קטגוריה: חומרה

סטורג' לחברות גדולות

הערת עריכה: בעקבות מספר תגובות והערות שקיבלתי, פוסט זה נערך מחדש.

הערה 2: למעוניינים, כתבתי פוסט נוסף לגבי הסברים בין Scale Out ל-Scale Up והוא נמצא כאן (אתם יכולים ללחוץ על הלינק והוא יפתח ב-TAB חדש).

חברות גדולות, בארץ ובעולם, מתנהגות בצורה מעט שונה מחברות בינוניות וקטנות. אחת למספר שנים החברות הגדולות (בין אם מדובר במוסדות כמו אוניברסיטאות, גופים ממשלתיים, גופים בטחוניים, חברות ביטוח, בנקים ועוד) מוציאות מכרז לפתרונות אחסון. בחלק מהמקרים יהיה מדובר ברכישת סטורג' גדול, בחלק אחר מהמקרים – מספר סטורג'ים לתתי גופים, מחלקות רחוקות ועוד.

מחיפושים שהרצתי לאחרונה בגוגל ומשיחות שערכתי עם מספר אנשים, ישנם מספר גופים שפרסמו RFI או מכרזים לסטורג'ים או שהולכים להוציא מכרז במהלך השנה. אלו תהליכים איטיים ורציתי לנצל את ההזדמנות ולדבר על סוג סטורג' מעט שונה, ה-Scale Out Software Defined Storage.

נתחיל בצריכה של הסטורג'. אם יש משהו אחד שאותן חברות צריכות להבין, הוא שהשימוש שלהן בסטורג' רק הולך לגדול – והרבה. יותר ויותר גופים גדולים מתחילים להתעניין במה שסטארטאפים וחברות שמריצות דברים בענן משתמשות, כמו:

  • קונטיינרים / Kubernetes – הקונטיינרים הנחמדים האלו תופסים מקום, ואם מבצעים Scale Out גדול כך שמריצים לדוגמא מאות קונטיינרים – יש צורך בכמות אחסון גדולה, לא רק לקונטיינר אלא גם ל-Volume שמוצמד לקונטיינר, וברוב המקרים יש לפחות Volume אחד פר קונטיינר שאותו אנחנו רוצים לשמור גם לאחר שהקונטיינר מת.
  • לוגים ותובנות – ככל שיש לנו יותר מכונות וירטואליות, יותר מערכות Orchestration כמו Kubernetes או OpenShift יהיו לנו המון לוגים. אנחנו צריכים את הלוגים שלהם ואנחנו צריכים מערכת ניתוח רצינית (כמו כל המערכות שמבוססות Elastic) והדבר הזה תופס טרהבייטים כמו כלום.
  • מערכות Big Data שונות – יותר ויותר גופים מתעניינים, ומערכות אלו אוכלות אחסון כאילו אין מחר.

אצל חברות מסוימות ניתן להעיף מהסעיפים לעיל אם משתמשים בעננים ציבוריים, אבל בגופים שאני מדבר עליהם – רק בחלק מהמקרים ניתן להשתמש בענן (כלומר Hybrid) ובחלק כלל לא ניתן – לחבר את המערכות לאינטרנט, כך שצריך סטורג' – והרבה מזה.

פתרונות סטורג' מלפני 4 שנים ומעלה התאפיינו בכך שהם פתרונות Scale Up סגורים, אלו אותם פתרונות שעליהם נמצא לוגו היצרן על כל מכונה ועל כל קופסא. אלו פתרונות שיכולים לגדול מבחינת כמות אחסון ואולי לתת יותר IOPS, אבל המחירים שלהם מאוד יקרים. כמה המחיר משפיע? נאמר שראיתי גופים שרכשו סטורג' X שעובד טוב, אבל המקום הפנוי מתרוקן במהירות ולפעמים אחרי שנתיים כבר מחפשים איזה סטורג' "ביניים" להעביר אליו דברים על מנת להשאיר כמה שיותר מקום פנוי בסטורג' היקר. הסיבה לכך פשוטה: כל שדרוג סטורג' כזה הוא יקר מאוד ובלא מעט מקרים התוכן שרוצים לאחסן – שווה את מחיר השדרוג.

ולכן אני מעוניין להציע הצעה מעט שונה ממה שחברות מקבלות מכל מיני ספקים. מה דעתכם לא לרכוש סטורג' כזה? אסביר..

יש כמה דברים שכל גוף גדול שרוצה לרכוש סטורג' צריך:

  • תמיכה בפרוטוקולים ידועים (CIFS/NFS, iSCSI)
  • תמיכה בהאצת וירטואליזציה (VASA/VAAI)
  • תמיכה ב-Snapshots
  • מערכת ניהול מרוכזת
  • שרידות גבוהה
  • חלוקת עומסים בין החלקים השונים של המערכת
  • Tiering (מידע שמועבר מדיסקים SSD מהירים לדיסקים מכניים איטיים יותר וההיפך לפי הצורך)

עכשיו אוסיף עוד כמה דברים:

  • תמיכה ב-Kubernetes וב-Persistent Volumes
  • תמיכה ב-Object Storage (כמו S3)
  • תמיכה ב-Cinder (אחסון block)

עתה נעבור לפתרון סטורג' Scale Out שמבוסס על תוכנה (Software Defined)

בפתרון כזה אנחנו לא רוכשים ברזלים קנייניים של יצרן סטורג' כלשהו. במקום זה, אנחנו רוכשים (אחרי תהליך מכרז בו אנו מפרטים כמות סטורג' רצויה, כמות IOPS וכו' וכו') תוכנת סטורג' ומי שזכה מציין איזו חומרה צריך. כל יצרני התוכנה מבצעים Certify מול כל יצרני השרתים הפופולריים כך שלא תצטרכו לרכוש שרתים וציוד ממקור אחר שאין לו חוזה עמכם. החומרה עצמה מורכבת משרתים (לא צריך חזקים), דיסקים SSD ומכניים, כרטיסי רשת 50/100 ג'יגה, וסוויצ'. כל הציוד עצמו אנחנו רוכשים בדיוק מאותו ספק שזכה במכרז למכור שרתים לחברה, וממנו גם נקנה את הדיסקים, כרטיסי רשת ומהזוכה שמוכר לנו את הסוויצ'ים נרכוש 2 סוויצ'ים. לאחר הרכישה, ספק תוכנת הסטורג' יקים את התוכנה, יגדיר את מה שצריך להגדיר וכמובן יתן שרות במסגרת SLA וכל מה שיוגדר במכרז.

הערה: כל יצרני השרתים מוכרים גם פתרונות סטורג' Scale Out משלהם, רובם מצריכים רכישת הברזלים והמערכת מהם.

מדוע פתרון זה עדיף מפתרון סטורג' Scale Up כמו מה שיש ברוב החברות? מכמה סיבות:

  • תמיכה – יש לכם תמיכה מלאה מספק התוכנת סטורג', 24/7, כפי שהגדרתם בהסכם. בנוסף, אם ישנה תקלת חומרה, אתם פונים לאותו ספק שרתים שאתם רוכשים ממנו כל הזמן.
  • מחיר יותר זול – שדרוג דיסקים וזכרון בשרת הוא הרבה יותר זול משדרוג דיסקים בסטורג' קנייני.
  • גדילה יותר זולה – מחירי שרתים יורדים כל מספר חודשים, מה שקשה לאמר על מחירי סטורג' אם רוצים להוסיף מדפים, Flash Cache וכו', כך ניתן להוסיף שרתים, להגדיל את כמות ה-IOPS והמקום הפנוי בצורה יותר זולה.
  • שדרוג לפונקציונאליות נוספת – רוב יצרני ה-Software defined storage מוסיפים פונקציות בגרסאות מתקדמות, והספק יכול לדאוג לשדרוג מערכת קיימת. נסו לקבל פונקציונאליות נוספת משמעותית אחרי שקניתם סטורג' קנייני.
  • טכנולוגיות SSD יותר מתקדמות – סמסונג, אינטל, טושיבה, מיקרון, כולם עובדים על פיתוחים לדיסקים SSD יותר גדולים, מתקדמים, מהירים. כל יצרני השרתים ישמחו למכור לכם את הדיסקים הללו עם תמיכה ושרות מהיצרן שרתים שלכם ישירות. זה לא ממש קיים בסטורג' קנייני – מה שקניתם, זה מה יש (למעט דיסקים בגדלים שונים, אך לא טכנולוגיה שונה).
  • שרידות הרבה יותר גבוהה – כל תוכנת סטורג' מבוססת תוכנה יודעת לתת שרידות ברמת דיסקים או Nodes, כך שגם אם שרת נופל, המערכת ממשיכה לעבוד כרגיל ויש גם תוכנות שניתן איתן להגדיר שגם אם 2 שרתים נופלים – המערכת ממשיכה לעבוד.

אסכם את הדברים בצורה הבאה: מה שהיה בעבר זה משהו אחד, מה שהולך להיות מבחינת ניצול סטורג' – הוא משהו אחר. קונטיינרים וטכנולוגיות אחרות דורשים הרבה מקום ומשאבים בפתרון האחסון וכיום פתרון Software Defined Storage יכול לתת לנו הרבה יותר כשמשווים אותו מול פתרון סטורג' קלאסי קנייני. אנחנו יכולים לגדול מתי שנרצה, מבלי לשלם הון עתק על כל שדרוג קטנטן, אנחנו יכולים לקבל תמיכה לפרוטוקלים וטכנולוגיות עדכניות, ואנחנו יכולים לקבל שרידות הרבה יותר גבוהה מבעבר.

מוקדש כחומר למחשבה. אם יש לכם שאלות, אתם תמיד מוזמנים ליצור קשר.

וירטואליזציה: לחזור לברזלים?

בכל חברה בארץ שיש ברשותה שרתים, נעשתה כבר בעבר קונסולידציה של מכונות פיזיות והמרתן למכונות וירטואליות. היתרון ברור: יש צורך בפחות שרתים פיזיים, חוסכים בחשמל, בניהול השרתים, במשאבי תחזוקה ועוד.

אולם לאחרונה נתקלתי במשהו חדש: מספר חברות שדווקא לא מעוניינות להריץ את הפלטפורמות שהן משתמשות כמכונות וירטואליות אלא להריץ אותן על Bare Metal (כלומר "על הברזל"). בפוסט זה ארחיב מעט על הנושא.

נתחיל בשאלה הפשוטה: האם יש הבדל רציני בביצועים כשמריצים דברים על פתרון וירטואלי בהשוואה להרצה "על הברזל"? התשובה לכך היא: תלוי. במה? באלו משאבים הפלטפורמה שלך משתמשת.

אם לדוגמא האפליקציה שלך משתמשת רק בזכרון או רק בזכרון+מעבד ומדי פעם קוראת/כותבת מעט נתונים, אז ההבדל בין הרצה על "ברזל" לבין הרצה על פתרון וירטואליזציה אינו הבדל כה משמעותי. לעומת זאת, אם האפליקציה שלך צריכה להשתמש במשאבים חיצוניים כמו דיסקים ורשת (לדוגמא: קונטיינרים) – אז יש הבדל ניכר בין הרצה על "ברזל" לבין הרצה על פתרון וירטואליזציה מהסיבה הפשוטה שכל מידע שצריך לצאת או להיכנס צריך  לעבור "תרגום" מכרטיס הרשת הוירטואלי או הדיסק קשיח וירטואלי – לציוד הפיזי. אפשר להתגבר על כך חלקית בכך שממפים כרטיסים פיזיים אל מכונה וירטואלית, אבל במקרים רבים מיפוי כזה גורם לכך שרק מכונה וירטואלית אחת תוכל להשתמש בכרטיס (למעט כמובן מקרים שכרטיסים תומכים ב-SR-IOV – ששם מקבלים עם דרייבר מסוים כרטיס וירטואלי חדש ותוכנה שתרוץ על הפתרון הוירטואלי שתאחד ותפצל את הנתונים, כמו שנתב מבצע).

אז נניח והעומסים שלכם מצריכים לרוץ על "ברזל", האם כדאי להתחיל תהליך V2P (מוירטואלי לפיזי)? כאן אני ממליץ לעצור ולחשוב על הנקודות הבאות:

  • עלויות מטפסות: אם נניח יש לנו כיום 10 שרתים שמריצים את כל הדברים בוירטואליזציה ועתה נוסיף 10 שרתים נוספים שיריצו דברים "על הברזל", הדברים מסביב יעלו יותר: קירור, חשמל, תחזוקת השרת (מבחינת תוכנה וחומרה). בהתחלה זה נשמע כאילו מדובר בעלות קטנה, אולם מכיוון שאנחנו צריכים לאמץ את השרתים (כי לשם כך אנחנו מבצעים V2P) – עלויות החשמל והקירור יעלו באופן רציני.
  • שדרוג חומרה: תעיפו מבט בחומרת השרתים. לעיתים השקעה של כמה מאות או אלפי דולרים חד פעמית בשדרוג מעבדים ו/או זכרון יכולה להאיץ את הביצועים של המכונות הוירטואליות ולחסוך מעבר מוירטואלי ל"ברזל".
  • להתראות לדברים הנחמדים: וירטואליזציה נותנת לנו פונקציואנליות שקצת קשה להשגה כשדברים רצים ישירות "על הברזל". קחו לדוגמא Snapshot – סביר להניח שאינכם משתמשים ב-ZFS על הברזל, כך שיצירת Snapshot של הברזל היא קצת בעייתית (במיוחד אם אין לכם LVM או שלא הגדרתם ווליום לוגי שיאחסן את ה-Snapshots בנפרד). רוצים HA? לא תוכלו להשתמש ב-HA שהוירטואליזציה מספקת, תצטרכו פתרון נפרד, ובהצלחה בבניית Fault tollerance על ברזלים, ואלו רק חלק קטן מהפונקציונאליות שוירטואליזציה נותנת וריצה "על הברזל" לא נותנת.
  • גיבוי ושחזור – הרבה יותר איטיים מאשר גיבוי ושחזור מכונות וירטואליות.

לסיכום: אני בהחלט מודע לכך שלוירטואליזציה יש חסרונות. קחו לדוגמא את VAAI – דבר מעולה אם אתם רוצים לבצע מיגרציה של מכונות בתוך Cluster או להעתיק/להעביר קבצים בתוך/בין ה-Datastores השונים, מכיוון ש-VAAI פשוט "זורק" את העבודה שהסטורג' יבצע ויפנה את השרתים לעשות עבודות אחרות. יחד עם זאת, עם כל הכבוד ל-VAAI וטריקים אחרים, אם יש לכם VM שעסוק כל הזמן בלכתוב ג'יגהבייט כל רגע, הכתיבה תהיה עדיין יותר איטית בהשוואה לכך שברזל יכתוב לסטורג', כי מלכתחילה כך נבנו סטורג'ים – לעבודה מול ברזלים, VAAI וטריקים אחרים הגיעו הרבה יותר מאוחר.
יחד עם זאת, כפי שציינתי לעיל – יש לא מעט דברים שניתן לעשות על מנת להאיץ את הביצועים ולהגיע לרמות שרוצים אם מוכנים להשקיע כמה מאות או אלפי דולרים חד פעמית בשדרוג השרתים עצמם.

סטטוס וירטואליזציה מבוססת קוד פתוח – סוף 2018

אנחנו נמצאים נכון לשעת כתיבת פוסט זה ימים ספורים לסיום שנת 2018 ותחילת שנת 2019 וחשבתי שזה יהיה זמן נכון לפרסם פוסט סטטוס לגבי פתרונות וירטואליזציה מבוססי קוד פתוח.

מי שהולך לכנסים והרצאות של חברות שונות ושל ספקי ענן שונים, שומע בוודאי איך חברה X או חברה Y עברו לענן, הם מרוצים עד השמיים והכל ורוד ומאושר. המציאות, לפחות משיחה עם חברים פרילאנסרים שמבצעים אינטגרציות או מעברים לפלטפורמות שונות – קצת שונה. כן, ישנן חברות שמעבירות חלק מהמכונות VM שלהן לענן, חלקן מעיפות מכונות VM ומשתמשות בשרתי ענן שונים (כ-PaaS), אבל לא יצא לי להכיר שום חברה עם כמה אלפי מכונות VM בארץ שבסופו של דבר השביתה את ה-DC שלה והעבירה הכל מהכל לענן. ככלל, הויכוחים על העלויות השונות בטווח הזמן הקצר והארוך (בתוספת כמה מילות Buzz) גורמים ללא מעט חברות להאט מעבר לענן, לבצע Hybrid מדוד מאוד, והיו כמובן לא מעט מקרים שפשוט "חזרו הביתה" (אם כי זה לא סופי. מי שחושב שאין בתחום ה-IT מקרים שמקבלים החלטה X ואחר כך מבטלים ואחר כך שוב חוזרים – מוזמן להתעורר).

אני מודה שעד לאחרונה כל עניין הוירטואליזציה בקוד פתוח לא ממש תפס אחוז גדול בתחום ההטמעות ב-Enterprise. כמעט כולם הולכים ל-VMware, חברות שכמעט כל התשתית שלהם מבוססת מיקרוסופט משתמשים ב-Hyper-V ואלו שרוצים Hyper Converged הולכים על Nutanix או Simplivity. אחרי הכל – למוצרים האלו יש תמיכה, יש בארץ אינטגרטורים, לא צריך לקנות מחו"ל רשיונות, יצרני החומרה מאשרים שהמוצרים עובדים עם הברזלים. בקיצור, סבבה אגוזים.

אבל בימים אחרונים קיבלתי 2 שיחות טלפון מ-2 חברות גדולות שהמנהלים הבכירים שלהם קוראים בלוג זה. אחד מהם בתפקיד בכיר בחברה בטחונית מאוד גדולה וידועה. הבקשה שלהם היתה זהה – הם מעוניינים לצמצם את ההוצאות על הרשיונות ומוכנים לשקול גם מעבר לפתרונות קוד פתוח או פתרון מסחרי מבוסס קוד פתוח. מטבע הדברים אני לא יכול לתת לאף אחד מענה טלפוני מבלי לפגוש את הלקוח, לראות מה התשתית, מה הם רוצים לבצע, לאן הם רוצים להגיע, מה הידע המקצועי שיש בחברה ועוד ועוד, ולכן בפוסט זה אתמקד יותר בפתרונות ה"חמים"/פופולריים בשוק ולמי הם מתאימים.

אחד הפתרונות שיורד לאט לאט מגדולתו הוא Xen Server. הסיבה לכך היא שהפתרונות המתחרים שאציג היום נותנים את מה ש-Xen נותן בחינם ואם רוצים לקנות מיצרן הפתרון תמיכה בתשלום, המחיר של המתחרים יותר זול, ולכן ההמלצה שלי למי שכן משתמש במערכת של Xen וחושב בהמשך לשדרג – זה לבדוק את הפתרונות המתחרים המבוססים בקוד פתוח.

בפוסט זה אציג, כמו בפוסטים קודמים – 3 מערכות (Proxmox, oVirt/RHV, OpenStack) ולמי הם מתאימים ומה השוני שלהם.

נתחיל במערכת שמתאימה יותר לחברה קטנה או ל-LAB מקומי: Proxmox.

תוכנת Proxmox מתאימה ליישומי וירטואליזציה הן על מערכות ישנות (כן, אותו שרת G7 של HP שיושב שם בצד) והן על מערכות חדשות. המערכת עצמה היא יחסית קלה ללימוד, ומי שעבד על ESXi עם vCenter בצורה לא מקצועית (כלומר לא עבר קורסים והכשרות של VMware) יוכל להקים תוך דקות ספורות מכונות וירטואליות על דיסקים מקומיים, לחבר NFS או iSCSI וגם להשתמש ב-HA ולבצע Live Migration (כל עוד יש אחסון משותף, זו לפחות הדרך המומלצת). בקיצור -אם אתם צריכים להקים מערכת וירטואליזציה על מספר קטן של שרתים, ללא הקמה של רשתות וירטואליות מורכבות או דברים הרבה יותר מורכבים (DVSwitch?) – אז Proxmox יכול להתאים למשימה.

המערכת הבאה יותר מתאימה לחברות שמריצות מערכות וירטואליזציה מורכבות עם רשתות וירטואליות שונות (המערכת משתמשת ב-Open Virtual Network ו-Open vSwitch, וכן רשתות SDN), סטורג'ים בפרוטוקולים שונים, חיבור ל-OpenStack, ודברים נוספים. המערכת היא oVirt. טכנית, oVirt נבנתה מגירסה 4 להריץ מערכות גדולות וכשאני מציין גדולות, אני מדבר על אלפי ועשרות אלפי מכונות וירטואליות. בשעה שפתרונות כמו ProxMox מתרכזים ב-Bridge Networking, מערכת oVirt תומכת במספר פתרונות רשתות וירטואליות, והיא בין המערכות היחידות שתומכות גם בפלטפורמות שאינן X86-64 כמו מערכות Power ו-S390 של IBM. מבחינת HA, היא בין המערכות המובילות בדיקות ברמת חומרה (דרך ILO/IMM/IDRAC) מה קורה לברזל והיא יודעת להעביר את ה-VM אם יש תקלה ולטפל בשרתים פיזיים בעייתיים – החל מהקמה של חדשים, שדרוג קיימים ועוד. מערכת oVirt מבוססת על מערכת KVM האחרונה (כן, אותה חברה שמפתחת את oVirt היא אותה חברה שמפתחת את KVM – זו רד-האט) כך שיש תמיכה בציודים וירטואליים חדשים, מערכות UEFI וירטואליות מודרניות ועוד), התממשקות ל-VCenter, המרה יעילה של מכונות וירטואליות ל-oVirt, תמיכה ב-AD/LDAP ועוד שורה ארוכה של פונקציות. בהשוואה ל-Proxmox, מערכת oVirt היא מפלצת ולכן היא פחות מתאימה לרוץ על שרתים עם מכונות וירטואליות שמאוחסנות על דיסקים מקומיים. oVirt, אגב, מגיעה מוכנה לשימוש הן כשרת שיתחבר לסטורג' והן כ-Hyper Converged.

oVirt מתאימה להטמעות גדולות הן כ-PoC והן כפרודקשן כל עוד יש בחברה ידע פנימי (או יועץ חיצוני) שיכול לתת תמיכה. מנהלים שמנוסים עם VMWare או Hyper-V ואינם מנוסים מספיק או בעלי ידע רציני בלינוקס יתקשו בניהול מערכת כזו ללא השקעה בלימוד הדברים, והסיבה לכך פשוטה: oVirt אינה מנסה להיות העתק של VMware והדגש של oVirt הוא יותר על פונקציונאליות מאשר חזותיות (אם כי חל שיפור ניכר בחלק הזה בגירסה 4.2 ובגירסה 4.3 שתצא במהלך 2019). חברות שמעוניינות במוצר ארוז ובתמיכה רשמית עם רשיונות – ניתן לרכוש את מוצר ה-RHV עם תמיכה.

ומכאן – למפלצת הגדולה: OpenStack.

אם oVirt היא מערכת גדולה, OpenStack היא גודזילה לכל דבר ועניין. ההבדל הגדול בין oVirt ל-OpenStack הוא ש-OpenStack מנסה לתת לך הכל מהכל. וירטואליזציה? יש. קונטיינרים? יש את Zun שמאפשר להריץ קונטיינרים כ-שרות. DB כ-שרות? יש. אחסון תואם S3? יש. אחסון Images ודברים אחרים? יש. צריך Load Balancer? תכיר את Octavia, ויש עוד עשרות חלקים. עם oVirt לעומת זאת – המיקוד הוא לכיוון מתן שרותי וירטואליזציה והשרותים מסביב, לא יותר מכך.

המטרה של OpenStack היא לתת לחברה להקים ענן פרטי, רק שבניגוד לדרכים ישנות יותר שבהם היינו מקימים מערכות VM מבוססות לינוקס ריקות ועליהן היינו מקימים כל מיני שרותים – כאן המערכת מוקמת על הברזלים עם השרותים שאתה צריך ואז אפשר להשתמש בשרותים כדי להקים מה שרוצים – מכונות וירטואליות, קונטיינרים, שרותים וכו'. חשוב לזכור: מערכת OpenStack היא מערכת מאוד מורכבת, ומחייבת שיהיה בחברה ידע פנימי רציני בלינוקס, SQL, פייתון, BASH וכו' (בלא מעט מקרים כדי לאבחן תקלה או כדי לטפל בתקלה,  העבודה נעשית מול Shell ולאו דווקא מול ה-GUI) ומאוד מומלץ יועץ חיצוני צמוד ל-OpenStack.

שילוב מערכת OpenStack בחברות הוא מעט מורכב מהסיבה הפשוטה שזו אחת המערכות שלא מומלץ להוריד את הגירסה החופשית ולהתקין אותה, מכיוון שתוך חצי שנה משחרור הגירסה האחרונה יוצאת גירסה חדשה ולאחר כשנה כמעט ואין עדכונים ותיקונים לגירסה הקודמת, ולכן אם רוצים OpenStack עם תמיכה רשמית מלאה, מומלץ לרכוש זאת מיצרן הפצת לינוקס כמו SuSE, המחיר שלהם יותר זול מהגירסה של רד-האט ויש תמיכה לפחות ל-5 שנים למוצר בגירסה שרכשתם.

ומה העתיד?

פתרונות הוירטואליזציה ממשיכים להתקדם, גם הפתרונות המסחריים הסגורים אך גם הפתרונות מבוססי הקוד הפתוח. ב-VMWare הכריזו בכנס האחרון על ESXI ל-ARM, פלטפורמה שנכנסת יותר ויותר לספקי הענן הציבורי ו"זוחלת" לכיוון ה-Enterprise (תסתכלו על Ampere). פתרון הוירטואליזציה KVM ו-QEMU (שבהם כל מערכת בנייה כמו Yocto משתמשות) יש תמיכה בעשרות מעבדי ARM כבר 6 שנים ומעלה, מערכת OpenStack תומכת ב-ARM, ו-oVirt תתמוך כנראה בגירסה הבאה (אם לא תהיה גירסה כזו, אני כנראה בשנה הבאה ארכוש שרת ARM ואבצע BUILD לכך. מהנדסי רד-האט ישראל – תתכוננו להצקות ממני 🙂 ). עוד ארכיטקטורה שהולכת להיתמך היא מעבדים זולים מבוססי MIPS החדשים.

מבחינת תקשורת – רשתות 100, 200 ו-400 ג'יגה יהפכו לאט לאט לנורמה והמתגים עצמם יהיו מבוססים שבב מרכזי קנייני ושבב ARM שמריץ לינוקס, ומי שינהל את המתג – זו מערכת הוירטואליזציה (דרך הלינוקס שרץ על המתג).

מבחינת אחסון: ישנו תהליך יחסית די חדש שיכנס לאט דרך יצרני ה-SSD והוא "העפה" של מערכת הבקר מה-SSD כך שמערכת הוירטואליזציה תחליט איך לנהל את ה-SSD, איך לבצע Garbage Collection לפי העומסים במכונה, לפי המכונות הוירטואליות שירוצו ועוד. אינטל גם תוציא את ה-Optane DC Persistent Memory – מקלות אחסון שיושבים היכן שמקלות הזכרון יושבים, מכילים הרבה יותר אחסון ממקלות זכרון ECC רגילים ועם ביצועים קרובים לביצועי זכרון. תמיכה לכך ב-OpenStack תהיה קיימת בקרוב (להלן השקפים), רק שמחכים למעבדים ושרתים מבוססי Cannon Lake SP.
עוד תחום אחסון שיקבל Boost רציני בוירטואליזציה הוא NVMEoF שיתן Latency מאוד נמוך.

לסיכום: פתרונות וירטואליזציה מבוססים קוד פתוח לא הולכים להיעלם, הם מתפתחים יותר ויותר ויודעים גם לתת "Fight" לפתרונות הסגורים. יש פתרונות גם להטמעה קטנה, גם להטמעות גדולות וגם להקמת ענן עם עשרות שרותים בתוך החברה, רק שכאן אף אחד לא עומד לך עם טיימר של 30-60 יום ל-Trial ותוציא צ'ק שמן או שאין מערכת. כל הפתרונות שתיארתי הם פתרונות טובים ויציבים לא רק לטסטים אלא גם לפרודקשן.

אם יש לכם שאלות לגבי המוצרים, אתם מוזמנים ליצור קשר.

מעבר לענן – תכנונים, עדיפויות ומציאות

לפני כשבועיים פרסמתי את הפוסט הזה שמדבר על תקציבים, סוף שנה, שינויים שההנהלה מבקשת (להוריד את המחיר וכו'), אלטרנטיבות וכו'. הפעם אני אכתוב על החלק היותר "התחלתי" – כשחברה רוצה להקים ו/או להעביר חלק מהתשתית שלה לענן ציבורי.

כפי שציינתי בעבר, אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין סטארטאפים לבין חברות ותיקות, הוא שסטאראטאפים ברוב הזמן כלל לא משתמשים בשרתים מקומיים או סטורג' מקומי עבור השרתים. הסטארטאפים מקימים את הכל בענן והם מתחברים אליו דרך VPN, חיבור Direct כלשהו וכו'. בחברות ותיקות לעומת זאת, בדרך כלל יש תשתית וירטואליזציה מקומית, סטורג' מקומי, מתגים, שרתים פיזיים וכו'.

בדרך כלל שהנהלת החברה בוחרת ספק ענן, והיא מעוניינת להעביר תשתית מכונות VM ותוכן לענן (בין כמעבר או בין כחלק מתשתית Hybrid מול ספק ענן), אותה חברה תחליט לגבי לו"ז, מה יעבור וכו', אך בלא מעט מקרים שראיתי – אותו לו"ז לא כל כך יתאים אם מצפים שמה שירוץ על הענן ירוץ לפחות באותה מהירות כמו שהוא רץ מקומית אם לא יותר.

ניקח לדוגמא תשתית פשוטה: יש לנו 2 מכונות, אחת מריצה MySQL והשניה מריצה שרת Web NGINX ושרת שלישי שמריץ אפליקציות על Tomcat. התשתית הזו נגישה החוצה לציבור שמבצע אותנטיקציה עם שם משתמש/סיסמא והתשתית יושבת מאחורי Firewall (ואולי מערכות הגנה נוספות).

אם נסתכל על התשתית הזו בתצורה המקומית, סביר להניח שהמכונה שמריצה את ה-NGINX תהיה חשופה (מבחינת כתובת IP) לאינטרנט עם פורט 80 או 443 פתוח החוצה ב-Firewall עם כתובת IP אמיתית או שתהיה כתובת חיצונית ב-Firewall שתמופה אל כתובת IP פנימית. יהיו כאלו שיטמיעו את מכונת ה-NGINX ב-DMZ עם 2 רגליים – אחת ב-DMZ ואחת ב-LAN, כך שה-NGINX יוכל לדבר עם ה-Tomcat ברשת הפנימית (מכונת ה-Tomcat ומכונת ה-MySQL לא יהיו זמינות מבחוץ כלל).

ניקח את התשתית הזו לענן כמו AWS לדוגמא, ונניח שאנחנו רוצים להקים את המכונות הללו מחדש ולאחר מכן להעביר הגדרות ומידע לאותן מכונות בענן. יש כמה דברים שצריך לעשות, אני אתרכז בדברים בסיסיים (יש כמובן דרכים אחרות לעשות את העבודה, כולל העברה של המכונות הוירטואליות כמו שהן לענן):

  • אנחנו נצטרך להקים VPC שיכלול:
    • חלוקה ל-Subnets ששם ישבו מכונות בהתאם לקטגוריות שאנחנו בונים: Prod, testing, stage, devel וכו'. רובם לא יקבלו כלל כתובות IP אמיתיות.
    • Internet Gateway שיתן ל-Subnet שנבחר גישת אינטרנט החוצה
    • Elastic IP – שיהיה מחובר ספציפית למכונת ה-NGINX
    • NAT Gateway – שיאפשר למכונות הפנימיות לגשת לאינטרנט מבפנים החוצה (אך לא ההיפך)
    • Network ACL – שישמש כ-Stateless Firewall על מנת להחליט מי יכול לצאת ודרך איזה פורטים
    • Security Groups (שהולכים עם Network ACL) – שם נגדיר ספציפית מאלו כתובות ואלו פורטים יוכלו להיכנס לשרת(ים).
    • ויש עוד כמה צעדים, וחברות רבות גם יוסיפו כאן אולי Appliance Firewall מסחרי בנוסף למה שאמזון נותנת ועוד ועוד…

את כל ההגדרות הללו אנחנו נבצע בפעם הראשונה (לא מומלץ להשתמש ב-VPC הראשוני שאמזון מקימה עבורנו, ותמיד מומלץ להקים חדש, במיוחד אם זו הפעם הראשונה שאנחנו משתמשים בענן ברצינות.

לאחר מכן אנחנו נקים מכונות ב-EC2. נצטרך לבחור Template של מכונה מהקטלוג, בחירת ה-VPC, וכמובן – גודל Storage מקומי למכונה. כאן הדברים שונים מהסטורג' שנמצא אצל חברות – ב-AWS תוכל לבחור בין General Purpose SSD לבין Provisioned IOPS SSD שהוא הרבה יותר מהיר והאפשרות השלישית היא דיסקים מגנטיים (מבלי אפשרות לבחור IOPS). ההבדל (חוץ מביצועים) בין ה-General ל-Provisioned מתבטא לא רק בביצועים אלא גם במחיר (ב-Provisioned הוא הרבה יותר גבוה) וראיתי מספר מקרים שבחרו ב-Provisioned והתפלאו מדוע המחיר טס בכמה מאות דולרים פר מכונה. לאחר הגדרות הסטורג' נצטרך לבחור תגים (Tags) אם נרצה, את ה-Security Groups (אם לא הגדרנו קודם), מפתח PEM להתחברות ולבסוף נאשר את הכל ו-AWS יקים לנו את המכונה. לאחר מספר דקות נוכל להתחבר אליה אם הגדרנו שהיא תקבל כתובת IP אמיתית דינמית או ללא כתובת IP דינמית דרך מכונת Bastian או דרך חיבור Direct שיש לנו אל ה-VPC. משם נגדיר פנימית את המכונה, נקים עוד כמה מכונות וכו' וכו'.

בקיצור – העברת תשתית ממקומית לענן היא לא בדיוק מספר קליקים בעכבר (אני לא מדבר על שימוש בפתרונות כמו VMWare on AWS), ויש כל מיני Gotcha בדרך, ויכול להיות שגם הביצועים לא יהיו כה-מרשימים אם דברים לא הוגדרו נכון (אמזון לא דוחפים מכונות VM לשרתי ברזל כמו סרדינים, כמו כל מיני ספקי Hosting), כך שלפחות בפעמים הראשונות – מיגרציה תיקח יותר זמן ולכן חשוב לקחת זאת בחשבון (כמובן שאם מישהו חיצוני מקצועי עושה זאת יקח פחות זמן אך עדיין יהיו דברים שלא היו צפויים מראש שהחברה תרצה וגם זה לוקח זמן). בהמשך, סביר להניח, יוכנסו כלים שונים כדי לבצע אוטומציה של הדברים, בדיקת מהירויות, ניטור דרך הענן ועוד.

אחד הדברים שיותר ויותר חברות מעוניינות בו, הוא פתרון ה-Hybrid, וכאן הדברים קצת מסתבכים..

כפי שציינתי לעיל, יש פתרון כמו VMWare on AWS שמאפשר לך "להרחיב" את המערכת המקומית שלכם לענן אך ממשיך להשתמש במושגים ובטכנולוגיות של VMWare. אם ניקח לדוגמא את 3 המכונות מהדוגמא הקודמת, נוכל בקלות לבצע עבורם Migrate לתשתית ה-VMWare on AWS בענן וכל מה שנצטרך לשנות לפני המעבר זה החיבור ל-vSwitch/DVSwitch, לבחור לאן לאחסן את המכונות ועוד מספר פרמטרים – והמערכת תבצע את השאר בצורה עצמאית.

חברות רבות לעומת זאת מחפשות משהו יותר "מעונן" – הן מחפשות דברים כמו שרצים בענן, אך שירוצו מקומית עם אפשרות שימוש ב-Hybrid להעברת עומסים, מבלי להיות תלוים בפתרון של VMware (או שהם כלל לא משתמשים ב-VMware). מיקרוסופט לדוגמא מציעה את Azure Stack – מדובר בערימה של שרתים שמריצים תוכנות, סקריפטים ודברים נוספים על המכונות הללו והתשתית הזו יושבת ב-DC המקומי של הלקוח והוא מקבל גירסה מזערית של Azure מקומית עם אפשרות להתרחב ל-Azure הגלובאלי ובכך לעבוד או מקומית בלבד תוך שימוש בכלים הרגילים על Azure (מתאים לגופים בטחוניים לדוגמא) או שימוש כ-Hybrid כמקומי והעברה פנימה והחוצה לענן הציבורי. גם אמזון הכריזה על פתרון דומה שנקרא AWS Outposts וגוגל גם בונים פתרון כזה (אם כי עדיין לא ראיתי שום הכרזה קונקרטית על משהו מצד גוגל).

לפתרונות שהזכרתי לעיל יש יתרון גדול שיש לך תאימות מלאה, החל מ-API, סקריפטים וכלים שמשתמשים בענן הציבורי שבחרתם – בענן "מקומי" של אותו ספק ענן. החסרון הוא כמובן שזו "חתונה קתולית" שקשה מאוד לצאת ממנה.

אלו שרוצים משהו פחות מחייב ויותר מדבר על פתרון Hybrid שמתייחס לקונטיינרים ומכונות VM יכול להשתמש כמובן ב-Open Stack והוידאו הבא מסביר בהרחבה איך ניתן לחבר OpenStack מקומי לעננים הציבוריים השונים.

לסיכום: בין אם מתחילים להעביר תשתית ממקומית לענן ובין אם חושבים לעבור מתשתית מקומית בלבד/ענן בלבד ל-Hybrid – מומלץ להתאזר בסבלנות ולחקור את הפתרונות. תחום ה-Hybrid מקבל המון "באזז" לאחרונה וחלק מהפתרונות לא שווים אפילו PoC, אז לפני שקופצים למים – קראו על הנושא, קחו יעוץ ותראו מה הפתרונ/ות ששווים עבורכם.

על בנייה ואבטחת מערכות משובצות

תחום המחשבים אצלי אינו תחום שנמצא רק כדרך להתפרנס, אלא גם כתחביב, במיוחד החלקים הקשורים לחומרה. אני מתעניין במחשבים ישנים, איך להכניס למערכות ישנות חלקי מערכות הפעלה מודרניות תוך התמודדות עם מגבלות שונות (כמות זכרון שכיום נחשבת לבדיחה, תחשבו על 1-16 מגהבייט), דיסקים קטנים ועוד. אלו דברים שמאתגרים מצד אחד ועוזרים לבנות מערכות משובצות עם הדגשה על כך שהמערכת תהיה כמה שיותר קטנה, ושתעלה כמה יותר מהר בעת Boot.

עם כניסת ה-Raspberry Pi ושלל החיקויים שלו, יותר ויותר אנשים החלו לגלות את עולם ה-SBC (כלומר Single Board Computer – לוח אחד שעליו נמצא הכל, כולל מעבד, זכרון, אחסון ושלל חיבורים לעולם החיצון) ושוק המערכות המשובצות החל לקבל "ניעור" רציני. חברות המייצרות פתרונות הכוללות מערכות משובצות ראו שניתן לרכוש בכמה עשרות דולרים מערכות SBC ל-Embedded, מה שגרם למתחרים הותיקים להוריד מחירים. למי שאינו מכיר – הכרטיסון בתמונה הוא מחשב Raspberry Pi Zero שכולל כל מה שצריך (למעט חיבור רשת קווית שאפשר להוסיף במספר דרכים). העלות? 5 דולר, וזו סתם דוגמא ל-SBC זול שיכול לבצע פרויקטים שונים.

בניתי לא מעט מערכות משובצות, החל מדברים קטנים למערכות סופר מוגבלות, מערכות אנדרואיד משובצות ועד מערכות לינוקס מוקטנות שמצריכות חיבורים פיזיים רבים. כמעט כל המערכות נבנו עם לינוקס (אחת עם QNX) והחלטתי לשתף עם הקוראים כמה תובנות מנסיוני:

  • עצמאית או C/S? אחד הדברים הראשונים החשובים הוא להחליט איך המערכת תרוץ בעצם. האם מדובר במערכת עצמאית שאין לה תקשורת לשום שרת (עצמאית) או C/S (כלומר Client Server)? אם מדובר במערכת עצמאית, אז נצטרך להתקין עליה את כל האפליקציות (תיכף ארחיב על כך), ולדאוג לכך שהיא תפעל כמעט בכל מצב אפשרי, כולל מצב חרום שבו היא יכולה להציג למפעיל אם יש תקלה, מה התקלה ומה קוד התקלה כדי שיצרן הפתרון יוכל לטפל בכך.
    אם מדובר ב-C/S לעומת זאת, אז יהיה כדאי לבנות מערכת כמה שיותר רזה (לא להתקין הפצת לינוקס על המערכת אלא להשתמש ב-Yocto לדוגמא) וכל אפליקציה נחוצה תרוץ על השרת וביניהם התקשורת תעבור ב-TCP/IP, שימוש ב-Web Sockets וכו'.
    אם מדובר במערכת שיש לה תקשורת לשרת אך התקשורת אינה קבועה (אחת לשעה, אחת ליום וכו') אז כדאי יהיה לבנות אותה למצב אחסון זמני כך שברגע שהתקשורת מבוצעת, כל הנתונים מועברים לשרת, מתבצעת בדיקה שהנתונים נשמרו על השרת באופן תקני (אפשר להשתמש במגוון שיטות checksum) ולאחר מכן הנתונים ימחקו מהמערכת המשובצת. מבחינת אפליקציות להתקנה, נצטרך למצוא מה ניתן עדיין להריץ על השרת הרחוק ומה צריך לרוץ מקומית.
  • לא לדסקטופ: יש לא מעט מפתחי מערכות משובצות, שברגע שהם מקבלים מערכת משובצת עם 4 ליבות, 1-4 ג'יגהבייט זכרון ו-64 ג'יגה אחסון eMMC – בונים מערכת כאילו זה לינוקס דסקטופ. זה לא רעיון טוב הואיל וכל מעבד PC פשוט עוקף בסיבוב כל מעבד של מערכת משובצת. בנוסף, מערכות משובצות בקושי מקבלות עדכונים אם בכלל כך שיש סיכוי לא קטן שמערכת כזו בסופו של דבר תיפרץ ומכיוון שמערכות כאלו לא מעודכנות כמעט, הפורץ יכול להיכנס ולהשתמש ברשת הפנימית ובמערכת המשובצת כפי שירצה.
  • דיאטה: מערכת צריכה להיות כמה שיותר קטנה על מנת להקטין את וקטור התקיפה ולאפשר תחזוקה (אם צריך) קלה, ולכן לא מומלץ להתקין עליה מערכות אפליקציות שרת רגילות. צריכים לדוגמא SQL? תכירו את SQLite. צריכים שרת HTTP? יש מספר אפשרויות שמתאימות למערכות משובצות או httpd שמגיע כחלק מ-BusyBox או שימוש בשרת Web מובנה שקיים בפייתון/GO.
  • שפות כתיבת קוד: אם הפתרון הולך לרוץ כ-C/S, אז אתם יכולים לכתוב באיזו שפה שבא לכם ולהריץ את הקוד על השרת. אם זו מערכת עצמאית, אז אני ממליץ לכתוב בפייתון, Go או PERL (לוותיקים שביניכם) וסקריפטים ניתן ב-Bash או Python. יהיו כמובן חברות שירצו לכתוב קוד ב-JAVA או DOT NET (אפשר להריץ Dot Net Core על לינוקס), אבל חשוב לזכור שאם המערכת מבוססת על ARM ותרוץ עצמאית, אפליקציות כמו Wildfly או runtime של Dot Net Core לוקחות לא מעט משאבים ובלא מעט מקרים גורמות למערכת להגיב בצורה איטית.
    חשוב: לא לכתוב קוד אסמבלר יעודי למעבד. נכון, קוד אסמבלר זה נחמד ונותן מהירות (היום זה פחות רלוונטי, GCC מוציא קוד אסמבלי מעולה!) אבל פעם הבאה שהחברה תחליט להחליף מעבד, מישהו יצטרך לשכתב המון קוד אסמבלר מחדש ולכן אני ממליץ לא להיכנס לביצה הזו.
  • רדו מ-Windows: אתם בוודאי נתקלתם בזה בעבר – כספומטים שמגיבים באיטיות, מערכות מידע שלא מגיבות או שפשוט תקועות, קופות רושמות שנתקעות באמצע העברת מוצרים אצל הקופאית ועוד ועוד. מדוע ישנם הרבה פתרונות מבוססי Windows? כי מיקרוסופט מספרת כמה ה-Windows (כולל גירסת ה-Embedded) "יציבה", חברות גדולות עד לפני מס' שנים כתבו קוד שרץ רק על Windows, בנו "פתרון" שמורכב על PC פשוט והרי לכם מערכת שגם עם מיטב המומחים עדיין מצליחה להיות בלתי יציבה ואיטית פתאום.
    כיום ניתן לבנות מערכת משובצת מבוססת לינוקס שלא תתפוס יותר מ-80 מגהבייט אחסון (בערך) ותרוץ יפה על 1 ג'יגהבייט זכרון והמערכת תכלול דפדפן ותמיכה במסך מגע וכל המערכת תעלה מרגע החיבור לחשמל תוך 8-12 שניות עם הצגת לוגו לקוח בשניה הראשונה ולאחר 10-12 שניות הלקוח האנושי יכול להשתמש במערכת בתוך דפדפן סגור (כך שניתן להציג גרפיקה, OpenGL, אנימציה וכו' וגם לחבר את המערכת לציודים אחרים אם צריך).
    מדוע לא עוברים למערכת כזו? בחלק מהמקרים יהיה צורך לכתוב קוד חדש (במקרים כמו קופות), בחלק מהמקרים מדובר בחששות לא מבוססים, ובחלק מהמקרים עקב אי ידיעה או אי הכרת הדברים. אני מקווה בקרוב לקבל כמה מערכות משובצות, לבנות כמה מערכות דמה ולהוציא קליפים להדגמה ביוטיוב..
  • אבטחת מידע: זוכרים שאמרתי שלא כדאי להתקין הפצת לינוקס על מערכת משובצת? זה אחד הדברים הראשונים שפורץ ינסה להשתמש לטובתו, ולכן מומלץ לעבוד עם Busy Box סופר מצומצם במכונה שיכלול אך ורק פקודות הכרחיות, לצמצם הרשאות, לא להריץ הכל כ-root, ואם אפשר – לעבוד עם מפתחות והצפנה, בשביל זה כמעט כל מערכת משובצת מכילה רכיב TPM (לחובבי Raspberry Pi – יש חלק שניתן לרכוש, להרכיב ולהשתמש מבלי להלחים חוטים). אם המכשיר הולך להיבנות בסין, קחו בחשבון שינסו לגנוב לכם את הקוד ולכן הצפנה היא מאוד חשובה.
  • פשוט זה חכם: תכירו את אחד החתולים הביתיים שלי – זהו נימי. מדוע אני מציג אותו? כי רמת המשכל של נימי שווה בערך לרמת המשכל של חלק מהאנשים בסין שיבנו ויקימו את המערכת ללקוח ובחלק מהמקרים – זו גם תהיה רמת המשכל של אלו שישתמשו במערכת (כבר ראיתי מישהו שמנסה להכניס בכח את כרטיס האשראי שלו לחור ממנו יוצאת הפתקית בכספומט!).
    לכן – אם המערכת שלכם כוללת אחסון (eMMC, SSD, לא מומלץ דיסק קשיח מכני, SSD הרבה יותר אמין) ואתם צריכים להקים Installer שירוץ על PC ויתקין את המערכת שלכם על הלוח SBC, תשתמשו בכמה שיותר אוטומציה ותנסו לצפות ולפתור כל תקלה אפשרית. אם המערכת נמסרה וישנה תקלה במערכת, תעלו אותה מחדש אוטומטית כך שברגע שהמשתמש יכנס דרך הדפדפן, התקלה תוצג והלקוח יוכל לשלוח לכם צילום מסך שלה.
    חשוב לנסות (אם התקציב מאפשר) לבנות מערכת Dual Boot (מערכת u-boot תומכת בכך) כך שניתן יהיה לשדרג מרחוק את המערכת עם Image תקין, ואפשר להשתמש בגירסת SystemD האחרונה כדי לעלות למערכת חרום אם המערכת הנוכחית לא עולה (אפשר לקרוא על כך כאן).
  • דלת אחורית/כניסה מרחוק: לא תמיד אתם יודעים היכן המערכת תרוץ ואתם לא יודעים מתי ומאיפה תקבלו בקשת תמיכה, ולכן חשוב לבנות זאת כחלק מהמערכת. אל תצפו ממשתמש קצה להקיש פקודות או שתקבלו בלא מעט מקרים – תוצאות מביכות.

לסיכום: מערכות משובצות שונות משרתים ומערכות מחשב רגילות. היצרן רוצה לחסוך במחיר, משתמשי הקצה בחלקם לא ממש חכמים ויגרמו לתקלות שלא חשבתם עליהם – ותכפילו את זה באלפים/עשרות אלפים/מאות אלפים/מיליונים של חתיכות שימכרו, ולכן הנקודות שציינתי יכולות לעזור בתכנון, בניה ואבטחה של מערכת כזו. חשוב לזכור לא רק את ה-BOM בשלב הפיילוט, אלא את העלויות הנוספות של תמיכה, שדרוג Image ולפעמים גם להוציא מישהו לשטח בארץ או בחו"ל.

כשצריכים שרת קטן

עם כל הכבוד לשרותי העננים הציבוריים, חברות ה-Hosting וכו' – ישנם עדיין מקרים בהם לעסקים קטנים וסטארט-אפים, יש צורך בשרתים פיזיים. זה יכול להיות עקב נסיבות בטחוניות, זה יכול להיות עסק שמעוניין לרכוש שרתים ולאחסן אותם בחוות שרתים פה בארץ ועוד.

כל יצרני השרתים מייצרים סוגים מסויימים של שרתים שנמכרים בכמויות גדולות, ואלו שרתי ה-1U וה-2U ה"רגילים": מעבד יחיד או זוג של Xeon, זכרון, דיסקים וכו'. מחירי השרתים הללו (חדשים) בדרך כלל מתחילים בסביבות ה-3000$ לתצורה מינימלית.

אבל מה עם אלו שרוצים לרכוש שרת, אבל לא מחפשים לזרוק 12,000+ שקל? הם נניח מעוניינים בשרת לא חזק, לא צריך הרבה זכרון, אך שניתן לשדרג זכרון, דיסקים, להוסיף כרטיסים וכו' ושהמחיר יהיה יותר זול מהשרתים הרגילים.

חברת DELL הוציאה לאחרונה בדיוק שרת כזה. תכירו – זהו שרת R340.

השרת הזה הוא שרת 1U אך הוא שרת שהוא קטן פיזית, כך שהוא יכול להיכנס בקלות בארון עם עומק של 80 ס"מ. השרת עצמו בנוי עם לוח אם ש"הושאל" מתחנת עבודה: אין לו תושבת LGA-3647 אלא תושבת של מעבדי דסקטופ (LGA-1151). המעבדים שנתמכים בשרת כזה הם מעבדים כמו ה-Intel® Pentium G5500 ועד מעבדי Intel® Xeon® E-2126G – עד 6 ליבות ו-12 נימים. מבחינת זכרון – אפשר להכניס עד 64 ג'יגהבייט זכרון (בהמשך יצא עדכון שיאפשר להכניס מקלות DIMM של 32 ג'יגהבייט זכרון וכך ניתן יהיה להרחיב את המכונה לזכרון של 128 ג'יגהבייט). מבחינת אכסון ניתן להכניס או 4 דיסקים 3.5" או 8 דיסקים 2.5". השרת כולל ניהול (iDRAC), ניתן להחליף את חיבורי הרשת (יש 2) מ-1 ג'יגהביט ל-10 ג'יגהביט, ויש גם תמיכה לכרטיסי מיקרו SD וגם למקלוני אחסון M.2.

בקיצור – שרת סולידי בקצה התחתון.

נו, אז מה המחיר של מכונה כזו? ובכן, מכונה כזו עם מעבד Xeon E-2124 עם 4 ליבות, 8 ג'יגהבייט זכרון ודיסק 1 טרהבייט יעלו לך (בארה"ב) כ-1569$. אני מאמין שבארץ המחיר יהיה שונה ויותר גבוה, אבל אני לא מאמין שזה יגיע לכפול מכך. למי שרוצה לחסוך עוד במחיר, יש גם את דגם R240 עם אותה קונפיגורציה ב-1319$ (שוב, מחירי ארה"ב Online), אך הוא אינו מתאים לאלו שרוצים להתחיל עם מעבד שאינו Xeon.

למי שרת כזה אינו מתאים? ל-LAB (עדיף לרכוש באותו מחיר שרת מדור קודם, כך שניתן לקבל יותר ליבות ולשדרג למעבדים הרבה יותר "כבדים"), ולחברות שרוצות שרתים חזקים להרצת מכונות וירטואליות רבות.

לסיכום: למי שחיפש לעסק הקטן או לאירוח בחווה שרת טוב (אך לא סופר-עוצמתי), חדש, דור נוכחי – וזול, ה-R340 (או ה-R240) יכולים להתאים לתקציב ולמשימה.

חושבים לרכוש מחשבי דסקטופ חדשים לחברה?

אחד המצבים הטובים בחברות זה המצב שצריך לרכוש ציוד נוסף, בין אם זה שרתים, מחשבי דסקטופ, מדפסות וכו'. כשצריכים לרכוש – זה סימן שהחברה גודלת, פורחת, וזה מצב שכל הנהלה מעוניינת בו.

במצבים כאלו, כשצריכים לדוגמא לרכוש מחשבים נוספים עבור העובדים (ולא מעוניינים בפתרונות VDI מכל מיני סיבות), מתחילות לצוץ השאלות. כן, במחלקת ה-IT יודעים בערך את ההבדלים בין המעבדים השונים של אינטל, ויותר מכך – את ההבדלים בין דגמי הדסקטופ השונים של היצרנים השונים. גם אם החלטתם לעשות לעצמכם חיים קלים וללכת עם יצרן ספציפי מסוים – בדרך כלל יהיו לו כמה דגמים ולכל דגם יש מספר אפשרויות. נוסיף את העובדה שחברות ומוסדות גדולים לא יפנו למישהו מסוים לבקש הצעת מחיר לעשרות מחשבים אלא יוציאו מכרז ואז המחליטים יתקלו במבול הצעות שקשה לדעת מה באמת הצעה שווה (אם מסתכלים לא רק על שורת המחיר) – ונקבל סלט של מידע שמתוכו צריך לבחור את ההצעה הזוכה.

כאחד שמוכר שרותי יעוץ לחברות (אני מקבל את ההצעות שהחברה קיבלה ועוזר להם להחליט במי לבחור ומה האלטרנטיבות) בנושא, רציתי לשתף את הקוראים בחלק מהתהליך, ספציפית – בחלק הראשון, החלק שהחברה כותבת מסמך מכרז ובו היא מפרטת מה היא רוצה שיהיה במחשב.

לכאורה, הדבר נשמע קל. תן לי מעבד בינוני (נניח i5), כ-8 ג'יגה זכרון, דיסק קשיח מכני או SSD קטן, חיבור רשת ומסכים – וכל השאר זה בונוס אופציונאלי. קל, לא? אז זהו. שלא. האמינו לי, לפני מספר שנים היתה חברה גדולה שעשתה בדיוק כך ולאחר כשנה הם היו צריכים לרכוש חצי מהמחשבים מחדש (כי המחשבים שהם קנו לא היו ניתנים לשדרוג).

נתחיל בקהל היעד. מי הם המשתמשים שהולכים להשתמש? רבים לדוגמא מאחדים את הדרישות נניח של הנהלת החשבונות ושל המחלקה המשפטית וזו טעות. עורכי הדין והעובדים במחלקה המשפטית, בדרך כלל ישתמשו באופיס ודפדפן ואולי תוכנה משפטית כלשהי. לעומת זאת בהנהלת חשבונות משתמשים במספר תוכנות במקביל ולכן צריכת הזכרון של מחשבים בהנח"ש היא יותר גדולה ושם כדאי להכניס 16 ג'יגהבייט, בזמן שבמחלקה המשפטית בד"כ אפשר להסתפק ב-8 ג'יגהבייט. יהיו כאלו שיחליטו שכל המכונות יהיו עם 16 ג'יגהבייט זכרון, אולם כאן כדאי לדעת כי זכרון DDR4 הוא יקר (המחיר אמור לרדת לפי התחזיות ברבעון הראשון של 2019, אך אף אחד לא ערב לכך) ומשפיע מאוד על מחיר המכונה.

לכן, כדאי לבדוק מי אלו שהולכים להשתמש במחשבים ולהפריד את המפרט או להשקיע כסף במפרט קצת יותר גבוה. מפתחים צריכים מכונות יותר חזקות ממה שמחלקות הבירוקרטיות השונות צריכות.

מעבדים: כולם מכירים את המעבדים של אינטל (i3,i5,i7) אך לאינטל יש גם תתי דגמים למעבדים השונים. הדגמים שציינתי, אם יש להם בסוף U לדוגמא, כמות הליבות היא כמחצית ממעבד ללא האות U, והם נמצאים במחשבים היותר קטנים (מה שנקרא SFF) אך הם אינם יותר זולים (תתפלאו, במקרים רבים הם יותר יקרים מהמעבדים ללא האות U). בל נשכח שמחירי המעבדים במחצית השנה האחרונה עלו בממוצע בכ-20%.

נקודה חשובה לציין: במחשבי ה-SFF המעבדים יעבדו בערך במחצית המהירות של מעבדים רגילים הואיל והקירור במקרים רבים הוא פאסיבי או עם מאוורר קטן (החלפה של המאוורר לא תעזור הואיל וזה קשור למעבד, לא לקירור)
אפשרות שתמיד קיימת לכם – היא לבחון את מעבדי AMD. בדרך כלל המחיר שלהם נמוך בכ-400-600 שקל מהמעבד המקביל של אינטל מבלי לספוג הנחתת ביצועים רצינית (הבדלי הביצועים נעים בכ-5-9% לטובת אינטל) כך שניתן לקבל הנחה רצינית פר מכונה. בנוסף, מקבלים גם ניהול מרחוק שבנוי בתוך המעבד לטובת התמיכה הטכנית הפנימית בחברה (כמו ה-vPro של אינטל).

זכרון: בעקרון המינימום המומלץ כיום הוא 8 ג'יגהבייט לפקידות, ו-16 ג'יגהבייט לשאר (למפתחים מומלץ 32 ג'יגהבייט). מהירות הזכרון המינימלית המומלצת היא 2666 מגהרץ וחשוב מאוד: הזכרון אמור להגיע בזוגות, כלומר אם אנחנו מזמינים מכונה עם 8 ג'יגהבייט של זכרון, שזה יגיע ב-2 מקלות של 4 ולא במקל אחד של 8 ג'יגהבייט, אחרת סתם מפסידים ביצועים.

דיסק קשיח: ברוב המקרים מומלץ לקחת SSD, הואיל ודיסק קשיח זול פחות אמין מ-SSD מהדור הנוכחי. המינימום המומלץ: 250 ג'יגהבייט אבל עדיף לשקול את גרסאות ה-500 ג'יגהבייט, בהתאם למחיר שיתנו לכם.

כרטיסים גרפיים ומסכים: ברוב המקרים המחשבים שתרכשו כבר כוללים פתרון גרפי או במעבד או ככרטיס במחשב. אם אלו מחשבים חדשים ואתם הולכים לרכוש איתם מסכים, ריכשו מסכים עם חיבור Display Port שהוא חיבור הרבה יותר אמין מ-VGA או DVI וכל המסכים כיום תומכים בו. ככלל, מחירי המסכים ירדו (גם בארץ) וניתן להשיג גם מסכים שהם יותר מ-20 אינטש במחיר זול מאוד ולכן מומלץ לחשוב על הוצאת רכישת מסכים במכרז נפרד.

שרות ותמיכה: בדרך כלל את החלק הזה אתם תקבלו מהיצרן המחשב (ולא מהחברה שמשווקת לכם את המחשבים), אבל חשוב לציין בחוזה שלכם שמורה הזכות לשדרג את המחשב (זכרון, דיסק, הוספת כרטיס) מבלי שהאחריות תתבטל.

אלו הם כללי האצבע העיקריים. כל חברה כמובן יכולה להוסיף עוד כללים שהיא מעוניינת, אבל לאחר קבלת ההצעות חשוב לבדוק מה המפרט שאתם מקבלים. יהיו מקרים שתקבלו 2 הצעות מחיר ממשווקים שונים, שתי ההצעות ידברו על אותו דגם ובכל זאת יהיה הפרש מחיר ניכר וצריך לראות מדוע יש הפרש ומה בדיוק כל ציוד שאתם מקבלים באותו דגם מחשב.

לסיכום: חשוב לשים לב מה אתם רוצים לרכוש לפני שאתם מוציאים מכרז. אפשר ורצוי להפריד סוגי מחשבים אם אתם צריכים מחשבים ל-2 מחלקות שונות כאשר כל אחת צריכה מפרט שונה, ולא מומלץ ללכת על ה-Low Bottom, במיוחד שמחשבים אלו אמורים לשרת את המשתמשים במשך 4+ שנים. אם יש לכם שאלות, אפשר ליצור קשר.

מערכות משובצות ומצבי "קיוסק"

בשנתיים האחרונות נתן עבדכם הנאמן יעוץ לגבי מערכות משובצות לכל מיני חברות, החל מחברות סטארט-אפ ועד לחברות גדולות. בזמן האחרון ישנה התעניינות גדולה יותר לגבי מערכות משובצות הכוללות מסך מגע ואינטרקציה כמעט אקסלוסיבית דרך מסך המגע. בפוסט זה אנסה לפרט דרכים שיטות בניית Image עם מערכות שונות.

אחת השיטות שהיתה נהוגה בעבר היתה להכניס PC קטנטן (עם מעבד Atom או Celeron) ועליו להריץ Windows ועליו את האפליקציות הדרושות, להקשיח את המערכות ולמכור אותה. הבעיות בדרך כלל הן:

  • עדכוני אבטחה – קשה להתקין עדכוני אבטחה ל-Windows כשאין לך תקשורת חיצונית, ומה לעשות ש-Windows דורש המון עדכוני אבטחה.
  • מחיר רשיון – 150-200$ לרשיון Windows Pro (מחיר שונה ל-Windows Embedded אבל כיום המוצר מאבד פופולריות במהירות לטובת פתרונות מבוססי Linux).
  • קבלת Latency נמוך – לא חשוב כמה תכוונן את Windows, תמיד יהיו "קפיצות" שישבשו את ה-Latency.

לכן הרוב עוברים למערכות מבוססות ARM.

לוחות מבוססי מעבדי ARM כדוגמת I.MX6/7/8 ומעבדים אחרים קיימים בשוק זמן רב ובשנים האחרונות המחירים צונחים (בעיקר עקב פופולריות של Raspberry Pi). מחשב קטן שרק לפני כמה שנים היה עולה מאות דולרים, צנח למחירים שכיום נמדדים בעשרות דולרים (כולל אחסון קבוע כמו eMMC). פאנלים ללוחות כאלו קל לחבר (דרך LVDS לדוגמא) והתוספת ל-Touch היא דולרים בודדים, ולכן יש רצון מצד חברות שונות לבנות פתרונות שאותם הם משלבים במוצריהם – הכוללים מעבדי ARM, עם צג מגע וחוויית משתמש טובה. יש אפילו חברה מסויימת שמייצרת Appliance בגודל 1U .. .עם מסך מגע נשלף. לאן הגענו….

לקוח כזה בסופו של דבר צריך לבנות Image שיוכנס ב-eMMC של הלוח. ה-Image אמור לכלול את כל חלקי התוכנה ויש מספר אפשרויות:

  • לינוקס "רגיל" – אפשרות אחת היא לקחת הפצת לינוקס רגילה (Debian, CentOS וכו') עם Kernel שמגיע מיצרן (או שהאינטגרטור מקמפל תוך שימוש ב-BSP, Cross compiler וכו') ופשוט מקימים לינוקס עם התקנת התוכנות הנדרשות (בשימוש yum/apt) וההגדרות הכרוכות בכך, ולבסוף מכינים Image. יש כלים כמו kickstart (ל-CentOS) או Preseed (ל-Debian) כדי להכין Image כזה.
    הבעיה בשיטה זו היא שיש צורך בידע רציני להגדיר את הסביבה הגרפית (Xorg, Wayland, שימוש ב-OpenGL וכו') מכיוון שאין אוטומציה שניתן להשאיל מ-X86 ויש צורך להשקיע מאמצים מרובים להגדיר את הכל.
    חסרון נוסף: אבטחה. במקרים רבים החבילות המגיעות עם תלויות שאין בהן צורך עבור אותה מערכת משובצת ולכן יש לקמפל את החבילות מחדש ללא אותן תלויות או במקרה היותר קשה – לבטל/להחליף תלויות באחרות. חבילות מיותרות ופונקציונאליות שאינה דרושה, גם אם אינן מופעלות יכולות פוטנציאלית לגרום לחורי אבטחה במערכת.
  • Yocto – אחד הכלים הכי פופולריים. עם Yocto אפשר ליצור Image מצומצם לדברים שאנו צריכים בלבד. מערכת Yocto בונה לנו את כל המערכת ולבסוף מכינה Image שניתן "לזרוק" על כרטיס מיקרו SD או על eMMC. המערכת מספיק חכמה בשביל לא לקמפל חבילות שכבר קומפלו ולא היה בהן שינויים, וכל יצרן לוחות ARM תומך בה.
    החסרון עם Yocto: בלא מעט מקרים תצטרך לדעת איך לבנות Recipe כדי להוסיף את החבילה שאתה רוצה ועם אלו ספריות ו-Compile Flags לעיתים. בנוסף – תצטרך להוסיף את ההגדרות לכל חבילה שתרצה בתוך ה-Yocto. בכל הקשור לגרפיקה – גם כאן, תצטרך לשבור את הראש איך להגדיר את הדברים.
  • Boot2QT – זהו מוצר של חברת TrollTech שמשתמש ב-Yocto כדי לבנות מערכת גרפית מוכנה. לא תצטרך לשבור את הראש על Touch, על הגדרות Frame Buffer או Xorg ופרמטרים אחרים. מוצר הדגל של החברה (QT Creator) נותן לך לכתוב אפליקציות גרפיות ולנסות אותן על מחשבך או ישירות על המערכת המשובצת (מבלי להכין כל פעם Image מחדש כדי לנסות את הקוד שכתבת). המערכת קטנה ועולה תוך שניות ספורות. היא גם הופכת את החיים להרבה יותר קלים מבחינת שימוש ב-Yocto והיא מסתירה לא מעט חלקים מורכבים ומטפלת בקומפילציה.
    החסרון: זו מערכת מסחרית. ישנה גירסה חופשית אך אם תשתמש בה, תצטרך לשחרר את כל הקוד שכתבת באפליקציה הגרפית.
  • Android – עוד פתרון שחברת "אגד" לדוגמא – שמחה לאמץ אותו לנהגים כמערכת קופה/כרטוס. כל יצרן מערכת ARM בדרך כלל משחרר גירסת אנדרואיד ולחברה שרוצה להשתמש בכך, ניתן לקחת את גירסת האנדרואיד ולהוריד חלקים שאין צורך בהם, ואם צריך לכתוב אפליקציות יעודיות, לא חסרים מפתחי אנדרואיד (וכן, יש גם מצב קיוסק באנדרואיד) כך שניתן לכתוב את האפליקציה ולשלב אותה ב-Android הפנימי שיווצר ל-Image שירוץ על המערכת. אם צריכים חבילות לינוקס, אפשר להרים מערכת כמו Linux Deploy שתרוץ ברקע, להקים הפצת לינוקס מינימלית שצריכים עם החבילות הדרושות ואז מהאפליקציה שלכם לתקשר דרך Socket או דרך TCP אל האפליקציה (אישית עשיתי זאת פעמיים וזה הציל פעם אחת פרויקט מביטול מאחר והאפשרויות האחרונות לא אפשרו התקנת חבילות מסויימות).
    החסרון: אם מחפשים Boot של 3-5 שניות – תשכחו מזה. בנוסף, קימפול קרנל למערכת אנדרואיד אינו עניין פשוט הואיל ויש לא מעט חלקים שאנדרואיד כן צריך והפצות לינוקס רגילות לא צריכות.

כפי שניתן לראות – יש מספר אופציות לבניית מערכת מבוססת ARM. לכל דרך יש יתרונות וחסרונות וגם דרישות זכרון שונות. כך לדוגמא אם הוחלט שמערכת ה-ARM תהיה עם 512 מגהבייט זכרון בלבד, כדאי יהיה לוותר על מתודת האנדרואיד ואותו דבר אם הוחלט שלא יהיה touch. מצד שני, אם אתם צריכים להכניס 20 אפליקציות לינוקס פופולריות, אולי הדרך של בניית הפצת לינוקס תהיה עדיפה עבורכם.

לסיכום: מערכות ARM קיימות היום במחירים מאוד תחרותיים ובניית Image עם הדברים שאתם רוצים ניתנת לביצוע. כדאי לבדוק קודם כל מה אתם רוצים להריץ ורק אז לבדוק את האפשרויות לעיל. אם יש לכם צורך ביעוץ בנידון – אתם מוזמנים ליצור קשר.

סקירה מקדימה: מעבד AMD EPYC ROME

בשבוע שעבר אינטל החלה לחשוף מספר נתונים על מעבדי על Cascade Lake AP שלהם. כשאני מדבר על "מספר נתונים", אני מדבר על פירורים ורמזים – הרבה מאוד מידע חסר. אינטל חשפה את המידע יום אחד לפני ש-AMD חשפו את מעבדי ה-EPYC החדשים תחת הקוד "ROME" (רומא, כל הקודים של מעבדי EPYC קשורים למקומות/ערים באיטליה).

ב-AMD, בניגוד לאינטל, החליטו שחוץ ממצגות, יציגו גם את המעבד וגם מספר הדגמות שלו. אני פחות אתרכז בהדגמות (אם כי אקשר לוידאו קצר בהם AMD מדגימים מבחן אחד שכמובן מבליט את היכולות של EPYC החדש).

נתחיל בקצת היסטוריה: ל-AMD היו מספר מעבדים לשרתים במשפחת Opteron. היתרון שלהם היה מחיר זול, אך החסרון שלהם היה בביצועים בהשוואה למעבדים של אינטל. בדרך כלל, מי שלא כל כך מעניין אותו הביצועים אך מעניין אותו כמות הליבות אלו חברות ה-Hosting שרכשו כמויות של שרתים כאלו (זה היה בתקופה לפני העננים הציבוריים). מאז ל-AMD לא היו פתרונות טובים ואינטל כבשה את השוק לחלוטין.

ב-2017, אחרי שההנהלה הוחלפה וד"ר ליסה סו נכנסה לתפקיד המנכ"לית, הציגה AMD את ארכיקטורת ZEN, ואת מעבדי ה-EPYC, ו-AMD הציגו את המעבד הראשון בעולם עם 32 ליבות, 64 נימים ותמיכה של עד 2 טרהבייט זכרון פר מעבד. מבחינת ביצועים, אם נשווה את ה-EPYC למעבדי ה-Xeon SP, מעבדי ה-EPYC של AMD מובילים ב-2 קטגוריות עיקריות:

  • וירטואליזציה, כולל VDI
  • קונטיינרים

ב-2 המקרים, מעבדי ה-EPYC נותנים יתרונות ברורים על פני מעבדי Xeon SP, הן במצב וירטואליזציה "קלאסי" (סטורג' חיצוני, מכונות VM רצות על ברזלים) והן בפתרונות Hyper Converged (סטורג', רשת, Compute – הכל רץ על הברזלים המקומיים). ב-VDI היתרון של EPYC הוא שניתן להכניס הרבה יותר סשנים/מכונות וירטואליות פר ברזל מבלי לשלם את המחירים הגבוהים של מעבדי Xeon SP. כשזה מגיע לעומת זאת לאפליקציות ופלטפורמות שרצים על הברזל כמו Deep Learning, AI, רינדור תלת מימד ועוד מספר דברים (או מכונת VM שמשתמשת ברוב הליבות) – היתרון למעבדי Xeon SP ברור (אם כי רק בדגמים של Gold ו-Titanium). הביצועים היו יותר נמוכים עקב הארכיקטורה של המעבד שנתנה ביצועי Latency יותר גבוהים, תלוי על איזה ליבות או פיסת סיליקון נופלים, דבר שלא משנה ממש בוירטואליזציה/קונטיינרים וניתן להגדרה בקלות עם CPU Affinity.

בשבוע שעבר, AMD הציגו את המעבד החדש אחרי שהופקו הלקחים מהמעבד היותר ישן. כך הוא נראה:

בתמונה משמאל נוכל לראות את המעבד בגירסה הראשונה: 4 מעבדים שמכילים את כל מה שצריך (I/O, PCIe, ניהול זכרון וכו') בתוך כל אחד מהם. בתמונה למעלה נוכל לראות תצורה שונה לחלוטין: כל מלבן קטנטן שרואים בתמונה (AMD קוראים להם Chiplets) הם פיסות סיליקון שמכילות כל אחת מהן 8 ליבות (וסך הכל 64 ליבות במעבד בקצה הגבוה) אך ללא הדברים האחרים כמו ניהול זכרון, I/O, PCIe ועוד. מי שדואג לכל הדברים הוא המלבן האמצעי הגדול – זהו ה-I/O מודול שכולל את כל מה שצריך בשרת, הוא מנהל את הזכרון מה-Chiplets ואליהם, תעבורה, חיבור למעבדים וציוד אחר ועוד. בשיטה הזו, מהירויות תעבורת הנתונים וה-Latency הם צפויים וקבועים. כך בעצם AMD מסירה מה-Chiplets כל דבר שאינו קשור ישירות לליבות והביצועים יותר גבוהים בהשוואה למעבדי EPYC מדור קודם: פי 2 בהשוואה לדור קודם בעבודות רגילות, ופי 4 כשמדובר על Floating Point. ב-AMD החליטו גם להיות הראשונים (במעבדי X86-64) לצאת עם מעבדים עם תמיכת PCIe 4.0 כך שרוחב הפס לכל כרטיס PCIe הוא כפול ושבב ה-I/O יוכל לתקשר איתם במהירות כפולה בהשוואה לכל מעבד של אינטל.

מבחינת תאימות, AMD מאוד אוהבת סולידיות (כמו הלקוחות שלהם) ולכן מעבדי ה-EPYC החדשים יכולים להיות מוכנסים לשרתים הנוכחיים, לעדכן BIOS/UEFI ולקבל גם את הביצועים הגבוהים וגם כמות ליבות גבוהה (עד 64 ליבות פר מעבד) באותו שרת, ו-AMD מבטיחים שגם משפחת ה-EPYC הבאה (שם קוד: "Milan" שתצא ב-2020) תהיה תואמת לאותה תושבת, כך שניתן יהיה לשדרג כל שרת קדימה.

בזמן הצגת המעבד, ב-AMD החליטו קצת להתעמר באינטל עם הדגמת C-RAY, זו תוכנה לחישובי תלת מימד שמשתמשת רק במעבד (לא ב-GPU), והם השוו מכונה עם 2 מעבדי Xeon SP 8180M (זה המעבד הכי גבוה שיש לאינטל להציע ללקוחות, עם 28 ליבות פר מעבד) מול מכונה עם מעבד יחיד של EPYC החדש, וזה נראה כך:

ה-Sales Pitch של AMD לחברות שמריצות פתרונות וירטואליזציה הוא כזה: מחירי המעבדים שלנו זולים ב-60% מהמעבדים של אינטל בקצה הגבוה. אתה יכול לחסוך חשמל, ניהול מכונות וחסכון ברשיונות וירטואליזציה (הם מדברים על VMWare, לא על הפתרונות של מיקרוסופט) בכך שתעבור לכמות קטנה של שרתים מבוססי EPYC החדשים. הוידאו כולו המציג את המעבדים החדשים, את 2 כרטיסי ה-GPU החדשים ל-Data Center, עננים וחסכון ב-Datacenter אפשר לראות בוידאו הבא (הקישור לוידאו מתחיל בחלק של החסכון, תרגישו חופשי לרוץ קדימה ואחורה בוידאו):

לסיכום: AMD הציגה פרטים על מעבדי ה-EPYC החדשים ו-AMD מראה שאין לה כל כוונה לרדת מה"מלחמה" מול אינטל בכל הנוגע לתחרות של מעבדים לשרתים (על מעבדים לדסקטופ – AMD תציג פרטים במהלך ינואר). ב-AMD הפיקו לקחים רבים מה-EPYC הראשון ושינו דברים רבים, אך יחד עם זאת חשוב להם לשמור על תאימות כך שלקוחות לא יצטרכו לזרוק שרתים רק בגלל שהחברה החליטה להחליף תושבת למעבד (דבר שאינטל משנה תדיר, מה שמקשה על שדרוג שרתים מבלי להחליף שרת). ישנם שינויים רבים ש-AMD ביצעה ל-I/O Chip שלהם שלא כתבתי עליהם ושיופיעו בפוסט עתידי.

על בחירת מחשב תעשייתי/מוקשח

לא מעט חברות וסטארטאפים בארץ ובעולם עובדים על פתרונות מחשוב המיועדים לעבוד באזורים מאתגרים, זה יכול להיות ברכב, בפס יצור, בשטחים פתוחים וחשופים לפגעי מזג האויר ועוד. במקרים כאלו – כל PC "רגיל" מיצרן מחשבים מוכר או בבניה עצמית לא ממש יתאים.

כאדם שנותן שרות יעוץ לדברים הללו, אני מקבל מדי פעם פניות בהם הפונה מבקש שאתן לו שם דגם כדי שהוא יוכל לקנות ולהתקין. הבעיה? זה לא עובד כך. יש כמה נקודות שחשוב לקחת בחשבון:

  • איוורור – רבים חושבים ש-PC עם קירור פאסיבי הוא פתרון מעולה שלא מצריך קירור. למען האמת, זו טעות נפוצה. קירור פאסיבי עם צלעות קירור פנימיים או חיצוניים יכול לקרר עד גבול מסוים, ואם לא יהיה איזה פתרון איוורור כלול – ה-PC פשוט יאיט את הביצועים עד לכיבוי עצמי.

ברכבים לדוגמא, כשהחלק יושב בסביבת המנוע, פתרון קירור רציני הוא חובה. קחו לדוגמא את הלוח של nVidia Drive PX2. רואים את 4 המעבדים? תנסו להפעיל את המערכת ללא איוורור ותראו את המערכת נכבית תוך שניות ספורות. במקרה של הלוח הזה, הפתרון קירור יחד עם הלוח נראה כך (התמונה עם לוח מהגירסה הקודמת):

  • סוג מעבד: במקרים של מחשבים תעשייתיים, את סוג המעבד יש לקבוע בהתאם לעבודה שאותו מחשב אמור לבצע. אין שום סיבה לרכוש i7 אם המחשב מבצע עבודה שמעבד עם ביצועים נמוכים יותר יוכל לעשות מבלי לפגוע בביצועים. בניגוד לדסקטופ, כאן בהחלט מומלץ גם לשקול מעבדים מבוססי ARM, מעבדי ATOM של אינטל, או EPYC Embedded של AMD.
  • חיבור ציוד עם USB: חיבור ציודים עם USB הוא בעייתי. בניגוד לחיבורים כמו VGA או DVI או Display Port שכוללים ברגים או מנגנון לנעילת החיבור, USB הוא לא החיבור הכי יציב, ולכן אם חייבים לחבר ציוד בעזרת USB, יש צורך לדאוג לפתרון בולם זעזועים מחוץ למחשב. ללא פתרון לזעזועים, המערכת תדווח בזמן עבודה על חיבור/ניתוק ציודים באופן תכוף.
  • אמצעי אחסון: לא מומלץ להשתמש בדיסקים מכניים. הדיסקים המכניים כוללים בתוכם בולם זעזועים, אבל אם הפתרון מצריך נסיעות בדרכים או עמידה בתנאים קיצוניים הכוללים תנועה, פתרון הבולם זעזועים הפנימי לא תמיד יפעל טוב (הבולם זעזועים מתאים למקרים של נפילה פיזית פתאומית אחת לזמן רב, לא כל מספר דקות). בעבר ההמלצה היתה להשתמש ב-SATADOM (שהוא בעצם Flash Disk שנכנס ישירות לתוך חיבור SATA ומצריך חיבור חשמל על לוח האם), אולם כיום מומלץ להשתמש ב-SSD בחיבור M.2 הכולל 2 ברגים לחיזוק החיבור. M.2 הרבה יותר אמין ועומד בכבוד גם בזעזועים על טרקטורים.
  • שימוש בכרטיסי PCIe: אין בעיה להכניס כרטיסי PCIe (יש מעט דגמים של מחשבים תעשייתיים המאפשרים הכנסת כרטיסי PCIe) בפתרונות הללו, אולם מומלץ אם אפשר – לחפש כרטיסי Mini PCIe עם אותה פונקציונאליות. כמו ב-M.2, הפתרון מוברג ומוחזק בצורה יותר טובה.
  • שימוש במאווררים: רוב המחשבים התעשייתיים הם מחשבים שקטים, ודרישת השקט מגיעה במקרים רבים מהלקוחות וכך יצרני אותם מחשבים עושים הכל על מנת שהמחשב יהיה שקט. יחד עם זאת, יש לעיתים צורך (בהתאם לתצורה) להחליף את המאווררים הכלולים במאווררים אחרים. הדבר האחרון שמומלץ הוא להשתמש במאווררים רגילים שעולים 30 שקל. יש צורך לבדוק את כמות ה-RPM וה-CFM ואז לרכוש את המאווררים המתאימים או לבקש מהיצרן מאווררים אחרים או המלצות על מאווררים אחרים. מאווררים שאינם תואמים עלולים לגרום לנזק למחשב.

לסיכום: מחשבים תעשייתיים אינם מחשבים זולים, ולא מומלץ לקפוץ על דגמים שהמליץ משווק כלשהו לרכוש ולהאמין להבטחות. ראיתי כבר מספר מקרים שבהם חברה רכשה מחשבים תעשייתיים אך יש בתוכם באגים ב-BIOS/UEFI, או שהבטיחו שהם יכולים לבצע מטלות מסויימות והם לא יכולים לבצע וכו' וכו'. חשוב לקחת יעוץ, לתת מידע מדויק והדגמה מה צריך לרוץ ואיך, שהיועץ ימדוד עומסים ורק לאחר קבלת כל הנתונים – שיתן המלצה על מחשב זה או אחר שמתאים לצרכיכם.