קטגוריה: תחנות עבודה

חושבים לרכוש מחשבי דסקטופ חדשים לחברה?

אחד המצבים הטובים בחברות זה המצב שצריך לרכוש ציוד נוסף, בין אם זה שרתים, מחשבי דסקטופ, מדפסות וכו'. כשצריכים לרכוש – זה סימן שהחברה גודלת, פורחת, וזה מצב שכל הנהלה מעוניינת בו.

במצבים כאלו, כשצריכים לדוגמא לרכוש מחשבים נוספים עבור העובדים (ולא מעוניינים בפתרונות VDI מכל מיני סיבות), מתחילות לצוץ השאלות. כן, במחלקת ה-IT יודעים בערך את ההבדלים בין המעבדים השונים של אינטל, ויותר מכך – את ההבדלים בין דגמי הדסקטופ השונים של היצרנים השונים. גם אם החלטתם לעשות לעצמכם חיים קלים וללכת עם יצרן ספציפי מסוים – בדרך כלל יהיו לו כמה דגמים ולכל דגם יש מספר אפשרויות. נוסיף את העובדה שחברות ומוסדות גדולים לא יפנו למישהו מסוים לבקש הצעת מחיר לעשרות מחשבים אלא יוציאו מכרז ואז המחליטים יתקלו במבול הצעות שקשה לדעת מה באמת הצעה שווה (אם מסתכלים לא רק על שורת המחיר) – ונקבל סלט של מידע שמתוכו צריך לבחור את ההצעה הזוכה.

כאחד שמוכר שרותי יעוץ לחברות (אני מקבל את ההצעות שהחברה קיבלה ועוזר להם להחליט במי לבחור ומה האלטרנטיבות) בנושא, רציתי לשתף את הקוראים בחלק מהתהליך, ספציפית – בחלק הראשון, החלק שהחברה כותבת מסמך מכרז ובו היא מפרטת מה היא רוצה שיהיה במחשב.

לכאורה, הדבר נשמע קל. תן לי מעבד בינוני (נניח i5), כ-8 ג'יגה זכרון, דיסק קשיח מכני או SSD קטן, חיבור רשת ומסכים – וכל השאר זה בונוס אופציונאלי. קל, לא? אז זהו. שלא. האמינו לי, לפני מספר שנים היתה חברה גדולה שעשתה בדיוק כך ולאחר כשנה הם היו צריכים לרכוש חצי מהמחשבים מחדש (כי המחשבים שהם קנו לא היו ניתנים לשדרוג).

נתחיל בקהל היעד. מי הם המשתמשים שהולכים להשתמש? רבים לדוגמא מאחדים את הדרישות נניח של הנהלת החשבונות ושל המחלקה המשפטית וזו טעות. עורכי הדין והעובדים במחלקה המשפטית, בדרך כלל ישתמשו באופיס ודפדפן ואולי תוכנה משפטית כלשהי. לעומת זאת בהנהלת חשבונות משתמשים במספר תוכנות במקביל ולכן צריכת הזכרון של מחשבים בהנח"ש היא יותר גדולה ושם כדאי להכניס 16 ג'יגהבייט, בזמן שבמחלקה המשפטית בד"כ אפשר להסתפק ב-8 ג'יגהבייט. יהיו כאלו שיחליטו שכל המכונות יהיו עם 16 ג'יגהבייט זכרון, אולם כאן כדאי לדעת כי זכרון DDR4 הוא יקר (המחיר אמור לרדת לפי התחזיות ברבעון הראשון של 2019, אך אף אחד לא ערב לכך) ומשפיע מאוד על מחיר המכונה.

לכן, כדאי לבדוק מי אלו שהולכים להשתמש במחשבים ולהפריד את המפרט או להשקיע כסף במפרט קצת יותר גבוה. מפתחים צריכים מכונות יותר חזקות ממה שמחלקות הבירוקרטיות השונות צריכות.

מעבדים: כולם מכירים את המעבדים של אינטל (i3,i5,i7) אך לאינטל יש גם תתי דגמים למעבדים השונים. הדגמים שציינתי, אם יש להם בסוף U לדוגמא, כמות הליבות היא כמחצית ממעבד ללא האות U, והם נמצאים במחשבים היותר קטנים (מה שנקרא SFF) אך הם אינם יותר זולים (תתפלאו, במקרים רבים הם יותר יקרים מהמעבדים ללא האות U). בל נשכח שמחירי המעבדים במחצית השנה האחרונה עלו בממוצע בכ-20%.

נקודה חשובה לציין: במחשבי ה-SFF המעבדים יעבדו בערך במחצית המהירות של מעבדים רגילים הואיל והקירור במקרים רבים הוא פאסיבי או עם מאוורר קטן (החלפה של המאוורר לא תעזור הואיל וזה קשור למעבד, לא לקירור)
אפשרות שתמיד קיימת לכם – היא לבחון את מעבדי AMD. בדרך כלל המחיר שלהם נמוך בכ-400-600 שקל מהמעבד המקביל של אינטל מבלי לספוג הנחתת ביצועים רצינית (הבדלי הביצועים נעים בכ-5-9% לטובת אינטל) כך שניתן לקבל הנחה רצינית פר מכונה. בנוסף, מקבלים גם ניהול מרחוק שבנוי בתוך המעבד לטובת התמיכה הטכנית הפנימית בחברה (כמו ה-vPro של אינטל).

זכרון: בעקרון המינימום המומלץ כיום הוא 8 ג'יגהבייט לפקידות, ו-16 ג'יגהבייט לשאר (למפתחים מומלץ 32 ג'יגהבייט). מהירות הזכרון המינימלית המומלצת היא 2666 מגהרץ וחשוב מאוד: הזכרון אמור להגיע בזוגות, כלומר אם אנחנו מזמינים מכונה עם 8 ג'יגהבייט של זכרון, שזה יגיע ב-2 מקלות של 4 ולא במקל אחד של 8 ג'יגהבייט, אחרת סתם מפסידים ביצועים.

דיסק קשיח: ברוב המקרים מומלץ לקחת SSD, הואיל ודיסק קשיח זול פחות אמין מ-SSD מהדור הנוכחי. המינימום המומלץ: 250 ג'יגהבייט אבל עדיף לשקול את גרסאות ה-500 ג'יגהבייט, בהתאם למחיר שיתנו לכם.

כרטיסים גרפיים ומסכים: ברוב המקרים המחשבים שתרכשו כבר כוללים פתרון גרפי או במעבד או ככרטיס במחשב. אם אלו מחשבים חדשים ואתם הולכים לרכוש איתם מסכים, ריכשו מסכים עם חיבור Display Port שהוא חיבור הרבה יותר אמין מ-VGA או DVI וכל המסכים כיום תומכים בו. ככלל, מחירי המסכים ירדו (גם בארץ) וניתן להשיג גם מסכים שהם יותר מ-20 אינטש במחיר זול מאוד ולכן מומלץ לחשוב על הוצאת רכישת מסכים במכרז נפרד.

שרות ותמיכה: בדרך כלל את החלק הזה אתם תקבלו מהיצרן המחשב (ולא מהחברה שמשווקת לכם את המחשבים), אבל חשוב לציין בחוזה שלכם שמורה הזכות לשדרג את המחשב (זכרון, דיסק, הוספת כרטיס) מבלי שהאחריות תתבטל.

אלו הם כללי האצבע העיקריים. כל חברה כמובן יכולה להוסיף עוד כללים שהיא מעוניינת, אבל לאחר קבלת ההצעות חשוב לבדוק מה המפרט שאתם מקבלים. יהיו מקרים שתקבלו 2 הצעות מחיר ממשווקים שונים, שתי ההצעות ידברו על אותו דגם ובכל זאת יהיה הפרש מחיר ניכר וצריך לראות מדוע יש הפרש ומה בדיוק כל ציוד שאתם מקבלים באותו דגם מחשב.

לסיכום: חשוב לשים לב מה אתם רוצים לרכוש לפני שאתם מוציאים מכרז. אפשר ורצוי להפריד סוגי מחשבים אם אתם צריכים מחשבים ל-2 מחלקות שונות כאשר כל אחת צריכה מפרט שונה, ולא מומלץ ללכת על ה-Low Bottom, במיוחד שמחשבים אלו אמורים לשרת את המשתמשים במשך 4+ שנים. אם יש לכם שאלות, אפשר ליצור קשר.

על VDI ועל GPU בשרתים

כשאנחנו מקימים פתרון וירטואליזציה, ברוב המקרים אנחנו מקימים מערכות VM עם מערכת הפעלה לשרתים, כמו הפצות לינוקס למיניהן, גרסאות Windows Server, אולי FreeBSD וגם Appliances וירטואליים למיניהן. המכנה המשותף לכל אלו – אנחנו לא צריכים כרטיס גרפי יעודי בשרת בשביל להשתמש באותן מכונות וירטואליות.

אנחנו כמובן יכולים גם להקים מכונות וירטואליות לדסקטופ. אם נרים כמה מכונות Windows 10 לדוגמא, אנחנו נוכל להשתמש בהן לדברים בסיסיים כמו אופיס, גלישה בסיסית וכו'. הבעיה הרצינית היא שבכל המערכת אין שום כרטיס גרפי (GPU) וכל העבודה הגרפית נעשית על המעבדים שבשרת, כך שהמעבדים יכולים לסבול כמות של כמה מכונות דסקטופ וירטואליות, אבל מעבר לזה אנחנו "חונקים" את המערכת.

לכן, כשאנחנו רוצים להקים מערכת VDI רצינית ל-50+ מכונות וירטואליות, אנחנו נצטרך כרטיסים גרפיים בשרת.

אז נתחיל במשהו פשוט: מה בעצם תפקיד ה-GPU בסביבה הוירטואלית?

התפקיד המרכזי של GPU בפתרון וירטואליזציה (וזה לא משנה איזו וירטואליזציה) הוא בעצם לקחת את כל העניין של "ציור" המסך הוירטואלי ולהזרים אותו אל ה-Client שרץ על המכונה הקטנה שנמצאת אצל המשתמש הסופי. לשם כך, כשאנחנו מתקינים GPU המיועד לשרתים, אנחנו מתקינים על כל VM תוספת שנקרא vGPU או Virtual GPU. במערכת זה יופיע כמעין "כרטיס" נוסף ב-Device Manager ואנחנו נצטרך Client יעודי (למעט במקרים של מיקרוסופט ששם RDP עדכני נותן את הפתרון עם תמיכה ל-RemoteFX. שימו לב ש-RemoteFX עובד טוב עם תוכנות תלת מימד רק ב-Windows Server 2016 ומעלה) להתחבר אליו ומשם נקבל את ההאצה.

מהי בעצם אותה האצה? ה-GPU בשרת הוירטואליזציה יוצר בעצם מסך (כמו המסך שמולכם) כרגע ועליו הוא "מצייר" את החלונות, הגרפיקה ואלמנטים ויזואליים נוספים. ברגע שהוא מסיים ליצור Frame של המסך, הוא משדר זאת בזרימת (Stream) וידאו אל ה-Client, כאשר ה-Client יכול להיות PC פשוט, מק, מכונת לינוקס מקומית, iPAD, iPhone או טלפון/טאבלט עם אנדרואיד. לא חשוב מה היכולות הגרפיות של מכשיר הקצה.

כשה-Client מקבל את זרימת הוידאו, הוא מוצג למשתמש, והמשתמש לוחץ על המסך או מקליד או או משתמש בעכבר. כל הדברים האלו מועברים בחזרה אל ה-VM ול-GPU ונקלטים כאילו מדובר במחשב רגיל. המערכת מעבדת את הנתונים, ה-GPU יוצר עוד פריימים וכך הלאה וכך הלאה. כל העניין רץ מאוד מהר (בסביבות ה-30-60 פריימים לשניה) וכך בעצם המשתמש הסופי מקבל חוויה כאילו ה-Client שלו הוא PC חזק, למרות שמדובר במערכות קצה חלשות.

דסקטופ הוא כמובן דבר דינמי. יש הבדל גדול בין משתמשת כמו רויטל שמשתמש באופיס + דפדפן וזהו לבין גלית שצריכה להשתמש בתוכנות תלת מימד. אם נשתמש בכרטיס GPU לשרתים מהקצה הנמוך, מכונה כמו של גלית תתקשה להריץ דברים באופן חלק.

וכאן מגיעים כרטיסי GPU שונים.

בניגוד לפתרונות וירטואליזציה ששם אפשר "לדחוף" כמה שיותר מכונות וירטואליות, כל עוד יש מספיק משאבי זכרון ומעבד פנויים, ב-GPU הדברים מוגבלים. כמה מוגבלים? בד"כ GPU לשרתים יכול לשרת מקסימום בין 16 ל-32 משתמשים על אותו GPU. לכל מכונה וירטואלית אנחנו מגדירים כמות זכרון מה-GPU (בין חצי ג'יגה לדסקטופ בסיסי ועד 4 או 8 ג'יגה לדסקטופ וירטואלי שמריץ מערכות גרפיקה כבדות) ואין אפשרות ל-Over Provision, כלומר אם נרצה להרים 60 מכונות וירטואליות כ-VDI למשתמשי קצה, נצטרך בעצם 2 כרטיסי GPU יקרים שאת הזכרון שלהם בין המכונות הוירטואליות.

וכאן יש תסבוכת נוספת: אם אנחנו רוצים ביצועים טובים לגלית בגלל תוכנות התלת מימד שלה, אנחנו נצטרך כרטיס GPU לשרת מהקצה העליון כדי שהוא ואחרים שמשתמשים בתוכנות תלת מימד כבדות יקבל ביצועים טובים.

אז מה יש לשוק להציע מבחינת GPU?

אם נסתכל בפתרונות של nVidia המוצעים לשוק, יש את כרטיסי ה-GRID K1 ו-K2. אלו כרטיסים שיכולים להעביר סשנים של דסקטופ בסיסי (שוב – אופיס, דפדפן) בצורה לא רעה, אך אלו כרטיסים ישנים. כיום ל-nVidia יש כרטיסי TESLA, כאשר סידרה M מתאימה לדסקטופ בסיסי וסידרה P יותר מתאימה למשתמשים כבדים ואילו סידרה V מתאימה למשתמשים ממש כבדים (עריכת וידאו, פוטושופ בצורה מסחרית וכו').

מהצד של AMD יש את משפחת ה-Radeon Pro ודגמי S7150 (שמתאים עד ל-16 משתמשים) ו-S7150 X2 שמתאים עד ל-32 משתמשים כולל עבודות תלת מימד. כרטיס נוסף ש-AMD מוציאה בקרוב הוא ה-Radeon Pro V340 שמתאים למשתמשים כבדים (עד 32 משתמשים). היתרון של AMD מול nVidia הם מחירים נמוכים (לעיתים חצי מהמחיר ש-nVidia מבקשת) בלי להתפשר על ביצועים.

מי ממערכות הוירטואליזציה הקיימות צריך GPU למכונות VM דסקטופ? התשובה פשוטה: כולם.

ומה בדבר הכנסת כרטיסים "ביתיים" פשוטים לשרת כמו Geforce GTX 1080TI או VEGA 56/64 כפתרון זול? את זה לא תוכלו לעשות מכיוון שהדרייברים מזהים את הכרטיסים ומסרבים לעבוד איתם. פתרון של כרטיסים ביתיים בוירטואליזציה מתאים רק כשממפים (PCI Passthrough) את הכרטיס למכונת VM יחידה (רק מי בדיוק ירצה לעבוד מול שרת רועש?). פתרון של כרטיס ביתי יכול להתאים אם מריצים פתרון וירטואליזציה מקומי כמו KVM על לינוקס בתחנת עבודה כאשר מכונת VM של Windows משתמשת ב-KVM עם מיפוי לכרטיס ה-GPU. העניין קצת מורכב (ולא קיים בפתרונות כמו VMWare workstation, VirtualBox).

ישנן חברות רבות שחושבות על VDI אבל לא בטוחות אם זה שווה, אם זה רץ וכו', ולשם כך ב-nVidia מציעים לכם להירשם ולקבל יומיים נסיון על מכונה וירטואלית שרצה בענן כדי שתתנסו ותתרשמו. אני ממליץ להתרשם ולהתנסות בכך.

בפוסט הבא נדבר על השורה התחתונה, הכסף.

לסיכום: לא חשוב איזה פתרון וירטואליזציה ל-VDI אתם רוצים, אתם תצטרכו כרטיסי GPU להכניס לשרתים (ולא לשרתים ישנים בני 5 שנים ומעלה מכיוון שגירסת ה-PCIe נמוכה מדי וגם קיימת בעיית איוורור לכרטיסי ה-GPU. אז עוד לא חשבו להכניס GPU לשרתים). יש מספר דגמים ו-2 יצרנים וצריך יעוץ כדי לבדוק איזה כרטיסים מתאימים ולאלו עומסים.

סקירה כללית: מעבד AMD Threadripper 2990WX

הנה ממצא שכמעט כל יועץ חומרה יכול לאמר לכם על רוב החברות בארץ: כשזה מגיע לשרתי פרודקשן או תחנות עבודה רציניות שגורמות לרווחים בחברה – חברות "שופכות" כסף. כשזה מגיע לעומת זאת לפיתוח, לדוגמא – הארנק נסגר מהר מאוד ומחפשים פתרונות אלטרנטיביים. הסיבה לכך די פשוטה: עד שמוצר לא נמכר והוא בפיתוח, כסף יוצא אבל לא נכנס למחלקות ה-IT, פיתוח וכו'.

ככה זה. (יש כמובן יוצאים מן הכלל).

ל-AMD יש היסטוריה שאינה כל כך "זוהרת". תמיד הם הציעו מעבדים, אבל ההצעות שלהם בד"כ הגיעו עם יתרון אחד: מחיר נמוך יותר. ביצועים כמו של אינטל? אפילו לא קרוב. כל זה השתנה עם ארכיקטורת ZEN. בהתחלה עם מעבדי ה-Ryzen 1XXX ועם מעבדי ה-Threadripper (המעבד הראשון בעולם שהציע 16 ליבות במחיר שלא קורע את הארנק והכיס) וכעת עם ארכיקטורת +ZEN שמשפרת מספר דברים הן במשפחת מעבדי ה-Ryzen 2XXX והן ב-Threadripper 2XXX ושוב – מחיר נמוך יותר מהמעבדים של אינטל ועם ביצועים שלפעמים עוקפים את המעבדים של אינטל ולפעמים לא.

ואז יש לנו את מעבד ה-Threadripper 2990WX. בפעם הראשונה מוצע לצרכנים הכבדים שמחפשים תחנות עבודה רציניות (או שרתים ל-LAB) מעבד עם 32 ליבות, 64 נימים, תמיכת זכרון 128 ג'יגהבייט (או עד 1 טרהבייט ECC) במחיר של $1800!

למי המעבד הזה מיועד? הוא מיועד למספר סקטורים:

  • ה-Pixel Pushers – אלו שעובדים בתוכנות תלת מימד, החל מ-Blender, Maya ועוד כלים שיודעים לנצל כמה שיותר ליבות.

ה-Multi Taskers – אותם אלו שעובדים בתלת מימד אבל גם עובדים עם עריכת וידאו במקביל. אחד החסרונות במעבדים של אינטל (עם 10 ליבות לדוגמא) זה כשאתה מרנדר דברים מקומית (אפטר, פרמייר, דה וינצ'י) – קשה להמשיך לעבוד עם אפליקציות כבדות אחרות במקביל. ה-2990WX לא מגיע לביצועי קידוד וידאו של המעבדים מרובי ליבות (10 ומעלה) של אינטל, הוא נותן בערך אותה תוצאה אבל מכיון שרוב תוכנות העריכה/אפקטים בקושי משתמשים בכמות של 4-8 ליבות, יש לך מספיק ליבות פנויות לעבוד על דברים אחרים מבלי שהביצועים יהיו גרועים.

  • לינוקס – מכיוון שתוכנות רבות ללינוקס לא בנויות עם מגבלת ליבות ויכולות לנצל כמה שתתן להן, ה-2990WX פשוט "בועט" בכל מעבד אחר. כאן תוכלו לראות סקירה ארוכה עם Benchmark לגבי כמעט כל דבר שמשתמשים בלינוקס ולראות איך ה-2990WX משאיר אבק לאינטל.
    במילים אחרים: צריכים לבנות מערכת Build רצינית שמקמפלת קרנל שלם (ללא שימוש ב-ccache) ב-30 שניות? צריכים מערכת Jenkins שתבנה המון חבילות במקביל? זה המעבד עבורכם.
  • וירטואליזציה – ה-2990WX מציע בעצם לראשונה מערכת חזקה לצרכי וירטואליזציה למחלקות הפיתוח מבלי לקרוע את הכיס, כל פתרונות הוירטואליזציה נתמכים.

אם נחזור לאותן חברות שלא ממש מוכנות (במידה מסויימת של צדק) לרכוש ציוד חדש למחלקות הפיתוח, אז ה-2990WX יכול לראשונה להציע פתרון מאוד חזק, אך יחסית זול (בהשוואה לתחנת עבודה של חברות כמו HP, DELL,Lenovo) שיכול להתאים הן כתחנת עבודה והן כשרת לא-פרודקשן.

מה תהיה התשובה של אינטל? סביר להניח שנשמע עליה בחודשים הקרובים, אבל אם אינטל תוציא מעבד 32 ליבות, תהיו בטוחים שהוא יעלה הרבה הרבה יותר מ-1800$.

לסיכום: ב-Anandtech, ב-Toms Hardware, ב-OC3D, ובאתרים אחרים יש סקירות על ה-2990WX וכולם מסכימים עם אותם דברים: אם אתה צריך להריץ דברים כבדים ב-Multi task, אם אתה מריץ אפליקציות שיודעות לנצל כל ליבה – המעבד הזה יכול להתאים לך. אני מוסיף שכאן בחברות, ה-2990WX יכול לעזור היכן שצריך ביצועים אבל אין תקציב לשרתים רציניים.

על גריטת שרתים ישנים ומה ניתן לעשות

הערה: כשאני מדבר פה על שרתים, אני מדבר גם על תחנות עבודה עם מעבדי Xeon – למרות שהם אינם מוזכרים בפוסט עצמו.

כשאני מקבל פניות מחברות (לא מסוחרים שמוכרים יד שניה) שרוצות לגרוט/למכור את השרתים היותר ישנים שלהם, אני מקבל פניות שאני יכול להגדיר אותם ל-2 סוגים:

  • מחירים בשמיים – כשחברה רוצה מחירים מאוד גבוהים פר שרת (מעל 1000-1500 שקל נניח) על השרתים שלהם ומחירים בנפרד על ציודים. אלו בד"כ יצטרכו ללמוד על בשרם שאף סוחר/גורט לא יקנה מהם.
  • מחירים מתחת לרצפה – חברות שמקבלות הצעות לקבל "שווה ערך" על שרתים, למרות שבפועל הם מקבלים הרבה פחות ממה שהם שווים (בד"כ השווה ערך מגיע בצורת זיכוי על שעות טכנאי, הנחה ברכישת שרתים או שרותים. סוחרים יד שניה בד"כ ישלמו כסף אם הם לא מוכרים לאותו לקוח ציוד או שרותים).

כאחד שדווקא מכיר לעומק את תחום הברזלים, אני ממליץ לקחת יעוץ הואיל ועל סוגי שרתים שונים כדאי להתמקח ואילו על אחרים (כמו שרתי Blade מלאים) אני לא ממליץ להתמקח על המחיר ולהיפטר מהם (קיבלתי בעבר כמה הצעות לקחת בחינם. חשבון החשמל שלי מסר לי "ד'ש" אז ויתרתי), אבל אני רוצה בפוסט זה לתת כמה "נקודות אצבע" לדברים שאולי כדאי לחשוב עליהם טרום החלטה על מכירה/גריטה (טוב, למעט הצבא וחברות רפואיות שרוצות שמכבש יעבור על הציוד למרות שאין שום הגיון בכך. מי שכתב את הנהלים הללו מבין במחשבים כמו החתולים שלי!).

נתחיל בשרתים הפחות ותיקים, ואני מדבר על שרתים כמו:

  • HP G9 לסוגיו
  • DELL X30 (ה-X מוחלף ב-400, 600, 700 וכו'. האות שבשם לא ממש משנה)

הדבר הראשון שצריך לבדוק הוא אלו מעבדים יש לכם (אפשר להסתכל ב-BIOS/UEFI). אם יש לכם Xeon V3 אז אתם יכולים לפנות ליצרן ולרכוש Kit שדרוג למעבדים, אפשר להכניס מעבדי Xeon V4 לשרת (יש צורך לעדכן את ה-BIOS/UEFI לפני כן, אם לא שדרגתם לאחרונה). הביצועים לא יהיו כמו שרת דור קדימה (G10, X50), אבל אתם תקבלו ביצועים שגבוהים בין 30-60% (ההפרש בביצועים הוא בגלל הזכרון, בשרתים כמו G10,X50 הזכרון הוא DDR4 במהירות יותר גבוהה ממה שיש לכם עם ה-DDR3).

הבעיה בעניין השדרוג קשורה לדרך שאתם רוצים לשדרג. אם אתם לדוגמא חושבים לפנות ליצרן, המחיר שיגבה מכם לא ממש זול. אם לדוגמא יש לכם שרתי X30 של DELL (שוב, ה-X מוחלף במספר 430,630,730 וכו'), תצטרכו לשלם בסביבות ה-800-6000 דולר (תלוי במעבד) כפי שאתם יכולים לראות כאן. אם לעומת זאת אתם קונים מסוחר יד שניה שמביא טכנאי שעושה לכם זאת, המחיר זול יותר. כך אתם מאריכים את חיי השרתים הללו בעוד כמה שנים.

מצד שני, חברות המוכרות שרתים חדשים מעוניינים כיום להיפטר מהמלאי עם מעבדי Xeon V4, אז יכול להיות מצב שרכישת שרת חדש תהיה זולה יותר (מה גם שהמדינה מכירה בשרתים החדשים כמלאי שיש לו פחת ל-3 שנים, כך שאתם מרוויחים בסופו של דבר יותר על רכישת שרת חדש).

שרתים ישנים יותר כמו:

  • HP G7 לסוגיו
  • IBM M3 לסוגיו
  • DELL X20 (שוב, תחליפו את ה-X ב-620,720,420 וכו', לא חשוב האות)

אלו שרתים שניתן ניתן לשדרג מעבדים אבל רק לאותה משפחה (כלומר Xeon V1, לרשימה הזו וגם אז, רק ה-E5-2XXX או E5-4XXX אם יש לכם שרתים עם 4 תושבות למעבדים), כך שאתם יכולים לדוגמא לעבור ממעבדים עם 4 ליבות, למעבדים עם 12 ליבות. השדרוג יוצא יותר זול מהדוגמאות לעיל, אבל הביצועים, למען האמת, לא יהיו כאלו גבוהים כי הם לא כוללים טכנולוגיות יותר מתקדמות שקיימות ב-Xeon V4 והזכרון מאוד איטי בהשוואה לשרתים הכוללים זכרון DDR4.

במקרים רבים, סביר להניח שהחברה כבר מיצתה את החשיבה מה לעשות עם השרתים לפני שהם מעיפים אותם, והם הגיעו למסקנות שאין להם צורך בהם. כאן דווקא אני יכול לתת המלצה שאולי יכולה לעזור לגבי שרת או 2 (כל עוד הם 2U):

שרת NAS מהיר.

נדמיין לנו סיטואציה: יש לנו מחלקת פיתוח ויש לנו 2 שרתי ESXI שמיועדים לדברים שאינם פרודקשן. עם אותו שרת ישן אנחנו יכולים לספק שרותי NAS ל-2 שרתי ה-ESXI במהירות 10 ג'יגה.

כיצד? די פשוט:

בשרת הישן אנחנו נתקין בקר RAID די מודרני (LSI/AVAGO) ונחליף את כל הדיסקים לדיסקים SATA או NL-SAS (אנחנו לא רוצים להשקיע יותר מדי כסף, נכון? זה לא פרודקשן) ואנחנו נוסיף דיסק SSD (יחיד או זוג, תלוי בכם) שישמש כ-Cache מהיר. את ה-Back Plane של השרת אנחנו ננתק מבקר ה-RAID הפנימי ונחבר לבקר ה-RAID החדש.
כרטיס נוסף שנצטרך הוא כרטיס רשת QSFP (יש גם +SFP) של 10 ג'יגהביט עם 2 פורטים (אפשר להתקין 2 כרטיסים כאלו עם כניסה יחידה בכל אחד מהם, מכיוון שבשרת יש לנו רק PCIe 2.0) ובשרתים נתקין גם כרטיס רשת כזה.
מה עם סוויצ'? לא צריך. אנחנו מחברים כבל DAC בין ה-NAS לבין כל שרת ESXI.

מבחינת מערכת הפעלה, זה כבר תלוי בכם: אתם יכולים להתקין לכם Windows עם Storage Spaces, לינוקס רגיל ולהגדיר דברים ידנית, FreeNAS ויש עוד מספר פתרונות. אחרי ההתקנה של הפתרון אנחנו יכולים לבחור מה אנחנו רוצים לייצא החוצה (לא לשכוח להגדיר את ה-SSD כ-Cache במערכת שהקמנו) – בין אם זה NFS או iSCSI או CIFS ו"לשדך" את זה למערכת ה-ESXi (ה-CIFS הוא למקרים אם אתם משתמשים ב-Hyper-V לדוגמא).

והרי לנו שרת NAS שיכול לתת לנו פתרון שעוקף פתרונות NAS הרבה יותר טובים מפתרונות NAS זולים סגורים.

חשוב לזכור: הפתרון הזה לא בא להחליף את הסטורג' היוקרתי שלכם, אין פה שרידות בפתרון, אבל מכיוון שמדובר פה בדברים שאינם פרודקשן, אפשר לחיות (לפי שיקולכם כמובן) במצב של אי-שרידות. אפשר כמובן ליצור שרידות עם תוכנות יקרות או אם מגדירים דברים ב-Linux (כולל סינכרון מתמשך עם שרת ישן אחר).

לסיכום (פרסום עצמי): חושבים למכור/לגרוט/להפוך את זה לעציצים? צרו קשר. אפשר לקחת שעה-שעתיים של יעוץ (לא צריך יותר מכך) בהם ניתן יהיה להציע לכם כמה פתרונות (יש הרבה יותר פתרונות ממה שכתוב בפוסט זה, וזאת בהתאם לתשתית שלכם). המטרה שלי בסופו של דבר שתרוויחו.

הפצה מול הפצה: רד האט מול SuSE

בעולם ה-Enterprise יש כיום 2 הפצות לינוקס מרכזיות שנותנות פתרונות מלאים לשוק זה והן RHEL של חברת Red Hat ו-SLE של חברת SuSE. הפעם ננסה לבחון מי מהן טובה יותר בכל מיני קטגוריות, לא כולן טכניות.

נתחיל מבחינה טכנית של הטמעה ושימוש: לשתי ההפצות יש התקנה מסודרת שיודעת לתמוך במגוון ציודים שיש בשרת, בין אם הן רצות "על הברזל" או על מכונה וירטואלית או כ-Image בסיס לקונטיינר. ב-99% מהמקרים לא תצטרך לחפש דרייברים נוספים (למעט כרטיסים של nVidia, אם כי SuSE מציעה פתרון שאינו מצריך חיפוש והורדה של דרייברים). אם כל מה שאתם עושים בלינוקס נמצא בתוך החבילות של ההפצה, אין שום בעיה לעבוד עם כל אחת מההפצות, והשינויים בין הפצה אחת לשניה אינם כה מהותיים. פה yum ושם zypper.

למרות זאת, עם כל האהבה שלי ל-CentOS/RHEL, ל-SuSE יש מספר יתרונות על רד-האט שחשוב לדעת עליהם, לדוגמא:

  • הפצת SLE מתקדמת יותר מההפצת לינוקס של רד-האט. יש שם Kernel חדש יותר, והכלים עצמם יותר מעודכנים ויותר מודרניים, כך שאם לדוגמא מתקינים Kubernetes, אז לא צריך לחפש אותם במאגר צד ג' כלשהו, מה שמגיע עם ההפצה זו הגירסה האחרונה היציבה, וכנ"ל שאר כלים נוספים כולל קומפיילרים וסביבות פיתוח יותר עדכניות.
  • הפצת SLE קלה יותר להגדרת דברים. ב-SLE יש כלים כמו yast2 שמאפשרים להגדיר הרבה דברים במערכת, החל מ-NFS, iSCSI, רשת ועוד ועוד מבלי לדעת איזה פרמטרים להכניס בקבצי ההגדרה.
  • ויש עוד דברים…

נמשיך מכאן להפצות עבור שימוש בכלים או פלטפורמות יחודיות להפצה. לדוגמא OpenShift במקרה של Red Hat, או SES במקרה של SuSE או OpenStack במקרה של שתי ההפצות: הגרסאות שההפצות מוציאות רצות אך ורק על הפצות הלינוקס מתוצרתיהן, כך שלדוגמא OpenShift לא ירוץ על SLE וגירסת ה-SES או OpenStack של SuSE לא ירוצו על מערכת של Red Hat (ניתן כמובן לעשות טריקים שכן ירוצו אך לא תקבלו לכך תמיכה רשמית). לכל אחת מההפצות יש שינויים ותוספים יחודיים לה (לדוגמא מערכת OpenAttic שנמצאת ב-SES), כך שבמקרים כאלו אם ארגון מסויים מעוניין במערכת של אחד היצרנים והפצת הלינוקס אינה ההפצה הרגילה של שאר מערכותיו, הוא יכול להתקין את את ההפצה והפלטפורמה כמעין "Appliance". הן מערכות RHEL והן מערכות SLE ניתנות להגדרה בקלות לניטור ולביצוע פעולות אחרות והן אינן מערכות סגורות.

ומה לגבי כלים שמגיעים מיצרני תוכנה אחרים? ברוב המוחלט של המקרים, יצרני תוכנה דואגים להוצאת חבילות גם ל-RHEL וגם ל-SLE ולתמיכה רשמית בשתי ההפצות, כך שלא חשוב איזו הפצה בחרתם, רוב הסיכויים שלא תהיה בעיה להתקין תוכנות צד ג' (או לקמפל אם צריך).

ומהצד הטכני לצד השיווקי: אם משווים את Red Hat ל-SuSE בישראל, אז SuSE מנצחת. לחברת Red Hat אין נציגות שיווקית רשמית בארץ והשיווק נעשה ע"י מפיץ (Matrix) ומפיצי משנה, ומנסיון אני יכול לאמר שהמפיץ לא ממש מפיץ ומשווק באגרסיביות את רד-האט לעומת תוכנות ומערכות הפעלה אחרות. ב-SuSE המצב בארץ בדיוק הפוך: יש נציגות רשמית למכירה ולתמיכה טכנית בעברית כך שאם מדובר באינדיבידואל או חברה, הוא/הם יכולים ליצור קשר עם SuSE ישראל ולרכוש רשיונות ותמיכה.

לסיכום: יש יתרונות וחסרונות לכל הפצת לינוקס, ואני האחרון שאמליץ ללכת רק על הפצה X או הפצה Y מכיוון שאיש לינוקס טוב יוכל לתמוך בשתיהן די בקלות. לכל הפצה יש פתרונות שונים לנושאים שונים ולכן אני ממליץ להסתכל על כל הפתרונות, גם אם הפתרון רץ על הפצת לינוקס אחרת.

על בעיה X ופתרון Y

כאחד שנותן יעוץ לחברות, יוצא לי בלא מעט מקרים להיפגש עם נציגים טכניים של חברות שונות, מסטארט-אפים ועד לחברות גדולות – בכדי לתת להם יעוץ בנושא פתרון טכנולוגי זה או אחר לצורך פתרון בעיות או לצורך הטמעת פתרון חדש או משופר בהשוואה למה שיש להם כיום. דוגמא פשוטה: חברה מעוניינת לרכוש סטורג' חדש, והם מעוניינים לדעת האם פתרונות מבוססי קוד פתוח יכולים לתת להם מענה במחיר יותר זול מפתרון סטורג' קנייני. אי אפשר לעשות יעוץ בטלפון של שיחה כמו:

לקוח פוטנציאלי: היי חץ, יש לנו NetApp ואנחנו רוצים לדעת, יש פתרון מבוסס קוד פתוח שיכול להחליף?
חץ בן חמו: אולי.

בשביל לייעץ לבעיה כמו שציינתי לעיל, צריך לשבת עם הלקוח הפוטנציאלי לפגישת יעוץ מלאה, ולשמוע ממנו את הדברים הבאים:

  • מה הפונקציונאליות שהוא מחפש
  • מה הפונקציונאליות שמאוד חשובה לו, ומה הפונקציונאליות שבשבילו זה יהיה "נחמד" אם קיים אך אותה פונקציונאליות אינה קריטית.
  • האם הוא מחפש פתרון Scale Up או Scale Out
  • האם הוא מחפש פתרון שישולב כ-Hyper Converge או שהוא מחפש פתרון של ברזלים נפרדים
  • ויש עוד לא מעט שאלות…

ההבדלים ביני (וכמובן אחרים), כיועץ ואינטגרטור בלתי תלוי (כלומר אחד שהוא אינו בעצם Reseller של ברזלים ממותגים) הם דברים חשובים כגון:

  • אינטגריטי – אם מישהו יבוא אליי ויבקש לדוגמא פתרון סטורג' Scale Out והדבר הכי חשוב לו זה iSCSI לדוגמא, אז אני אומר לו בפשטות שכרגע אין פתרון Scale Out בקוד פתוח (גם כמוצר מסחרי) שיש לו פתרון iSCSI ל-Scale Out בצורה טובה והוא יצטרך פתרון קנייני.
  • על מה הפתרון אמור לענות? לקוח רוצה X על מנת לפתור את בעיית Y. נעזוב לרגע את X, ונשמע מהלקוח מהו אותו Y. אין ספק, דרישותיו של הלקוח הן חשובות, אולם ברגע שמספרים לי מהו אותו Y, אז ניתן להעלות מספר פתרונות שיכולים לענות על Y וגם להתחשב בצרכי הלקוח.
    לדוגמא: ללקוח יש 20 מכונות VM שמשמשות לפיתוח והלקוח רוצה פתרון סטורג' עבורם Scale Up. במקרה כזה אני יכול להציע לדוגמא פתרונות מבוססים ZFS, בין אם כקוד פתוח נטו או מוצרים מסחריים ובהצעה שאגיש לו יוסבר מדוע הפתרון הזה טוב ויוצעו ללקוח מספר פתרונות מבוססים ZFS, כך שבסופו של דבר ה-Y הם אותם 20 מכונות VM וה-X יהיה פתרון מבוסס ZFS.

וכאן בעצם מגיעה השאלה המרכזית שלי…

לא לי ולא לאף פרילאנסר יועץ או אינטגרטור, אין מכונה לקריאת מחשבות, ולא קל "להוציא" מלקוחות פוטנציאליים את אותו Y. יחד עם זאת, בכל חברה, תמיד יש חיפוש לפתרונות לבעיות Y כלשהן, וכאן הייתי רוצה (ובוודאי פרילאנסרים אחרים) לשמוע מהן אותן בעיות Y שחברתכם מחפשת אליהן פתרון (מבוסס לינוקס או מבוסס קוד פתוח). אתם מוזמנים לענות כאן (ללא ציון שם חברה או פרטים מזהים אחרים של מקום עבודתכם) ואולי תקבלו הצעות מעניינות של פתרונות שונים ואם תרצו תוכלו לפנות למציע (כל פרילאנסר יכול כמובן לענות).

חושבים לשדרג ציוד? תתכוננו לעליית מחירים

בבלוג זה אני לא מכניס עניינים הקשורים לפוליטיקה מכיוון שלכל אחד יש דעה משלו ואני ממש לא מעוניין לערבב טכנולוגיה עם פוליטיקה.. עד שמגיע דונאלד טראמפ.

הסיפור די פשוט: דונאלד טראמפ צודק בטענה שלו (שאותה העלו גם נשיאים ושרים קודמים בממשלים הקודמים) על כך שסין פשוט מכריחה כל חברה שמעוניינת לעבוד עם סין, לעבוד עם "שותף מקומי" ובדרך להעביר את כל הקניין הרוחני (ה-IP בשפה המקצועית) ל"שותף המקומי". מכאן עד העתקה מוחלטת של כל הקניין הרוחני ויצירת "תואמים" וחיקויים זולים – המרחק קצר. בממשלים קודמים בארה"ב ניסו פה ושם למצוא הסכמות או פשרות כלשהם עם הסינים, הסינים מצידם פה ושם עשו קולות שהם מוכנים להתחשב ואולי קצת להעניש כל מיני מעתיקים. כמובן שכל זה נעשה טיפין טיפין ולא בצורה רצינית. בממשל הנוכחי (טראמפ) – הנשיא החליט לאחר שהוא החמיא מכאן ועד הודעה חדשה לנשיא סין – להיכנס למלחמת תעריפים עם סין, רק שהמלחמה הזו לא הגיעה עם מחשבה ארוכה, אלא פשוט ב"שלוף" לתשובות של עיתונאי סקרן בסיום איזו ישיבה שנערכה בבית הלבן. לאחר מכן הוחלט לשנות את כמות המיליארדים והתחומים/מוצרים שיהיה עליהם מסי יבוא. בהתחלה זה היה רק ברזל ואלומיניום, עכשיו נוספו לרשימה יותר מ-1300 מוצרים ותתי מוצרים. הסינים בתגובה גם פרסמו רשימות משלהם מה המוצרים מייבוא אמריקאי שעליהם ישולם מכס בגובה 20-25%.

בקיצור – כל כלכלן שפוי אומר שהמלחמה הזו היא אסונית ועדיף היה ללכת דרך בית המשפט של ה-WTO ואולי לחשוב ברצינות על צעדים אחרים שנעשים כרגע ב"שלוף".

ונחזור לטכנולוגיה.

כיום כל שרת, סוויצ', סטורג' מורכב (וחלקית מיוצר) בסין. בכל ציוד כזה יש עשרות, מאות ולפעמים אלפי רכיבים שנוצרים במדינות אחרות שאינן סין, אך אותם שבבים, לוחות, קבלים וכו' וכו' מגיעים אל סין אל אחת מהיצרניות המחשבים/שרתים/חומרה הגדולות (כמו Quanta, Pegasus, FoxConn, Lotes ואחרים) ושם הדברים מורכבים ברמות שונות (רוב ה-PCB באותם ציודים לדוגמא מודפס בסין ועליו מורכבים השבבים וכו'), נארז ונשלח לארה"ב או למדינות אחרות בהתאם לבקשת הלקוח.

עכשיו נחבר את הדברים: משרד המסחר האמריקאי הוציא מסמך (שהוא אינו סופי ונתון לשינויים במהלך ה-40 יום הקרובים) וניתן לקרוא את המסמך כאן. אלו שיציצו במסמך מוזמנים להיעזר במעט סבלנות – המסמך לא ממש מציין "שרתים", "סטורג'", "סוויצ'ים" וכו' – אלא מדבר על חלקים שונים, כמו לוחות אם או לוחות PCB, דיסקים קשיחים, קבלים ועוד אלפי פריטים – שעליהם יחול 25% מס יבוא.

אני משער שעתה יאמר קורא הבלוג "חץ, ציוד שקונים פה בארץ לא מגיע ישירות מארה"ב אלא מגיע מאירופה, בריטניה ולפעמים ישירות מסין כך שהמסים האלו לא ממש חלים על רכישת ציודים לישראל", וזה נכון .. חלקית. אני אתן דוגמא מהעבר: לפני מס' שנים הייתי צריך לרכוש עבור לקוח כמה מאות דיסקים קשיחים לטובת הקמת ארכיב. באותם ימים התרחש צונאמי גדול בטיוואן ואחד מהמפעלים של יצרן דיסקים קשיחים הושבת, מה שאוטומטית העלה את המחיר ב-35-50% (ואלו היו דיסקים SAS Enterprise, ממש לא זולים) וגם היבואן בארץ העלה את המחיר צ'יק צ'יק ב-46% לאותו סוג דיסקים ספציפי, רק שבמקרה זה הגיע לי מידע ממישהי אצל אותו יבואן שהדיסקים שהזמנתי – נמצאים בחיפה, ובקיצור מנסים לעשות עליי "שיטת מצליח". אחרי סידרת צעקות היבואן החליט לרדת מהתרגיל.

וזה מה שלדעתי יכול להיות שיהיה כאן. יבואנים ויצרנים מחפשים כל דרך (ואני לא מדבר ספציפית על ישראל) להעלות מחירים. ציוד שעולה בארה"ב 100$ באירופה הוא מטפס ומעוגל ל-100 יורו (גם כשהמסים, אם יש מסים עליו – כלל לא גורמים למחיר להיות 100 יורו), כך שגם עניין המכסים והמלחמת מסחר בין ארה"ב לסין עלולה "לזחול" ולתרום לעליית מחירי החומרה (ותמחקו את ה"עלולה" אם אתם קונים ציוד לאתר DR בארה"ב).

לכן, אם אתם חושבים לרכוש חומרה בקרוב, אולי בחודשים הבאים, נסו להתעניין לגבי המחירים הנוכחיים כך שיהיה לכם Reference לעתיד, נסו לדבר עם הנציגים לראות אם יש השפעה של מלחמת הסחר על המחירי ציוד ואם אתם רואים שאתם מקבלים הצעות מחיר שכוללים כל מיני תוספות, תזכרו שרוב היבואנים המקומיים לדוגמא – מקבלים את הציוד מאירופה ולא מסין ולא מארה"ב.

חג שמח 🙂

מה ההבדל האמיתי בין SSD רגיל ל-SSD ל-Enterprise?

כשזה מגיע לדיסקים, חברות רבות זזות לאט לאט לכיוון ה-SSD. במקרים רבים מכניסים SSD שישמש כ-Cache (זכרון מטמון) להאצת פעולות כתיבה/קריאה כשברקע הנתונים עוברים מהדיסקים המכניים לדיסק ה-SSD וההיפך, אך במקביל יותר ויותר אנשים רואים כל מיני כונני SSD בגודל 256 ג'יגהבייט או חצי טרהבייט או טרהבייט במחירים מאוד מפתים ואז עולה התהיה – מדוע הדיסקים SSD המיועדים לשרתים כה יקרים ועולים פי כמה וכמה מאשר דיסקים עם מפרט די זהה לשוק הפרטי?

הרשו לי להציג לכם את ה"יורש" של הסמסונג 850 PRO  שיצא שלשום – אחד מכונני ה-SSD שהצליח במשך 3 שנים להתעלות מעל רוב כונני ה-SSD הביתיים מבחינת ביצועים. זהו הסמסונג 860 PRO. מבחינת ביצועים הן מבדיקות והן "על הנייר" – זו חיה: 560 מגהבייט לשניה בקריאה ו-530 מגהבייט לשניה בכתיבה (זהו כונן בחיבור SATA). מבחינת IOPS יש לו בהחלט מה להתגאות: 100000 בקריאה, 90000 בכתיבה, ואורך החיים שלו – אתם יכולים לכתוב עליו ולמחוק – עד 4800 טרהבייט בכל משך ימי חייו. שום דיסק מכני לא נותן דבר כזה כמובן. מחיר: $238 לחצי טרהבייט.

והנה ה"אח הבכור" – ה-960 PRO בגירסת M.2 NVME. הביצועים? 3.5 ג'יגהבייט קריאה, 1.9 ג'יגהבייט כתיבה. IOPS? טוב ששאלתם: 440000 בקריאה, 360,000 בכתיבה. המחיר: $300 לחצי טרהבייט. אפשר לכתוב עליו באורך חייו כ-400 טרהבייט. (כן, ה-860 מחזיק הרבה יותר).

תכירו את ה-SSD החדש ביותר של אינטל (כתבתי עליו בעבר) – ה-900P. הוא יקר יותר ($628 לגירסה של 480 ג'יגהבייט), הוא יותר איטי בגישה לנתונים (2.5 ג'יגה בקריאה, 2 ג'יגה בכתיבה) אבל כשזה מגיע ל-IOPS, הוא בועט בכולם: 550,000 בקריאה, 500,000 בכתיבה.

אז מי מהם מתאים לחברות ומי לא מתאים לבית? ומדוע ההבדלים?

נתחיל ב-900P (הוא "האח הקטן" של ה-DC P4800X). נניח שאתה רוצה SSD מהיר לבית, אתה עורך וידאו נניח או מוכן לשפוך סכומים רציניים על המחשב למשחקים שלך. הכסף לא ממש משנה לך. האם כדאי לקנות אותו? התשובה היא לא. אם נעמיד את ה-900P במבחן מול ה-960 PRO או ה-860 PRO, שתיהם ינצחו אותו בקלות, כלומר אתה יכול לחסוך 300 דולר ולקבל SSD שיתאים לך לבית.

עכשיו נלך לחברה. נניח שאנחנו מקימים Storage משלנו, נניח שאנחנו מקימים שרת SQL כלשהו (לא חשוב אם זה מיקרוסופט, אורקל או PostgreSQL או MySQL) או שרת אפליקציה שאמור לתת שרות למחשבים רבים או משתמשים רבים. כאן דווקא ה-900P יתן ביצועים הרבה יותר גבוהים בהשוואה ל-2 ה-SSD של סמסונג, הם "יחנקו" מהר מאוד.

ה-SSD ל-Enterprise בעקרון בנוי לתת שרות לכמה שיותר משתמשים/מחשבים/תחנות, כמה שיותר Clients, בשעה שה-2 השניים בנויים לתת שרותים לכמה שפחות, כלומר למחשב אחד, לכמה אפליקציות שרצות במקביל במחשב הביתי/תחנת עבודה. במילים אחרות – אם לא מעמיסים על דיסק SSD ל-Enterprise אתם תקבלו ביצועים רחוקים מאוד ממה שמוצהר ע"י היצרן.

פרסמתי כאן בתחילת השנה פוסט על SSD ל-Enterprise והוא רלוונטי בדיוק לפוסט זה. בפוסט הקודם הזכרתי את ה-QD (ה-Queue Depth) שצריך אותו כדי לתת שרותים לכמה שיותר Clients וזה בדיוק מה ש-SSD ל-Enterprise מצטיין בו ו-SSD לבית גרוע בו. ניקח לדוגמא את ה-960 PRO, אם תסתכלו בסקירה זו תיראו שברגע שמתחילים להעמיס עליו, הביצועים צונחים דרמטית.

עכשיו נשארנו עם בעיה אחת: נניח ואנחנו רוצים ביצועים מאוד גבוהים לשרתים עם דיסקים מקומיים (כן, לאלו שמריצים vSphere עם דיסקים מקומיים לדוגמא) אבל המחיר מפחיד. ה-DC P4800X לדוגמא בגירסה צנועה של 375 ג'יגהבייט עולה $1700 (המחיר קצת יקר באמזון, המחיר הרשמי הוא $1520) וגירסת ה-750 ג'יגהבייט עולה מחיר "צנוע" של $3,653. במחיר כזה, גם חברות גדולות מתחילות לחשוב פעמיים אם לקנות במחיר כזה.

מה ניתן לעשות? ישנן מס' אפשרויות:

  • לקנות כמה קטנים. אפשר לדוגמא לרכוש 2 כרטיסי 900P (אגב, אם השרתים שלכם חדשים, אז ניתן לקנות את ה-900P בגירסת U.2 שנכנסת מקדימה) ולחבר אותם ב-RAID-0 ולהגדיר אותם כ-Cache. זה מתאים למצבים שאנחנו רוצים להריץ את השרת כשרת קבצים או כשרת NFS/SAMBA ואליו נחבר לדוגמא שרתי vSphere.
  • אם אנחנו רוצים להריץ שרת SQL או שרת אפליקציה כבד, נוסיף דיסק SSD כלשהו למערכת, עליו נתקין את מערכת ההפעלה והאפליקציות אך ה-DATA ישב ב-RAID-0 (מתוך הנחה שיש לכם גיבוי יומי!) כ"כונן" נפרד.
  • נבחר כונני Enterprise יותר זולים. לאינטל יש את ה-750 שישן קצת (מ-2015) אבל נותן ביצועים יותר טובים, יש את ה-P4600 ו-4700, שהם מעולים. חברות גדולות, כמובן, לא קונות כוננים ישירות מאינטל או סמסונג, ולכן מומלץ לחברות אלו לבדוק מיצרן השרת שלהם אלו דיסקים ניתן לקנות (לא מומלץ לקנות עם חיבור SAS, לכולן יש פאנל קדמי לחיבור דיסקים SSD בחיבור U.2 או SATA).

לסיכום: אם אתם לא מרוצים מהביצועים והבעיה קשורה לאחסון, יש אפשרויות לשלב דיסקים SSD מהירים. לא מומלץ לנסות להכניס דיסקים SSD ביתיים (למעט אם אתם מרימים שרת קבצים לקבוצה מאוד קטנה שמעלה/מורידה קבצים בגודל של מגהבייטים עד עשרות מגהבייטים והביצועים לא כאלו קריטיים עבורם) ולא תמיד צריך הלוואה עסקית כדי לקנות דיסקים סופר-יקרים, אפשר לשלב מס' דיסקים זולים יותר ל-Enterprise.

על פריצת ה-Spectre V2

בפעם הקודמת כתבתי כאן על הפריצות Meltdown ו-Spectre, על תיקונים ועל ביצועים. הפעם אני מעוניין להתעכב על Spectre גירסה 2 (V2), ומה קורה עם זה.. למעוניינים: פריצת Meltdown כבר תוקנה, ה-Spectre V1 גם (פחות או יותר) אבל Spectre V2 מתגלה כבעיה עקשנית..

והאצבעות מופנות הפעם ל… אינטל. (היתה בעיה עם מעבדי AMD, היא כבר טופלה [כולל במעדי Epyc ו-Threadripper]).

אז קצת הסבר מקדים. קודם כל, אני מדבר על הבעיה הן מבחינת שרתים, והן מבחינת דסקטופ אך הנזק האמיתי קורה בשרתים וספציפית מכיוון שחברות בארץ נוהרות אחרי אינטל, אז כל החברות מושפעות, כולל ספקי ענן (פרטי, ציבורי) שמשתמשים במעבדי אינטל.

את הפירצה בגירסה 2 של Spectre אפשר לסכם בפשטות כך: מריצים VM בוירטואליזציה כלשהי? (באמת שלא חשוב מה פתרון הוירטואליזציה, כולם משתמשים ב-VT-X, VT-D במעבדי אינטל) אז מאותו VM ניתן להגיע למכונות VM אחרות ול-HOST עצמו. מריצים קונטיינרים? אז מהקונטיינר ניתן להגיע אל ה-HOST עצמו וב-2 המקרים מספיק קוד זדוני די קטן כדי להשתמש בפירצה. מספיק חמור?

בניגוד למקרים אחרים, בכדי לטפל ב-Spectre V2 צריך עדכון מיקרוקוד ישירות למעבד וכאן הדברים מתחילים להיות טיפה יותר מורכבים: כשזה מגיע ללינוקס ול-VMWare (נו טוב, VMWare בחלקן מכיל תואמות ברמת ה-Host ללינוקס ברמה של ABI) – אז עדכון המיקרוקוד מגיע מיצרן הפצת הלינוקס או מ-VMWare, כך שלא צריך לפנות ליצרן החומרה כדי לקבל את העדכונים. בעקרון, לינוקס קורא אמנם את הגדרות ה-UEFI/BIOS אבל לא מתייחס לכל ההגדרות ברצינות (מפתחי Kernel ותיקים בלינוקס די מזלזלים במימושי ה-UEFI/BIOS, בהצדקה מסויימת).

במיקרוסופט לעומת זאת, עדכון המיקרוקוד צריך להגיע מיצרן השרת/מחשב, כלומר בשביל לעדכן לדוגמא שרת או מחשב של DELL/HP/LENOVO, תצטרך את תוכנת העדכונים שלהם ולעדכן בנוסף לעדכונים של מיקרוסופט (שלמיטב ידיעתי אינם כוללים שום עדכוני מיקרוקוד).

אינטל שחררה עדכוני מיקרוקוד ויצרניות הפצת הלינוקס הכניסו אותו לעדכוני הפצת לינוקס, וגם VMWare הכניסה את העדכון (דרך ה-VUM), אלא שאז התגלתה הפדיחה של אינטל. כנראה שאינטל לא ביצעה מספיק ניסויים ובדיקות על מעבדי E5/E7 V3, V4 וחלק מהחברות שעדכנו את המיקרוקוד קיבלו "הפתעה" לא נעימה – אתה מפעיל את המכונה, מתחיל לבצע עבודות ולפתע – המחשב מבצע לעצמו Reset. אין לוגים, אין כלום. נסו לדמיין את זה על שרת שמריץ ESXI או איזה שרת DB כבד שפתאום מנתקים לו את החשמל.

כתוצאה מכך, VMWare, RedHat ואחרים החליטו לבצע Rollback וכנ"ל גם יצרני שרתים ששחררו עדכוני מיקרוקוד דרך מערכות העדכונים שלהם ל-Windows. במכונות לינוקס כשבודקים את עניין המיקרוקוד לאחר עדכונים מיום שלישי, זה נראה כך (ב-CentOS 7 וב-RHEL 7) כשבודקים את ה-Changelog. אני מאמין ששאר הפצות הלינוקס גם חזרו אחורה.

מכיוון שזהו מיקרוקוד של אינטל וזהו קוד סגור, אז אין אפשרות "לחטט" בקוד, אין לוגים, אין כלום. ליצרני הפצות לינוקס ולכל האחרים זה מגיע כקובץ סגור וחתום, עם תוכנת helper "לזרוק" את הקוד לתוך ה-CPU ולבצע Reboot.

שימו לב: ההבדל העיקרי בין עדכונים מיצרן השרת לבין עדכוני לינוקס/VMWare בכל הקשור למיקרוקוד, הוא שבמערכות לינוקס/VMWare, עדכוני המיקרוקוד חלים על המערכת זמנית, אחר ה-Boot ואילו עדכוני המיקרוקוד של יצרן השרתים שנמצאים בחבילת ה-BIOS/UEFI הם קבועים. זה לא כל כך משנה בלינוקס וב-VMware אולם בהחלט משנים ברמה של מערכות מבוססות Windows.

אז מה עושים כרגע? לא ניתן לעשות יותר מדי דברים עד שיצא עדכון חדש. בשלב זה אם תיפנו ל-Red Hat (ואתם לא לקוח גדול כמו בנק או חברת Fortune 500) אז תופנו בנימוס ליצרן השרת שיטפל בכם (ויצרן השרת יפנה בנימוס ל-Red Hat כי עם כל הכבוד, תמיכת הלינוקס של יצרני השרתים היא לא בדיוק רמה גבוהה..) ואם תפנו בנימוס לאינטל, היא תפנה אותך ליצרן מערכת ההפעלה שלך ואם מערכת ההפעלה שלך היא Windows אתה תופנה בנימוס ל.. יצרן המכונה שלך. כיף!!

מבחינת לינוקס, אם אתם מריצים RHEL או CentOS (מגירסה 5 ומעלה) ואתם רוצים לבדוק אם לאחר העדכונים אתם חסינים, אתם מוזמנים להריץ על המכונות שלכם את הסקריפט בלינק כאן (לחצו על Diganose והורידו את הסקריפט שמופיע שם).

לסיכום: כרגע, לא ניתן לעשות הרבה זולת המתנה לאינטל שישחררו עדכון מיקרוקוד יותר יציב שנבדק על מעבדים ישנים יותר. אם יש לכם מערכות סריקה (IPS ושאר קיצורי שמות) – אני מאמין שהם הוציאו עדכוני חתימות לגלות אם מישהו מנסה להזריק לכם קוד שמשתמש ב-Spectre (אבל אני לא בטוח כמה זה יתפוס, אפשר להשתמש בפירצה הזו גם עם קוד JS פשוט ובמקרים רבים ניתן פשוט לבצע code obfuscation ["ערפול קוד"], במיוחד כשיש לכם מערכות חשופות לאינטרנט).

ברגע שאינטל משחררת עדכון קצת יותר יציב, אשמח לעדכן בטוויטר, בפייסבוק העסקי, וכאן בבלוג.

קונים/מטמיעים שרתים? כדאי שתקראו

ברוב החברות, עד שהם רוכשים שרתים אפשר לפתוח בקבוק שמפניה. רוב החברות רוכשות שרתים אחת לכמה שנים ועם כניסת טכנולוגיות הוירטואליזציה השונות, כמות השרתים הנרכשת – קטנה. אחרי הכל, הרבה יותר קל וזול לדחוף עוד כמה עשרות ג'יגהבייט זכרון לשרת ואולי להוסיף/לשדרג מעבדים מאשר לרכוש ברזל חדש (האמת שיש לי בנושא ויכוח עם כמה אנשי IT. אחרי הכל, שרתים בסיסיים שכוללים 2 מעבדים 4 או 8 ליבות ו-16 ג'יגה זכרון + 2 דיסקים SATA – לעיתים יותר זולים משדרוג שרת קיים, תלוי בגודל השדרוג) – בתחום הזה כל חברה מחליטה לעצמה איך ולאן מתקדמים.

תחום השרתים עצמו די מתפתח. היו לנו שרתי Blade (זוכרים?) וכיום יש מחברות כמו SuperMicro שרתים שהם Twin שהם 2 או 4 שרתים במארז 2U או 4U (בהתאמה) וחברות אחרות גם העתיקו את הטכנולוגיה. היום גם ניתן להכניס דיסקים SSD PCI שעברו דיאטה רצחנית והם בעובי 7 מ"מ וניתן להכניס בין 10-15 דיסקים כאלו במארז 1U (תלוי ביצרן). מבחינה פנימית – כל יצרן בנה לעצמו פתרונות (שחלקם הגדול די קנייני) על מנת לבדל את מוצריו מהמתחרים. חלק מהפתרונות לדעתי תמוהים, חלק מעניינים – אבל ברוב המקרים הטכנולוגיה סגורה. קחו לדוגמא את HP – תכניסו דיסקים שאינם של HP (שבעצמם כלל לא מייצרים דיסקים) ותקבלו הודעה מעצבנת שהדיסקים אמנם יעבדו אבל אם תהיה תקלה – לא תקבלו LED אדום על אותו דיסק. בשבילי כאחד שעוקב כמעט מדי יום לגבי טכנולוגיות חדשות כמעט בכל סוג חומרה – זה מעצבן, כי תמיד יש פתרונות חדשים במחירים מעניינים. בשביל חברות – זה כלל אינו ISSUE, הם פשוט יקנו את הדיסקים מיצרן השרת וישלמו עוד כמה אלפי דולרים. בגלל זה אני מעדיף שרתים "לבנים" מיצרנים כמו TYAN, SuperMicro, ASRockRack, Gigabyte ו-ASUS (האחרונים יותר מייצרים לוחות אם מאשר שרתים מוכנים ללקוח).

ישנה נקודה חשובה שלצערי אינה ידועה רבות כשרוכשים שרתים חדשים: לא מומלץ להכניס אותם ל-DMZ שלכם. מדוע? אסביר.

כשחברות מוציאות שרתים חדשים, השרתים עוברים בדיקות וגם אינטל ו-AMD עושים בדיקות מקיפות למעבדים ויצרנים נוספים עושים בדיקות לציודים שהם מייצרים עבור הטמעה בשרתים, אבל יש לא מעט מקרים בהם המערכת בשלמותה כוללת באגים שונים ברמות שונות, החל מרמה של תקלה פעוטה בחיבור Serial ועד רמה שפורץ יכול לשלוט על השרת שלך (על כך, קראו בהמשך פוסט זה). החורים האלו ברוב המקרים "נסתמים" ע"י הוצאת טלאי לשרת ע"י היצרנים אבל אז ישנם 2 בעיות מהותיות:

  • החברה אינה מודעת לכך שיש עדכונים, במיוחד כשמותקנת מערכת כמו ESXI או לינוקס. אחרי הכל, למערכות הפעלה אלו יש מערכת עדכונים שמעדכנת את ה-OS, אך לא ממש מעדכנות UEFI/BIOS או עדכוני קושחה אחרים לשרת.
  • שרתים חדשים לא מקבלים בדיקות אבטחה מספיקות. מה לעשות, יצרניות לא פעם מתקמצנות להשאיל/לשכור חברות אבטחה חיצוניות ש"יקרעו" את השרת מבחינת התקפות ונסיונות התקפה על הכניסות/יציאות ועל תוכנות פנימיות שרצות על שבבים פנימיים. התוצאה – עובר זמן עד שמתגלים חורי אבטחה, עוד זמן עד שמתוקן החור אבטחה, והרבה יותר זמן עד שהלקוח מתקין זאת.

כדי לראות את הבעיה בזמן אמת, אתם מוזמנים לבצע את התרגיל הבא מול חוות השרתים שלכם: בחרו לכם מספר שרתים מיצרנים שונים, בדקו גירסאות BIOS/UEFI והשוו את מספר הגירסה למספר הגירסה שמופיעה באתר היצרן. מהיכרות שלי: בסביבות ה-50-70% מהמקרים, השרת אינו מעודכן לקושחות ול-UEFI/BIOS האחרונים (הסיבה שאני שומע הכי הרבה: "זה רץ, אז למה לנסות להתקין דברים חדשים?". התשובה שלי: אבטחה).

ישנם לעיתים חורי אבטחה ממש גדולים. קחו לדוגמא את ה-Management Engine של אינטל שנמצא בכל שרת ובכל תחנת עבודה (שכוללים את הדרייברים של אינטל). משנת 2010 ישנו חור אבטחה רציני שתוקף יכול להגיע אל ה-Management Engine (שנמצא כחומרה בתוך המכונה), להשתלט עליו ולעקוב אחרי מה שקורה במכונה במקרה הקל או להזיק לדברים שרצים במכונה במקרה היותר גרוע. שום פירמוט או החלפת דיסקים לא יעזרו. תצטרכו להשתלט על ה-Management Engine מחדש על מנת לפתור את הבעיה. לאינטל לקח 7 שנים עד שבחודש מאי הם שחררו עדכון. החור קיים ב- Intel's Active Management Technology (AMT), Standard Manageability (ISM) ,Small Business Technology (SBT) מגירסאות 6 עד 11.6. האם עדכנתם אצלכם את השרתים לחסום את הפירצה הזו? (אפשר לקרוא עוד על כך כאן)

לכן, ההמלצה שלי בנושא DMZ לדוגמא, היא הכנסת שרתים ישנים יותר (נניח דור אחד אחורה או יותר) מאשר הכנסת שרתים שיצאו זה עתה לשוק. שרתים אלו נבחנו ע"י גופים רבים, עדכונים רבים יצאו וסביר להניח שהם יהיו יותר מוגנים מבחינת קושחות ו-UEFI/BIOS (לא לשכוח לעדכן את ה-UEFI/BIOS לגירסה האחרונה לפני שמכניסים את השרתים ל-DMZ).

דבר חשוב נוסף שכדאי לעשות: לפתוח חשבון מייל בחברה שיגיע ל-IT ולרשום את אותו מייל ברשומות תפוצה שונות של יצרני הברזלים על מנת לקבל עדכונים על קושחות ועדכונים אחרים שהחברה מוציאה, כך שניתן לקבל את העדכונים ולקבוע חלונות זמן מתי לבצע את העדכונים.

לסיכום: לא חשוב איזה שרתים אתם רוכשים ומאיזה יצרן. צריך להתייחס לשרת כמו אל PC בכל מה שקשור לעדכונים ובמיוחד לגבי עדכוני קושחות ו-UEFI/BIOS. כשזה מגיע לשרתים שפונים "החוצה" ונותנים שרותים ללקוחות (גם אם זה שרותים לסניפים אחרים) – כדאי להכניס שרתים מעט יותר ישנים ובלבד שהם עודכנו לקושחות ול-UEFI/BIOS האחרונים עם הקשחה רצינית.