכרון – זה ה-RAM של המערכת, זה הדבר הכי מהיר שיש
  • 2 הדיסקים 900P של אינטל – יש להם Latency יותר גבוה מ-RAM אבל יותר נמוך מכל דיסק אחר
  • דיסקים SSD

בסטורג' קנייני לעומת זאת (StorWiz של IBM, או VNX של EMC לדוגמא) ה-Tiering מעט שונה:

  • שכבת ה-RAM
  • שכבת NVRAM – זהו זכרון מסוג מיוחד שאינו נמחק ברגע שאין חשמל
  • שכבת ה-SSD
  • שכבת הדיסקים המכניים / SSD שליפים (במדפים)

בשרתי סטורג' שהם SDS אין שכבת NVRAM ובמקרים רבים גם אין בקרי RAID כפולים, כך שה-Tiering הוא כמו זכרון, SSD, ודיסקים. כאן, חשוב לדרוש שיהיו SSD שלא מותקנת עליהם מערכת ההפעלה, ה-Cache אמור לשבת ב-SSD נפרדים ושיהיו Mixed Intensive. ברוב ההצעות מחיר שתקבלו, ה-SSD יהיו Read Intensive ויש הבדל ניכר במחיר.

דבר נוסף שחשוב הוא עניין החיבוריות: כמעט כל מי שמוכר פתרון סטורג', מוכר אותו עם פתרון FC (כלומר Fiber Channel) במהירות 16 ג'יגהביט. זהו פתרון טוב לדיסקים בחיבור SAS ו-SAS2 או SATA למדפים/JBOD או בדיסקים שיושבים בשרת, אבל אם אתם חושבים על NVME – פתרון ה-FC יהווה צוואר בקבוק – חיבור 16 ג'יגהביט מאפשר ברוטו 2 ג'יגהבייט לשניה, ו-NVME מעביר בין 1.5 ל-2.5 ג'יגהבייט לשניה ואני מדבר על דיסק יחיד, ומכיוון שלעולם לא תכניסו SSD NVME יחיד, החיבור יחנק, ולכן אולי כדאי לחשוב על פתרונות Infiniband או Ethernet מהירים במהירות 25 ג'יגהביט ומעלה (ובקשר ל-Latency – ישנם מס' פתרונות עם Latency נמוך, כולל RDMA וחבריו).

אם כבר דיברנו על FC, לא מומלץ לסמוך על 4 חיבורי ה-FC שקיימים ותמיד מומלץ לקנות מתג לחיבור המהיר, במיוחד אם יש לכם רק 3 שרתים ואתם חושבים לגדול בהמשך. יש תחרות, נצלו אותה לשם מו"מ כדי להשיג מחירים טובים.

נקודה נוספת שחשוב לקחת בחשבון היא גיבוי הסטורג' עצמו. כן, יש Veeam שמגבה מכונות וירטואליות (והוא מגבה ל.. סטורג') אך תקלה רצינית בסטורג' (ותקלות תמיד קורות, תשאלו את מרפי) לא תאפשר לכם לא לשחזר מכונות VM או דברים אחרים, ולכן כדאי לגבות את הסטורג' לקלטות גיבוי או למכונת NAS זולה אחרת (במכונות שהן אינן G8/G9/G10 של HPE שהן אינן ביצור/פרודקשן אפשר גם להכניס SATA "ביתיים" גדולים זולים, רק חשוב להוסיף SSD לשם Cache). כאן, אגב, אני רוצה להזהיר בהזדמנות שדיסקים SSD של אינטל ש-HPE משווקת, במקרים רבים הקושחה כזו גרועה, שדיסקים נופלים גם בצוותים!

ודבר אחרון שיכול להיות חשוב: חוץ מ-iSCSI, תחשבו על פרוטוקולים אחרים שאתם צריכים בשרתים שניתן להוציא אותם באופן "טבעי" מהסטורג' ולא להסתמך על שרת VM שיוציא אותם (SMB/CIFS, NFS) מכיוון שסטורג' תמיד יוציא אותם עם ביצועים גבוהים יותר. ואם יש לכם צורך בכך, הכניסו את זה בתנאי הרכישה של הסטורג'.

ומה לגבי כל ההתלהבות לגבי HCI עם vSAN/Nutanix/Simplivity במקום סטורג' יעודי? הם טובים, אבל הבעיה האמיתית שלא תמיד שמים לב אליה היא עניין גדילת כמות הסטורג': במקרים כמו vSAN לדוגמא תצטרכו להוסיף 3 דיסקים (2 מכניים או SSD Read פלוס SSD מהיר) פר שרת שמשתתף ב-HCI, ומהירות IOPS גבוהה מקבלים רק כשכמות השרתים המשתתפים ב-HCI היא גדולה (ארון פלוס). נוסיף לכך שבניגוד לדיסקים ביתיים, דיסקים ל-Enterprise יקרים והמחירים בקושי יורדים (וחברה כמו HPE לוקחת עשרות אחוזים יותר בגלל … מדבקה ושינוי כמה ביטים בקושחה) – זה יכול להוות בעיה בטווח הארוך.

לסיכום: יש סטורג' אמיתי ויש סטורג' שהוא SDS. אני לא אומר שסטורג' SDS הוא רע (הוא לא) אבל חשוב לשים לב להבדלים. חשוב לשים לב לשורות הקטנות ולמפרט הטכני שבלא מעט מקרים כולל דברים שאולי לא יתאימו לכם, ולכן אני ממליץ לקחת יעוץ חיצוני (שאינו משווק סטורג'). אפשר לוותר על סטורג' אם מכניסים HCI אך יש לכך עלות שלא תמיד נלקחת בחשבון בזמן המו"מ לקניות.

על גריטת שרתים ישנים ומה ניתן לעשות

הערה: כשאני מדבר פה על שרתים, אני מדבר גם על תחנות עבודה עם מעבדי Xeon – למרות שהם אינם מוזכרים בפוסט עצמו.

כשאני מקבל פניות מחברות (לא מסוחרים שמוכרים יד שניה) שרוצות לגרוט/למכור את השרתים היותר ישנים שלהם, אני מקבל פניות שאני יכול להגדיר אותם ל-2 סוגים:

  • מחירים בשמיים – כשחברה רוצה מחירים מאוד גבוהים פר שרת (מעל 1000-1500 שקל נניח) על השרתים שלהם ומחירים בנפרד על ציודים. אלו בד"כ יצטרכו ללמוד על בשרם שאף סוחר/גורט לא יקנה מהם.
  • מחירים מתחת לרצפה – חברות שמקבלות הצעות לקבל "שווה ערך" על שרתים, למרות שבפועל הם מקבלים הרבה פחות ממה שהם שווים (בד"כ השווה ערך מגיע בצורת זיכוי על שעות טכנאי, הנחה ברכישת שרתים או שרותים. סוחרים יד שניה בד"כ ישלמו כסף אם הם לא מוכרים לאותו לקוח ציוד או שרותים).

כאחד שדווקא מכיר לעומק את תחום הברזלים, אני ממליץ לקחת יעוץ הואיל ועל סוגי שרתים שונים כדאי להתמקח ואילו על אחרים (כמו שרתי Blade מלאים) אני לא ממליץ להתמקח על המחיר ולהיפטר מהם (קיבלתי בעבר כמה הצעות לקחת בחינם. חשבון החשמל שלי מסר לי "ד'ש" אז ויתרתי), אבל אני רוצה בפוסט זה לתת כמה "נקודות אצבע" לדברים שאולי כדאי לחשוב עליהם טרום החלטה על מכירה/גריטה (טוב, למעט הצבא וחברות רפואיות שרוצות שמכבש יעבור על הציוד למרות שאין שום הגיון בכך. מי שכתב את הנהלים הללו מבין במחשבים כמו החתולים שלי!).

נתחיל בשרתים הפחות ותיקים, ואני מדבר על שרתים כמו:

  • HP G9 לסוגיו
  • DELL X30 (ה-X מוחלף ב-400, 600, 700 וכו'. האות שבשם לא ממש משנה)

הדבר הראשון שצריך לבדוק הוא אלו מעבדים יש לכם (אפשר להסתכל ב-BIOS/UEFI). אם יש לכם Xeon V3 אז אתם יכולים לפנות ליצרן ולרכוש Kit שדרוג למעבדים, אפשר להכניס מעבדי Xeon V4 לשרת (יש צורך לעדכן את ה-BIOS/UEFI לפני כן, אם לא שדרגתם לאחרונה). הביצועים לא יהיו כמו שרת דור קדימה (G10, X50), אבל אתם תקבלו ביצועים שגבוהים בין 30-60% (ההפרש בביצועים הוא בגלל הזכרון, בשרתים כמו G10,X50 הזכרון הוא DDR4 במהירות יותר גבוהה ממה שיש לכם עם ה-DDR3).

הבעיה בעניין השדרוג קשורה לדרך שאתם רוצים לשדרג. אם אתם לדוגמא חושבים לפנות ליצרן, המחיר שיגבה מכם לא ממש זול. אם לדוגמא יש לכם שרתי X30 של DELL (שוב, ה-X מוחלף במספר 430,630,730 וכו'), תצטרכו לשלם בסביבות ה-800-6000 דולר (תלוי במעבד) כפי שאתם יכולים לראות כאן. אם לעומת זאת אתם קונים מסוחר יד שניה שמביא טכנאי שעושה לכם זאת, המחיר זול יותר. כך אתם מאריכים את חיי השרתים הללו בעוד כמה שנים.

מצד שני, חברות המוכרות שרתים חדשים מעוניינים כיום להיפטר מהמלאי עם מעבדי Xeon V4, אז יכול להיות מצב שרכישת שרת חדש תהיה זולה יותר (מה גם שהמדינה מכירה בשרתים החדשים כמלאי שיש לו פחת ל-3 שנים, כך שאתם מרוויחים בסופו של דבר יותר על רכישת שרת חדש).

שרתים ישנים יותר כמו:

  • HP G7 לסוגיו
  • IBM M3 לסוגיו
  • DELL X20 (שוב, תחליפו את ה-X ב-620,720,420 וכו', לא חשוב האות)

אלו שרתים שניתן ניתן לשדרג מעבדים אבל רק לאותה משפחה (כלומר Xeon V1, לרשימה הזו וגם אז, רק ה-E5-2XXX או E5-4XXX אם יש לכם שרתים עם 4 תושבות למעבדים), כך שאתם יכולים לדוגמא לעבור ממעבדים עם 4 ליבות, למעבדים עם 12 ליבות. השדרוג יוצא יותר זול מהדוגמאות לעיל, אבל הביצועים, למען האמת, לא יהיו כאלו גבוהים כי הם לא כוללים טכנולוגיות יותר מתקדמות שקיימות ב-Xeon V4 והזכרון מאוד איטי בהשוואה לשרתים הכוללים זכרון DDR4.

במקרים רבים, סביר להניח שהחברה כבר מיצתה את החשיבה מה לעשות עם השרתים לפני שהם מעיפים אותם, והם הגיעו למסקנות שאין להם צורך בהם. כאן דווקא אני יכול לתת המלצה שאולי יכולה לעזור לגבי שרת או 2 (כל עוד הם 2U):

שרת NAS מהיר.

נדמיין לנו סיטואציה: יש לנו מחלקת פיתוח ויש לנו 2 שרתי ESXI שמיועדים לדברים שאינם פרודקשן. עם אותו שרת ישן אנחנו יכולים לספק שרותי NAS ל-2 שרתי ה-ESXI במהירות 10 ג'יגה.

כיצד? די פשוט:

בשרת הישן אנחנו נתקין בקר RAID די מודרני (LSI/AVAGO) ונחליף את כל הדיסקים לדיסקים SATA או NL-SAS (אנחנו לא רוצים להשקיע יותר מדי כסף, נכון? זה לא פרודקשן) ואנחנו נוסיף דיסק SSD (יחיד או זוג, תלוי בכם) שישמש כ-Cache מהיר. את ה-Back Plane של השרת אנחנו ננתק מבקר ה-RAID הפנימי ונחבר לבקר ה-RAID החדש.
כרטיס נוסף שנצטרך הוא כרטיס רשת QSFP (יש גם +SFP) של 10 ג'יגהביט עם 2 פורטים (אפשר להתקין 2 כרטיסים כאלו עם כניסה יחידה בכל אחד מהם, מכיוון שבשרת יש לנו רק PCIe 2.0) ובשרתים נתקין גם כרטיס רשת כזה.
מה עם סוויצ'? לא צריך. אנחנו מחברים כבל DAC בין ה-NAS לבין כל שרת ESXI.

מבחינת מערכת הפעלה, זה כבר תלוי בכם: אתם יכולים להתקין לכם Windows עם Storage Spaces, לינוקס רגיל ולהגדיר דברים ידנית, FreeNAS ויש עוד מספר פתרונות. אחרי ההתקנה של הפתרון אנחנו יכולים לבחור מה אנחנו רוצים לייצא החוצה (לא לשכוח להגדיר את ה-SSD כ-Cache במערכת שהקמנו) – בין אם זה NFS או iSCSI או CIFS ו"לשדך" את זה למערכת ה-ESXi (ה-CIFS הוא למקרים אם אתם משתמשים ב-Hyper-V לדוגמא).

והרי לנו שרת NAS שיכול לתת לנו פתרון שעוקף פתרונות NAS הרבה יותר טובים מפתרונות NAS זולים סגורים.

חשוב לזכור: הפתרון הזה לא בא להחליף את הסטורג' היוקרתי שלכם, אין פה שרידות בפתרון, אבל מכיוון שמדובר פה בדברים שאינם פרודקשן, אפשר לחיות (לפי שיקולכם כמובן) במצב של אי-שרידות. אפשר כמובן ליצור שרידות עם תוכנות יקרות או אם מגדירים דברים ב-Linux (כולל סינכרון מתמשך עם שרת ישן אחר).

לסיכום (פרסום עצמי): חושבים למכור/לגרוט/להפוך את זה לעציצים? צרו קשר. אפשר לקחת שעה-שעתיים של יעוץ (לא צריך יותר מכך) בהם ניתן יהיה להציע לכם כמה פתרונות (יש הרבה יותר פתרונות ממה שכתוב בפוסט זה, וזאת בהתאם לתשתית שלכם). המטרה שלי בסופו של דבר שתרוויחו.

אנשי שיווק מול אנשי מקצוע

סיפור מהתקופה האחרונה: גוף גדול ומכובד הזמין את הח"מ דרך חברה צד ג' לייעוץ בנושא הטמעת טכנולוגיות מסויימות. אותו גוף כבר הכיר את המוצרים ורצה לדעת אם ניתן יהיה לקבל את השירותים כדי להטמיע את הטכנולוגיות. מכיוון שמדובר בהטמעה טכנולוגית חדשה, יהיה צורך גם בפתרון וירטואליזציה ואותו גוף בחר את הטכנולוגיה, עכשיו נשארה רק הבירוקרטיה.

ואז שאלתי: איזה פתרון וירטואליזציה אתם הולכים להריץ? הם נקבו בשם מוצר. תשובתי: זה לא ירוץ.

זה כמובן שינה את מצב השיחה למטר שאלות: "מה פתאום שזה לא ירוץ?" "היו פה אנשי השיווק ואנשי מקצוע של אותו מוצר והתחייבו שזה ירוץ".

תשובתי: אם אדוני מעוניין, אשמח לחבר אותו ל-LAB אצלי, שם המוצר שבחרתם רץ, ואשמח להראות לאדוני שהמוצר שבחרו אינו עושה את אותם דברים עם הברזלים שיש לכם.

איך הגענו למצב הזה בעצם? התשובה לכך פשוטה וקשורה קודם כל – לשיווק.

אנשי שיווק, אנשי PreSale ואינגרטורים שמוכרים מוצרים שונים – מטרתם בראש ובראשונה היא למכור מוצרים ואת ה"מסביב" – PoC, בנק שעות/פרויקט הטמעה, תמיכה מסביב לשעון וכו'. לשם כך אותן חברות מקיימים כנסים, שולחנות עגולים ועוד. הדברים הללו כמובן, לחלוטין לגטימיים.

עוד דוגמא: חברה מסויימת פנתה אליי בקשר למוצר שהם משתמשים וכבדרך אגב אותו אדם שפנה אליי סיפר לי שגם להם יש שרתים כמו שרכשתי (X3550 M3 של IBM) והם בדיוק הולכים  לרכוש הרחבת זכרון ל-256 ג'יגהבייט. הסברתי לבחור משהו פשוט: אתה תרחיב זכרון, ותראה נחיתה של 40% בביצועים. הוא לא האמין, הנציג שמוכר לו את הזכרון לא סיפר לו כלום על כך, אז שלחתי לו מסמך של לנובו שמראה שבשרתים עם מעבדים המבוססים על פלטפורמה של Westmere או Sandy Bridge, ברגע שממלאים את הזכרון, מהירות הזכרון יורדת מ-1333 מגהרץ ל-800 מגהרץ. אז יהיה יותר RAM, אבל הגישה תהיה יותר איטית. עדיף להוסיף שרתים – וזה ההבדל בין מישהו מקצועי לאיש שיווק.

ועוד דוגמא (אחרונה): לפני שבוע הוזמנתי ליעוץ אצל חברה המתכננת לשווק שרות מסוים לקהל הרחב. הם הזמינו מס' יועצים וכולם הגיעו עם תוכניות איך להקים את השרות ותמורת כך וכך עשרות אלפי שקלים – הם יקימו בזמן קצר את הפתרון!
עבדכם הנאמן הגיע, שמע את מה שהוצע והמסקנות שאמרתי הן:

  1. הפתרון שלהם מתאים אולי לשנת 2000, לא לשנת 2018.
  2. אין שום גדילה אופקית בפתרונות שהציעו
  3. אין שום שרידות רצינית בפתרונות שהציעו
  4. אין שום עדכוני אבטחה בפתרונות שהציעו.
  5. ההשקעה הכספית הראשונית גבוהה.
  6. הפתרון שהצעתי לאותה חברה הוא פתרון מבוסס קונטיינרים בענן. לאותה חברה יש ספק ענן מועדף ובכל הקשור לתמחור – יש לפנות לאיש השיווק של אותו ספק ענן.

מדוע בעצם הוצע ללקוח פתרון ישן עם הבעיות שתיארתי ולא הסבירו ללקוח על פתרונות קונטיינרים לדוגמא? כי אותם אלו שיעצו, מכירים פתרון אחד אך אינם מכירים פתרונות אלטרנטיביים (או שלא יודעים לממש פתרונות אחרים).

וכאן בעצם טמונה הבעיה עבור הלקוח המתעניין בפתרון: הוא לא יקבל את התמונה המלאה מפריסייל או מאלו שעושים Resell עבור פתרון (או מאלו שמכירים פתרון ישן ולא רלוונטי). האם יש פתרון חלופי שהוא זול יותר ונותן את אותה פונקציונאליות? מהן האלטרנטיבות?

במוצרים גדולים או פלטפורמות, בדרך כלל יהיה מצויד איש השיווק במסמכים שיווקיים מיצרן התוכנה שמראה באופן די שלישי את המוצרים המתחרים, רק שבדרך כלל אלו דברים מוטים (זכור לי שיצרן DB מסויים הדגים איך המוצר שלהם "טס" במהירות 40% יותר מהר מהמתחרים, רק שבאותיות הסופר-קטנות כתוב שאת המוצר של המתחרים הם הריצו עם עשירית מכמות הזכרון שהם הקדישו למוצר שלהם, עם דיסקים איטיים).

לכן ההמלצה שלי היא פחות להקשיב לאנשי שיווק ויותר להקשיב לאנשים מקצועיים שמכירים לעומק כמה שיותר מוצרים/פתרונות מאותו התחום וכך יש סיכוי הרבה יותר גבוה שתקבלו תשובה אובייקטיבית מה המוצר שמתאים לחברתכם לאחר שהוא ישמע את המנהלים והאנשים הטכניים לגבי דרישות/בעיות/אתגרים ומה הם מתכננים.

רכישת/מכירת שרתים יד שניה, פוסט המשך

לפני כ-3 חודשים פרסמתי את הפוסט הזה לגבי עניין מכירת שרתים ע"י חברות ורכישה של שרתים יד שניה ע"י אינדיבידואלים או חברות. מאז שפרסמתי את הפוסט פנו אליי מס' אנשים שחושבים לרכוש או למכור מכונות וחשבתי שהגיעה העת לפרסם פוסט עדכון כדי להסביר לחברות כמה דברים לגבי מכירת שרתים ואת המציאות…

כלל חשוב שצריכים להבין לגבי שרתים, הוא שמהרגע שרכשתם אותם והגיעו הקופסאות אליכם, שווי השרתים צונח כלפי מטה ככל שהשרת יותר מורכב. נניח החלטתם לרכוש מערכת של Blades (ולא חשוב איזה יצרן כרגע). רכשתם, השתמשתם במשך מס' שנים ועתה אתם רוצים למכור את זה. הסיכוי שלכם להצליח למכור מערכת כזו הוא אפסי. אותו דבר קורה בעת הנסיון למכור שרתים בעלי 4 מעבדים ומעלה – כמעט אף אחד לא רוכש זאת, וגם אם ירכשו, תקבלו בערך 2 אגורות על כל שקל ממחיר רכישת השרת לפני מס' שנים.

מס' אנשים תלו (ותולים) תקוות שחברות אחרות ירכשו את השרתים שלהם, אך האמת הדי פשוטה היא שרוב החברות בארץ פשוט לא רוכשות שרתים יד שניה (למעט כמובן חברות סוחרים כמו All Trade ואחרים) מהסיבה הפשוטה: חידוש אחריות ל-3 שנים הכוללת הגעת טכנאי בזמן SLA  של 4 שעות – יהיה יקר בהרבה ממחיר רכישת השרת. כך לדוגמא, אם רכשתם שרת יד שניה ב-1500 שקל, עלות השרות שציינתי לעיל תעלה בסביבות 6000-10000 שקל, בשעה שרכישת שרת חדש עם הוספה של תמיכת SLA ל-4 שעות תעלה הרבה פחות בהשוואה לרכישת השרות לשרת יד שניה, כך שכל חברה שאפילו תחשוב על רכישת יד שניה ותרצה SLA כזה, תרד מרכישת שרת יד שניה.

מה לגבי ציודים שבשרתים? אז כך:

  • מקלות זכרון בגודל 1,2,4 ג'יגהבייט – אין להם בד"כ דרישה בשוק, כך שמי שרוצה למכור זכרונות ECC יכול לנסות את מזלו אולי ב-eBay. הדרישה בשוק בד"כ היא למקלות זכרון בגודל 8 ג'יגה ומעלה עם תיוג PC3 10300 או PC3 12800. גם עם מקלות אלו אין הרבה "בשר" מבחינת כסף להרוויח הואיל ורוב המוכרים (שוב, למעט חברות שזה מה שהן מציעות) פשוט לא נותנים שום אחריות לזכרונות, ולכן לדוגמא מקלות זכרון של 8 ג'יגה שווים בערך 20-40 שקל פר חתיכה (בסביבות ה-50-60 לזכרון PC3 10300 בהנחה שמדובר ב-DDR3 ECC).
  • דיסקים קשיחים – לא מומלץ לשום חברה שמעוניינת למכור את הציוד, למכור או לתת את הדיסקים הקשיחים עקב עניינים של אבטחת מידע. השרת מבחינתכם "מת"? העבירו את הדיסקים לגריטה. דיסקים SSD – לא מומלץ לרכוש יד שניה מכיוון שכמות הכתיבה עליהם מוגבלת ודיסקים SSD יד שניה בד"כ אינם כוללים בקרים מורכבים כך שסביר להניח שה-SSD ימות עוד לפני שתימלא לו שנה לאחר רכישה מיד שניה.
  • מעבדים – מאוד תלוי בדגם השרת. שרתים כמו Gen9 של HP (או R730 של Dell או M5 של לנובו) יכולים לקבל מעבדי Xeon E5 v4 כשדרוג במקום E5 v3 (כל מה שצריך זה לשדרג BIOS לגירסה האחרונה לפני החלפת מעבדים), ולכן גם כאן, מי שרוצה לרכוש שרת יד שניה, עדיף שירכוש את המעבד הכי "נמוך" שאפשר וישדרג ברכישת מעבדים ב-eBay. למוכרים – זו עיסקת חבילה ובקטע הזה לא תקבלו הרבה גם על הדגמים עם הכי הרבה ליבות.

מה לגבי מחירים? הפופולריים ביותר אלו הם שרתי 1U ו-2U מה-5 שנים האחרונות (אלו שלפני כן נמכרים במחירים של 3 ספרות). כך לדוגמא שרת Gen8 של HP עם 192 ג'יגהבייט זכרון ועם מעבדים בעלי 8 או 10 ליבות נמכרים במחירים של 1000-1500 שקל (ה-1500 זה אם יש דיסקים חדשים). Gen7 של HP נמכרים בסביבות ה-600-900 שקל עם 208 ג'יגהבייט זכרון לדוגמא, כך שכמו שאתם רואים – הרבה כסף אי אפשר לעשות מזה.

מה לגבי סטורג'? גם כאן, את הדיסקים עדיף לגרוט ולמכור את ה"מוח" ואת ה"מדפים" (כחבילה או בנפרד) לכל מיני חברות אינטגרציה שנותנות שרות Storage ללקוחות. במקרים רבים לאותן חברות אינטגרציה יש צורך בהחזקת מלאי עצמאי אם לקוחות שלהם מעוניינים להחזיק את ה-Storage הרבה אחרי שהתמיכה לגביו הסתיימה.

סוויצ'ים, UPS – גם כאן, המחירים נעים סביב ה-3 ספרות. UPS לדוגמא לא שווה הרבה אחרי 6-9 שנים של שימוש מכיוון שיש צורך להחליף סוללות פנימיות (והן יקרות!). סוויצ'ים לעומת זאת, חברות רבות נפטרות מהמתגים במהירות 1 ג'יגהביט לטובת מתגים במהירות 10 ג'יגה ומטה, כך שגם כאן המוכר לא יעשה מזה הרבה כסף והרוכשים הפרטיים יכולים אולי למצוא הזדמנויות טובות לשדרג LAB או להוסיף מתג לדברים/פרוייקטים צדדיים.

אז מדוע חברות כמו All Trade מוכרת במחירים כאלו גבוהים שרתים יד שניה? הסיבה פשוטה: הם חייבים להחזיק מלאי והם מוכרים שרות, כך שאם לדוגמא הם רכשו מלאי של 10 שרתי Gen8, הם יוכלו למכור רק 5-7 כאלו כי הם חייבים להחזיק שרתים אחרים כמלאי להחלפה בעת תקלות חרום כחלק מהשרות שהם מוכרים.

לכן, אני מציע לחברות: אתם רוצים להיפטר מהשרתים, פרסמו זאת פנימית בחברה, אני מאמין שיהיו כאלו שירצו לרכוש (או שהם אולי מכירים אחרים שרוצים לרכוש) או שאתם מוזמנים לפנות לכותב שורות אלו במייל. לעיתים אני יכול לרכוש ולעיתים אני יכול להפנות אתכם לאינדיבידואל או חברה אחרת המעוניינת לרכוש, רק קחו בחשבון שלעשות מזה עשרות אלפי שקלים לא תוכלו לעשות מכך (למעט אם השרתים מדור נוכחי או מחיר נמוך בהרבה בשרתים מדור קודם). שמרו על ה-DATA שלכם (גם המתחרים שלכם ישמחו לשים יד על תוכן שלכם, גם על DATA ישן) ואל תמכרו אותו כחלק מהשרתים.

על בעיה X ופתרון Y

כאחד שנותן יעוץ לחברות, יוצא לי בלא מעט מקרים להיפגש עם נציגים טכניים של חברות שונות, מסטארט-אפים ועד לחברות גדולות – בכדי לתת להם יעוץ בנושא פתרון טכנולוגי זה או אחר לצורך פתרון בעיות או לצורך הטמעת פתרון חדש או משופר בהשוואה למה שיש להם כיום. דוגמא פשוטה: חברה מעוניינת לרכוש סטורג' חדש, והם מעוניינים לדעת האם פתרונות מבוססי קוד פתוח יכולים לתת להם מענה במחיר יותר זול מפתרון סטורג' קנייני. אי אפשר לעשות יעוץ בטלפון של שיחה כמו:

לקוח פוטנציאלי: היי חץ, יש לנו NetApp ואנחנו רוצים לדעת, יש פתרון מבוסס קוד פתוח שיכול להחליף?
חץ בן חמו: אולי.

בשביל לייעץ לבעיה כמו שציינתי לעיל, צריך לשבת עם הלקוח הפוטנציאלי לפגישת יעוץ מלאה, ולשמוע ממנו את הדברים הבאים:

  • מה הפונקציונאליות שהוא מחפש
  • מה הפונקציונאליות שמאוד חשובה לו, ומה הפונקציונאליות שבשבילו זה יהיה "נחמד" אם קיים אך אותה פונקציונאליות אינה קריטית.
  • האם הוא מחפש פתרון Scale Up או Scale Out
  • האם הוא מחפש פתרון שישולב כ-Hyper Converge או שהוא מחפש פתרון של ברזלים נפרדים
  • ויש עוד לא מעט שאלות…

ההבדלים ביני (וכמובן אחרים), כיועץ ואינטגרטור בלתי תלוי (כלומר אחד שהוא אינו בעצם Reseller של ברזלים ממותגים) הם דברים חשובים כגון:

  • אינטגריטי – אם מישהו יבוא אליי ויבקש לדוגמא פתרון סטורג' Scale Out והדבר הכי חשוב לו זה iSCSI לדוגמא, אז אני אומר לו בפשטות שכרגע אין פתרון Scale Out בקוד פתוח (גם כמוצר מסחרי) שיש לו פתרון iSCSI ל-Scale Out בצורה טובה והוא יצטרך פתרון קנייני.
  • על מה הפתרון אמור לענות? לקוח רוצה X על מנת לפתור את בעיית Y. נעזוב לרגע את X, ונשמע מהלקוח מהו אותו Y. אין ספק, דרישותיו של הלקוח הן חשובות, אולם ברגע שמספרים לי מהו אותו Y, אז ניתן להעלות מספר פתרונות שיכולים לענות על Y וגם להתחשב בצרכי הלקוח.
    לדוגמא: ללקוח יש 20 מכונות VM שמשמשות לפיתוח והלקוח רוצה פתרון סטורג' עבורם Scale Up. במקרה כזה אני יכול להציע לדוגמא פתרונות מבוססים ZFS, בין אם כקוד פתוח נטו או מוצרים מסחריים ובהצעה שאגיש לו יוסבר מדוע הפתרון הזה טוב ויוצעו ללקוח מספר פתרונות מבוססים ZFS, כך שבסופו של דבר ה-Y הם אותם 20 מכונות VM וה-X יהיה פתרון מבוסס ZFS.

וכאן בעצם מגיעה השאלה המרכזית שלי…

לא לי ולא לאף פרילאנסר יועץ או אינטגרטור, אין מכונה לקריאת מחשבות, ולא קל "להוציא" מלקוחות פוטנציאליים את אותו Y. יחד עם זאת, בכל חברה, תמיד יש חיפוש לפתרונות לבעיות Y כלשהן, וכאן הייתי רוצה (ובוודאי פרילאנסרים אחרים) לשמוע מהן אותן בעיות Y שחברתכם מחפשת אליהן פתרון (מבוסס לינוקס או מבוסס קוד פתוח). אתם מוזמנים לענות כאן (ללא ציון שם חברה או פרטים מזהים אחרים של מקום עבודתכם) ואולי תקבלו הצעות מעניינות של פתרונות שונים ואם תרצו תוכלו לפנות למציע (כל פרילאנסר יכול כמובן לענות).

דעה: הפרויקט בוטל/נפל/מעוכב/סטטוס-לא-ידוע

את הדברים הבאים שאני הולך לכתוב בפוסט זה אני מכיר "על בשרי" ואני מכיר זאת מחברות אינטגרציה גדולות אחרות ששמעתי ממנהלים שם בדיוק את אותם דברים – וחשבתי לכתוב על כך.

הסיטואציה די ידועה: טכנולוגיה חדשה נכנסה לשוק בשנה שנתיים האחרונות (זה לא משנה אם מדובר בקונטיינרים, Application Servers חדשים, Hyper Converge, SDN ושלל פתרונות חדשים אחרים) והנהלות חברות בינוניות וגדולות מעוניינות להכניס את אחת מהטכנולוגיות לחברה. הם פונים לחברת אינטגרציה שהם מכירים ומתחילים לדון בנושא ומבקשים לקבל מידע גם על פתרונות מתחרים (לפעמים ישירות מחברות משווקות או מחברות אינטגרציה אחרות), מידע כמה הפתרון יציב, עלויות רשיון, עלויות הטמעה, TCO, ROI ושלל מספרים ונתונים אחרים. לאחר זמן מה, ההנהלה ואנשים טכניים של החברה מתכנסים לחדר ישיבות והם מקבלים מנציגים חיצוניים שונים הדגמות והסברים על הפתרונות. בד"כ לאחר זמן מה החברה מחליטה ללכת על פתרון מסוים ואותה חברת אינטגרציה שנבחרת מתבקשת להקים PoC (כלומר Proof of Concept) בתשתיות הפנימיות של החברה על מנת להתרשם ו"לשחק" עם הפתרון.

בלא מעט מקרים, מתרחשת "נפילה" או בשלב ה-PoC או בשלבים התחלתיים של הקמת Pilot פוסט PoC, וברוב מוחלט של המקרים – הנפילות כלל לא קשורות לכמה הפתרון טוב, רע, מתאים או לא מתאים, אלא בגלל דברים אחרים לחלוטין.

להלן מס' דוגמאות מדוע מתרחשת הנפילה:

  • אי תאימות: לפני ה-PoC (או ה-Pilot) אף אחד לא טרח להציג מה הולך לעבור ל-Pilot ועצם ההמרה עצמה מצריכה כמות שעות גדולה כדי להמיר את האפליקציה לעבוד בסביבה החדשה. אני מכיר לדוגמא מקרה שבו חברה מסויימת רצתה להריץ אפליקציה ב-JAVA בקונטיינר. אין שום בעיה לבצע זאת, רק שהאפליקציה בכלל כתובה ב-++C והלקוח מתעקש שהאפליקציה תהיה אפליקציית JAVA, כלומר מישהו צריך לבצע porting של הקוד מ-++C ל-JAVA, וכל מי שמכיר את השפות יודע שמדובר ברוב המקרים במאות אם לא אלפי שעות עבודה שכלל לא סוכמו מבחינת מי ימיר והעלויות הנלוות. מקרה אחר שאני מכיר הוא שאפליקציה רצה בכלל תחת DOS ומה לעשות.. קונטיינרים לא מריצים DOS (זה אפשרי אבל די מורכב, במיוחד אם האפליקציה מעוניינת ליצור קשר עם .. מודם חיצוני עבור קופות רושמות בודדות. כן, שמעתי על בקשה כזו)
  • התנגדות לא רשמית מהצוותים: ההנהלה מעוניינת בפרויקט כולל מחלקת IT, אבל כשזה מגיע למפתחים ולשאר צוותים שצריכים להשתתף בפרויקט, אז פתאום זה-לא-דחוף, "אין זמן", יש דברים אחרים בראש למנהלי צוותים ובקיצור – יורדים מכל העניין, רק לא רשמית. (כן, אני מכיר 2 חברות ששילמו מקדמה ועד היום לא בוצע מאומה).
  • עוד דבר שקשור הוא הקפאה של הדברים, לעיתים עוד ברמת ה-PoC. התקבלה החלטה לצאת ל-PoC ואז התקבלה החלטה הפוכה. מדוע? אף אחד לא אומר. את זה אפשר לראות במיוחד במוסדות גדולים כמו חברות ממשלתיות. הדבר הכי לא נעים זה לחברות האינטגרציה הגדולות ששכרו אנשים חיצוניים כדי לעמוד ב-PoC ובפרויקט ועכשיו הפרויקט קפוא.

כשזה מגיע לעולם הסטארטאפים לדוגמא, ויש טכנולוגיה שמעניינת את הסטארטאפ ואני לדוגמא כותב או מציג אותה בבלוג, סביר להניח שאקבל פניה ולאחר הדגמה תתקיימנה שיחות כיצד אפשר להטמיע את הטכנולוגיה באותו סטארטאפ, וכל המפתחים בחברה יהיו מודעים לכך שטכנולוגיה X הולכת להיכנס ויתקיימו הדרכות או עבודה משותפת להכניס את הטכנולוגיה. ככלל, באותם סטארטאפים ה"פוליטיקה" היא מינימלית אם קיימת בכלל והדברים רצים מהר. בעולם החברות הבינוניות, הגדולות, הממשלתיות, בטחוניות וכו' – המצב בדיוק הפוך.

זכותן המלאה של חברות להקפיא/לבטל PoC או פרויקטים, אך לעניות דעתי, צריך לשקול את הדברים לפי סולם עדיפויות ריאלי ולא לתת לגורמים שונים להפיל פרויקטים מסיבות לא ענייניות. אם לדוגמא בחברה X יש מערכת בפרודקשן שמייצרת רווחים והיא נופלת כל מס' ימים ומצריכה בכל פעם מס' שעות להקמה, שחזור נתונים וכו' – אז פרויקט החלפת הטכנולוגיה הוא (לדעתי לפחות) חשוב, גם אם בצוותי הפיתוח אין ממש חשק לעבור לטכנולוגיה אחרת (אוי כמה אני מכיר את הסיטואציה הזו). אם חברה מסויימת מתעקשת (בגלל לחץ של מפתחים) להישאר עם פתרון מסוים תוך שהיא מודעת שהפתרון מצריך שינוי וטכנולוגיה אחרת והיא נמנעת בגלל לחצים פנימיים – היא תצטרך בסופו של דבר להטמיע טכנולוגיה חדשה זו או אחרת, רק שזה יהיה עם הרבה יותר לחץ, ובמחיר הרבה יותר גבוה עקב ריבוי שעות עבודה ביום. אני בהחלט מכיר את הפתגם "אם זה עובד, אל תיגע", אבל כשזה נופל, המחיר להחליף את הפתרון יהיה תמיד הרבה יותר גבוה כי הוא יצטרך להתבצע מעכשיו לעכשיו, ובקשות ביצוע פתרונות מעכשיו לעכשיו תמיד "יטיסו" את מחירי השעות מעלה מעלה.

לכן, אם רוצים לבצע PoC או פיילוט, כדאי, לעניות דעתי, לוודא את הדברים הבאים:

  • לבצע את הפיילוט על רפליקציה של משהו קיים, ולתת לחברת האינטגרציה/אינטגרטור לראות מה בדיוק הולך לרוץ, במה זה כתוב, איזו מערכת הפעלה, וכל פרט נוסף על מנת שלא יגיע מצב שמגיע ה-PoC ואז יש צורך לבצע עבודה מסויימת גדולה שאיש לא הכניס אותה בשיקול הערכת שעות והערכה כספית. אישית אני ממליץ לפני שמחליטים בכלל ללכת על משהו – לחשוף את הפרטים הללו.
  • "ליישר שורות" – ההנהלה מחליטה X? אז כולם מתיישרים לפי ההחלטה, בלי שיתוף פעולה מצד מפתחים ואנשים אחרים – שום PoC או פיילוט לא יצליח והדבר היחיד שיוצא מזה זה חילופי האשמות מרומזות. כמו כן כדאי לטפל בכל כיסי התנגדויות/אי הסכמה מצד כל הגורמים. בחברות גדולות יש פוליטיקה ופוליטיקה במקרים רבים היא האויב מס' 1 להטמעת טכנולוגיות.
  • עבודה רציפה עם חברת האינטגרציה או האינטגרטור. לי, בתפקיד האינטגרטור הכי קל להקים את הפרויקט על תשתית הלקוח, לתת הסברים, להוציא חשבונית ולסגור עניין. הבעיה היא שלצוות הפיתוח וצוותים אחרים אין את הנסיון והידע שיש לי (לדוגמא) ובד"כ לוקח זמן ללמוד ואז צצות 1001 משימות אחרות שדוחות את המימוש ו… לא עושים כלום עם הפרויקט. לכן בד"כ מומלץ לעבוד עם האינטגרטור להעביר חלק מהתשתית, כך שהאינטגרטור עושה חלק, הצוות לומד ועושה חלק אחר, האינטגרטור בודק ומסייע וכך ממשיכים עד שאין צורך בשרותיו של האינטגרטור.
  • שילוב של טכנולוגיות אחרות. אפשר "לנצל" את הפרויקט בכך שהמערכות החדשות עדיין אינן מוגדרות Production ולהטמיע טכנולוגיות סמוכות, כמו אוטומציה משופרת, תזרים עבודה ושאר דברים.

לסיכום: עולם הטכנולוגיה הוא עולם שמשתפר ומתקדם תדיר, ולדעתי לא כדאי לבטל PoC רק בגלל שזה "לא דחוף להרגע". נכון, אם יש בעיה תקציבית אז כדאי מראש לא להיכנס ל-PoC, אבל אם זה רק בגלל חוסר התלהבות של חלק מהעובדים, אז כדאי לדעתי בכל זאת ליישר שורות ולבצע. לדחות – זה הדבר הכי קל לעשות, אבל דחיה היא האויב הכי גדול של התקדמות טכנולוגית ואם אותה התקדמות טכנולוגית לא בוצעה ומערכת הפרודקשן נופלת בגלל שדרוגים הכרחיים כלשהם, האצבעות יופנו כלפי מי שהחליט לא להתקדם.

מוגש כחומר למחשבה.

מוציאים מכרז לרכישת ברזלים? זוג עיניים נוספות יכול לסייע

עיריות, משרדי ממשלה, מועצות ורשויות מקומיות ואזוריות וכמובן חברות – כולן מוציאות אחת לזמן מה מכרזים שונים לשרותים שונים. אני אתייחס בפוסט זה למכרזים שמשווקים גדולים ניגשים אליהם – למכירת שרתים וציוד ל-Data center למוציא המכרז. אישית אני אוהב לעקוב אחרי מכרזים כאלו באתרים שונים (כמו אתר Jobiz וכו'). אני לא מחפש לגשת למכרזים כאלו (כי אני לא בעניין שיווק ברזלים), אבל זה בהחלט עוזר לראות מה החברות מחפשות ורוצות לרכוש ולהשתמש.

יצא לי להסתכל על לא מעט מכרזים כאלו ואני יכול לאמר שבמקרים רבים רואים שבוצעה השקעה רצינית בכתיבת המכרז והמפרט הטכני, אך בלא מעט מקרים נראה כי אולי עדיף שעוד זוג עיניים יעברו על המפרט ואולי ישפרו אותו. אינני מנסה לאמר שמי שכותב/ים את המפרט אינם מבינים בתחום, אבל במקרים רבים עם חוו"ד נוספת ניתן יהיה לשפר משמעותית את המפרט בצורות שונות.

בכדי להדגים את העניין, אני מצרף פה צילום מפרט ממכרז של מוסד כלשהו. המכרז הסתיים לפני מס' חודשים ואינני מציין מי הגורם שהוציא את המכרז, אלא רק להדגים בו מספר נקודות. להלן צילום המפרט מתוך המכרז (לחצו להגדלה):

נעבור חלק חלק, נתחיל בסטורג':

  • במכרז מבקשים הצעת מחיר ל-Unity של Dell/EMC, עם שילוב של דיסקים מכניים (16), דיסקים SSD בגודל 400 ג'יגה (10), ו-3 דיסקים (Fast Cache) ושאר הציודים שצריך. זה טוב ויפה אולם יש כאן לעניות דעתי מספר נקודות שכדאי לחשוב עליהן:
    • פתרון כזה אינו עונה לצרכי מכונות VM שמייצרים כתיבה מרובה. נכון, הסטורג' "יחביא" את האיטיות בעזרת ה-Fast Cache (פלוס עוד כמה טריקים) אבל בשלב מסוים האיטיות תחל לצוץ.
    • הדיסקים SSD  הם איטיים (ולא חשוב אם בפנים הם MLC או eMLC) ובמקרים של Enterprise, דווקא ה-SATA SSD מבצעים עבודה הרבה יותר טובה (תסתכלו בהצעות של כל היצרני SSD, תראו שבד"כ מציעים SATA או U.2/PCIe/NVME, בקושי SAS) ולכן חשוב לזכור – זה לא משנה אם הדיסקים נמצאים בתוך סטורג' קנייני או בשרת: SSD קטנים יותר איטיים מהגדולים ולפעמים בפערים מאוד משמעותיים. לדוגמא: אם רוצים לרכוש 4 דיסקים של 400 ג'יגה, עדיף 2 דיסקים של 800 ג'יגה.
    • במקום להיצמד למותג קנייני, מוציא המכרז יכול לבקש פתרון חומרה ותוכנה שהם Software Defined Storage עם כל הפונקציות שהוא מצפה לקבל בסטורג' קנייני וגם להכתיב כמות מינימום ומקסימום IOPS שפתרון ה-SDS יצטרך לעמוד בו. חשוב לזכור: אם לשם הדוגמא אתה מוציא מכרז ואני זה שצריך לעמוד בו, ואני הסכמתי למפרט שלך, אני צריך לעמוד בביצועים במפרט, ואם זה עולה לי יותר, אותך זה לא מעניין, אני צריך לתת את מה שמובטח וזהו, ולכן במכרזים כאלו כדאי לנצל את הסיטואציה ולקחת SDS, מה עוד שתמיד ניתן להשתמש ב-SDS בעתיד לצרכי פתרונות אחרים בתחום הסטורג', כך שההשקעה משתלמת יותר מאשר סטורג' קנייני (אם לדוגמא עברתם לסטורג' אחר, אתה לא יכול להעביר את הדיסקים הישנים יותר).

מכאן נמשיך לשרתים:

מוציא המכרז מבקש 2 שרתי Dell R730:

  • ראשית, כדאי לבקש את דגם ה-XD, ההבדל במחיר הוא קטן (100-200 דולר, תלוי אצל מי קונים), ודגם ה-XD ניתן בהמשך להרחבות שונות שלא כל כך קיימים ב-R730 הרגיל.
  • לא מומלץ לקחת 32 ג'יגהבייט זכרון במקלות של 2 ג'יגהבייט (כלומר 16 מקלות) הואיל וכל נסיון הרחבת זכרון בעתיד מחייבת החלפת כל מקלות הזכרון ובמקרים רבים הזכרונות הללו ישארו "מיותמים", לכן מומלץ לרכוש את הזכרון עם מקלות של 4 או 8 ג'יגהבייט, בהתאם לגודל הסופי שרוצים.
  • 2 דיסקים של 300 ג'יגהבייט – חבל אפילו לרכוש אותם. אם (כפי שבמקרה זה) רוצים להריץ VMWare, עדיף לרכוש 2 מיקרו SD עם ה-Image מוטמע בהם ולהכניסם לתוך השרת, הואיל ו-ESXI כותב אליהם מעט מאוד והמודול מיקרו SD כולל שרידות (RAID-1). במקום ה-300 ג'יגה, אפשר לרכוש 2 דיסקים SSD בגודל של 500 ג'יגהבייט (מספיק Read Intense רגיל, לא צריך Mixed Intense) ואז להשתמש בהם כ-Read Cache בתוך vSphere, כך תוכנות רבות שרצות שוב ושוב ישתמשו ב-SSD המקומי כ-Cache לקריאה והדברים ירוצו החל מהפעם השניה יותר מהר מבלי להשקיע תקציב רציני.
  • כרטיסי רשתות: במקום לרכוש כרטיס Qlogic 57800 שנותן 2 כניסות 10 ג'יגהביט ו-2 כניסות 1 ג'יגהביט, כדאי לרכוש כרטיס אחד נוסף Intel X710 Quad Port – יוצא יותר זול עם אותה כמות פורטים (4 של 10, 4 של 1).

כך, לאחר השינויים המוצעים, אותם שרתים יתנו ביצועים יותר טובים, וההפרש הוא אפסי. כשמדובר על הפתרון אחסון, פתרון SDS יצא יותר זול, קל יותר לשדרוג (מבחינת תוכנה וחומרה) ונותן ביצועים יותר גבוהים מבלי להוסיף כמעט כלום לתקציב הרכישה.

לסיכום: חברה גדולה או קטנה, רשות מקומית או אזורית או עיריה או משרד ממשלתי – כולם צריכים בסופו של דבר לעמוד במסגרת תקציב ואף חברה לא רוצה להרגיש פראיירית ולשלם יותר ממה שמקובל בשוק ובגלל זה כולם מוציאים מכרזים, על מנת לקבל את ההצעה הטובה ביותר. יחד עם זאת, אפשר לנצל את כל עניין המכרז כדי לקבל יותר מבלי לפרוץ מסגרות תקציב פנימיות. אחרי הכל – אתם לא קונים ברזלים ומחפשים אחר כך מי יתמוך בכם, אתם רוצים חבילה שכוללת הכל עם 24/7 ועם 4 שעות SLA, ואתם מקבלים זאת גם אם מדובר בטכנולוגיות חדשות שנותנות לכם יותר מסתם עוד הצעה שהיא Copy/Paste ממקום אחר.

על מעבר לעננים, אירוח אתרים ועוד כמה דברים

הפוסט הזה הוא מעין פוסט "חדשות" לגבי דברים שפורסמו בעת האחרונה ושלדעתי יכולים לעניין את קוראי הבלוג בתחומים השונים.

נתחיל בתחום האירוח אתרים. עד היום חברות שונות בארץ ששוכרות מקומית מכונות וירטואליות/שרתים לשם אירוח האתרים מהסיבה הפשוטה של Latency ו-SEO (לנקודת ה-SEO לדעתי אין שום אחיזה בכל מה שנוגע ל-Latency ואני יכול להעיד שיש לי כמה מילות מפתח במקום ראשון בגוגל והשרת הוירטואלי שלי נמצא בכלל ב-Amazon Lightsail בוירג'יניה!). עד היום היה ניתן לארח את האתר שלכם בחו"ל ולהשתמש בשרות CDN כמו של Incapsula שלהם יש שרתי EDGE פה בישראל. החל מעתה, גם למתחרה הגדול שלהם (Cloudflare) יש נקודת EDGE פה בישראל כך שאפשר בהחלט להשיג Latency מאוד נמוך גם מבלי לשכור מכונות בארץ ובכך ניתן לחסוך בעלויות השכרה.

מכאן נעבור לעננים ציבוריים ולחברות בינוניות עד גדולות (במובן האמריקאי/אירופאי, פחות במובן הישראלי). בשנים האחרונות, עם כניסת העננים הציבוריים יותר ויותר לקידמת הבמה, חברות בסדר הגודל שהזכרתי לעיל "השתעשעו" (במובן של PoC, העברת מספר מכונות לענן ציבורי כלשהו לצרכי טסטים ו"טבילת אצבעות" וכו'). חברות רבות קיבלו קרדיטים מספקי הענן הציבורי (בסכומים הנעים מעשרות עד מאות אלפי דולרים). חברות רבות השתמשו באותם קרדיטים כדי להעביר תשתיות כלשהן לענן ובאותו זמן לפי כל החברות המודדות מכירות שרתים, מתגים, סטורג' וכו' (חברות כמו IDC, מורגן סטנלי, גרטנר ואחרים) הוציאו דוחות שכמות הציודים ל-DC/שרתים שנמכרת מאותם יצרנים הולכת וקטנה והטרנד הזה נמשך כבר יותר מ-5 שנים, אולם לקראת סוף 2016 האחוזים עלו במעט ואילו ב-2017 האחוזים עלו בצורה יפה (7% בהשוואה ל-2016) לפי הדו"ח של חברת Canalys שהופיע ב-The Register כאשר Cisco מכרה יותר מאשר Dell/EMC (ו-Dell/EMC מכרה יותר מ-HPE). דו"ח של חברת Morgan Stanley ציין פחות או יותר את אותם דברים בחודש שעבר.

אבל (וזה "אבל" גדול) – יש כאן גם טוויסט…

חברת ששמעו, התעניינו או הקימו PoC (או אולי עברו) לפתרונות HC (כלומר Hyperconverge) ראו שפתאום הם לא חייבים לרכוש את הסטורג'ים היקרים (מאוד) או סוויצ'ים סופר יקרים שעושים המון דברים. פתרונות Hyperconverge כמו ה-VSAN של VMWare, או Nutanix או SimpliVity או OpenStack (או RHV של רד-האט) נותנים גם ביצועים יפה וגם שרידות מרשימה – והכל רץ על שרתים סטנדרטיים כשהכל בעצם רץ כ-(Software defined (storage/network. ולפי 2 הדוחות, חברות מגלות יותר ויותר עניין בפתרונות כאלו מאשר הפתרונות הקאלסיים של ברזלים קניינים ויעודיים.

משהו נוסף שמוזכר בדוחות אחרים (לצערי אין לי כאן קישורים כי רובם בתשלום) זו מצד אחד הפתיחות שהיום הרבה יותר גדולה כלפי PAAS ו-SAAS, אך מצד שני, יש נסיגה כלשהי מ-IAAS. אני מכיר חברות שפרסמו מאמרים כמה IAAS יהיה יותר זול אצל ספקי ענן ציבורי אבל בסופו של יום אם נסתכל על הטרנד של השנתיים האחרונות, יותר ויותר חברות מעדיפות את ה-Infrastructure להשאיר אצלם למעט דברים מסויימים שעדיף שיהיו בענן (אתרי אינטרנט, שרותים מסויימים שעדיף לתת דרך הענן וכו') אבל השאר (שאינו SAAS/PAAS צד ג') – מקומית ב-DC שלהם.