עננים ציבוריים מקומיים מול עננים ציבוריים אמיתיים

בזמן האחרון כשאני עובר על כל מיני מסמכים מגופים גדולים, אני רואה תופעה שחוזרת שוב ושוב ושבגינה החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. התופעה? התייחסות לעננים ציבוריים כשווה בין מה ש-AWS/אז'ור/גוגל מציעים – לבין מה שספקים בארץ מציעים, ולצערי השוואה זאת יכולה להזיק לכיס ולתקציבים בגופים השונים.

למי שלא מודע לכך, מצב ה"עננים הציבוריים" המקומיים בארץ די תקוע בעשור האחרון. כל הספקים הגדולים בארץ המציעים שרותי Colo, Hosting, מציעים גם שרותי "ענן". כשמפשיטים את השרותים, רואים שבעצם מדובר במשהו פשוט: רוכשים מספר שרתים (כל חברה עם כמות שונה), מתקינים על זה VMWare, רוכשים סטורג', סוויצ'ים, מחברים את הכל ויאללה – אנחנו ספק ענן ציבורי!

נדמיין עתה מצב תיאורתי שבו החלטתי להתחרות בכולם. אני משיג VC נחמדים ומשכנע אותם להשקיע בעסק שלי סכום נחמד של 8 ספרות (בדולרים). אני רוכש כמה עשרות ארונות, מפזר אותם בין ספקי האינטרנט השונים בארץ, "מפוצץ" את כולם בשרתים חדשים ואני מקים בדרך SDN ו-Software defined storage מפלצתי. על כל התשתית הזו אני מקים מערכת שתתן ללקוחות דרך ממשק WEB ודרך API את השרותים הבאים:

וירטואליזציה, קונטיינרים (עצמאית, ללא צורך בהקמת מכונות וירטואליות), Serverless, הקמת "ברזלים" יעודיים ללקוח, שרותי Object Storage ו-Block Storage, שרותי NFS/CIFS יעודיים לרשת שלך בלבד, שרות רשת פרטית משלך (כמו VPC), שרותי Load Balancer, שרותי DNS, שרותי identity, שרותי Imaging למכונות VM שלך, שרותי אורקסטרציה, שרותי Messaging, שרותי התראות, שמירת משאבים וחלוקתם על ידי הלקוח, אורקסטרציית קונטיינרים, ביג דאטה, שירותי גיבוי, שחזור ו-DR, תאימות ל-EC2 (כפרוקסי), מטריקות, ניטור מלא של הכל, שרותי Event (כמו Cloud trail), שרותי Governance ושרות יחודי של Benchmarks, וכמובן – שרותי Billing ו-Chargeback – וכל זה זמין ביום הראשון. תירשם, תכניס פרטי כרטיס אשראי וצא לדרך.

אתם מוזמנים לחפש ספק, כל ספק בארץ, שיכול להציע לכם את השרותים הללו באופן מיידי. הם ישמחו להציע לכם את זה – כפרויקט, שמישהו ירים, תשלמו על הקמה והגדרות וכו' וכו'. פה אני מדבר על משהו שיהיה זמין דרך ה-WEB ודרך API. אני משער שהחברים ב-8200 צוחקים כי הם מבינים על איזו מערכת אני מתבסס (Openstack).

ספקי ענן מקומיים, בניגוד לספקי ענן ציבוריים גדולים – יכולים להציע כמות מוגבלת מאוד של שרותים, ובנוסף – לא יהיה לכם מושג מה תקבלו מבחינת ביצועים (לא מאמינים? קחו את החוזה מול הספק שלכם, חפשו את המילים CPU Pinning או התחייבות לגבי ביצועי Compute, סטורג' וכו'. אני מאמין שלא תמצאו את זה מוזכר במסמכים). טכנית, אם ניקח לדוגמא שרת עם 16 ליבות, אין שום מגבלה שיכולה למנוע הרצה של מכונה וירטואלית עם 32 ליבות. אתה כלקוח יכול לבדוק אם זה מה שאתה מקבל אם תריץ אפליקציית Benchmark כלשהי שוב ושוב במשך כמה ימים ותוציא את הפלט לקובץ ואז תוכל להשוות .. ולהתעצבן.

אצל ספקי ענן ציבוריים אין את המשחקים הללו. סע"צ קובע מה יהיו משאבים של VCPU (כלומר CPU וירטואלי) ואותם תקבל כל הזמן, בדיוק את אותם משאבים שירוצו באותה מהירות. אותו דבר לגבי סטורג' – אתה בוחר סוג עם התחייבות למסגרת IOPS (כלומר שנעה בין X ל-Y אך לא מעבר לכך) או ל-IOPS קבוע (דיסקים מגנטיים לדוגמא). בארץ, כלקוח, לא תמצא התחייבות כזו.

אך הנקודה הכי חשובה שכדאי לקחת בחשבון לגבי שלושת הסעצ"ים (ספקי ענן ציבוריים) הגדולים – היא שכשאתה מעביר VM אחד לאחד מ-On Prem לסע"צ, הם מרוויחים הכי הרבה. כשאתה מגדיר על התשתית המקומית שלך VM עם 8 ליבות, זה לא ממש משנה אם תגדיר עוד כמה כאלו, כי מערכת הוירטואליזציה תדע למי להפנות משאבים. אצל הסע"צ אתה מקבל 8 ליבות וירטואליות ואתה משלם מחיר גבוה על כך.

לסיכום, אני ממליץ לחשוב על 2 דברים חשובים:

  • ההבדל בין ספק ענן מקומי כשמדובר בחברה שבפועל מציעה רק שרותי וירטואליזציה ועוד כמה שרותים – לבין ספק ענן ציבורי אמיתי כמו השלישיה הידועה.
  • אם רוצים להעביר תשתית On Prem לסע"צ – לא לנסות להעביר את הדברים אחד לאחד, אלא להשתמש בשרותים ובמשאבים השונים שהסע"צ מציע. כך תוכלו לחסוך כספים רבים.

המעבר ממונוליטי ל-Microservices

כל מי שנמצא ברמה ניהולית של IT (מנמ"ר/CTO/CIO וכו') בוודאי מכיר את הדבר הבא: חברה מעוניינת לפתח מוצר גדול, "הדבר הבא" בתחום שלהם. מתקיימות מספר ישיבות עם גורמים שונים בחברה ותוך כדי כותבים מפרט ארוך מה הולך להיות בתוך המוצר, במה הולכים לתמוך בתוך המוצר וכו' וכו'.

לאחר שיש מפרט, צוות המפתחים הפנימי או חברה חיצונית שמושכרת לעבוד על הפרויקט – מתחילים לכתוב את הקוד. ברוב המקרים הקוד יהיה מודולרי, סביר להניח שישתמשו בספריות שונות, מתודות של Code reusability ועוד, אך ככל שה-Code base של הפרויקט גודל ונהיה יותר ויותר מורכב – קשה יותר ויותר לשנות דברים, ומכיוון שהמפרט הטכני הראשוני כמעט תמיד יעבור רוויזיות באמצע העבודה, הקוד יצטרך להשתנות שוב ושוב, מאות ואלפי שורות קוד ימחקו ויכתבו מחדש, וככל שהפרויקט מתארך ונהיה יותר מורכב – הזמן שלוקח לשנות את הדברים נהיה יותר ויותר ארוך, שלא לדבר על זמן שמתארך לתיקון באגים.

בסופו של דבר, לאחר קימפולים והכנת חבילות – יש מוצר שהוא די גדול (מבחינת גודל חבילות, מקום בזכרון ומשאבי מעבד) שאפשר להתקין על מכונות VM. מבחינה טכנית, אין בעיה להתקין את המוצר היכן שצריך, אבל כשצריכים Scaling למוצר, יווצר בזבוז משאבים רציני שתיכף אסביר לגביו.

בקיצור, ברוב המקרים, כתיבת אפליקציה גדולה במתודה המונוליטית צורכת משאבים רבים לאורך כל הדרך, גורמת לפספוסי Deadlines ולחריגה בתקציבים.

וכאן נכנסת שיטה די חדשה (יחסית) לשוק שמציעה להפוך את הדברים.

פרויקט גדול מורכב מחלקים רבים שצריך לכתוב. בשיטה המונוליטית כל החלקים משתלבים אחד עם השני (Linking) כך שאי אפשר לשלב קוד בחופשיות של מפתחים שונים. צריך לבדוק כל חלק שמבצעים לו Commit שהוא לא שובר חלקים אחרים במוצר. בשיטת ה-Microservices (אני אקרא לזה מ"ש במשך פוסט זה) עושים דברים בשיטה הפוכה: כל חלק שצריך לכתוב, יכתב באופן עצמאי לחלוטין, הוא יכול להיות כתוב בשפה אחרות או עם פלטפורמה/Framework שונה מחלקים אחרים – כל עוד לאותו חלק יהיה ממשק RESTful API שאליו נוכל לשלוח פרמטרים (דרך YAML, JSON וכו') ונוכל לקבל נתונים בחזרה מאותו חלק בפורמט שנרצה.

וכך, בשיטה זו הצוותים השונים עובדים בצורה עצמאית לחלוטין והדבר היחיד שהם צריכים לשמור, זה פורמט API שמוסכם בין כל הצוותים ומתועד. זו בדיוק ההזדמנות גם להשתמש בטכנולוגיות חדשות, או לקחת מפתחים מבחוץ שיודעים לבנות לדוגמא UI בכלים מודרניים, אפשר להשתמש בכלי CI/CD לבדוק ולקמפל כל חלק באופן עצמאי, לכתוב טסטים ולבצע Stress testing לכל חלק.

לאחר שהחלקים השונים נכתבו (או במהלכם) – אנחנו נשתמש במערכת אורקסטרציה לקונטיינרים (כמו Kubernetes/OpenShift) בכדי להריץ כל חלק בקונטיינר/POD והתקשורת בין החלקים תהיה דרך HTTP/HTTPS ודרך פרוטוקולים אלו נשתמש ב-API כך שכל חלק יוכל לדבר עם חלקים אחרים.

במתודה המונוליטית, כשאנחנו צריכים לבצע Scaling, אנחנו בעצם נשכפל מכונות VM ונגדיר את ה-Load Balancer שידע להפנות פניות למכונות ה-VM השונות. הבעיה המהותית בשיטה הזו, היא שאנחנו משתמשים במשאבים רבים כשברוב המקרים רק חלק מסויים או חלקים מסויימים צריכים את ה-Scaling ושאר החלקים רק תופסים זכרון מבלי לעשות כמעט כלום. במתודת ה-מ"ש לעומת זאת, אנחנו יכולים לבצע Scaling דינמי לאותו חלק שמשאביו נגמרים וה-Scaling עצמו יבוצע תוך שניות בודדות (בניגוד להקמת VM נוסף), כך שברוב המקרים, כמות המשאבים שנצטרך לבצע Scaling – תהיה נמוכה בהרבה בהשוואה למתודות הרצה של אפליקציות מונוליטיות (הוספת עוד ועוד מכונות VM).

בכל הקשור לשדרוגי חלקים, HA, אחסון ושליפת נתונים, תקשורת ואבטחה – עבודה עם Kubernetes/Openshift תהיה הרבה יותר טובה ויעילה בהשוואה לשיטות העבודה הקלאסיות. שדרוגים לדוגמא מבוצעים בפקודה אחת מבלי להפסיק את כל החלקים השונים, ובמקרה הצורך, אותו דבר מתבצע בשנמוכים. את ה-HA מקבלים כברירת מחדל עם Kubernetes/Openshift, ובכל הקשור לאחסון – אותן מערכות יודעות "לדבר" עם כל אחסון מקומי או שקיים בענן ציבורי. מה עם אבטחה? כיום עם istio אפשר לעשות דברים רבים שבמערכות קלאסיות מצריכות תוכנות מסחריות (יקרות) מצד ג', ויש כמובן כלים נוספים, רובם בקוד פתוח זמינות לציבור.

אנסה לסכם את הפוסט כך: כיום, אם יש צורך בפיתוח אפליקציות גדולות ומורכבות, עדיף לעבוד במתודות ה-Microservices (ואגב, לחובבי ה-Mainframe – כן, אפשר לעשות זאת בקרוב גם על Mainframe של IBM עם Z/OS) שנותנות יתרונות רבים מאוד על פני המתודה המונוליטית. נכון, Kubernetes הוא לא בדיוק דבר קליל ללימוד אך מצד שני, המאמץ שווה, מה גם שאם אתם הולכים להשתמש בעננים ציבוריים, החיים הרבה יותר קלים עם שרותי הקונטיינרים הטבעיים שאותם ספקי ענן ציבורי מציעים.

להלן מצגת (קצת ישנה) על הנושא (ותודה ליבגני זיסליס על הלינק):

פרילאנסר – הממשלה רוצה אותך

מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות, בוודאי קרא את ההתמרמרות שלי לגבי משרד האוצר, אגף החשכ"ל, מינהל הרכש (ובקיצור – חשכ"ל) – מדוע הם חוסמים את הפרילאנסרים ואת העסקים הקטנים שלא יכולים לעמוד בתנאי מכרז כמו ערבות בנקאית של 150K וכו'. אחרי הכל, החברות שזוכות, במקרים רבים הן פונות לאותם פרילאנסרים לבצע את העבודה, רק שהמחיר שישולם לאותו פרילאנסר הוא מחיר "מכוסח" – כי הקבלן, התת-קבלן והתת-קבלן רוצים לגזור לעצמם קופון במחיר פר שעה/פר פרויקט.

נראה כי במינהל הרכש החליטו להקשיב לטענות אלו והם העלו אתר חדש: מכרז אספקת שרותים בתפוקות בעולם טכנולוגיות המידע – עם טוויסט קטן: מעתה גם פרילאנסרים ועסקים קטנים יוכלו להירשם למכרז, בסכומי פרויקטים עד 50K (כשמדובר בפרויקטים של הדרכה) ועד 150K (כשמדובר בפרויקטים של ניתוח ופיתוח בשפות שונות) מבלי להוציא ערבות בנקאית, ביטוחים ועוד.

עברתי על מסמכי המכרז (שנמצאים כאן. בהזדמנות זו רציתי לבקש מהמינהל היקר בקשה קטנה: יש מצב שתתחילו לשחרר בבקשה את הקבצים בפורמט PDF? הרבה יותר קל לקרוא את התוכן ממכשירי סמארטפון/טאבלטים ומחשבים שאינם מריצים Windows בפורמט PDF). המסמך עצמו הוא באורך 74 עמודים ומכיל תקנונים די כלליים. חשוב לזכור: מכרז זה אינו מיועד עבור פרויקט מסוים או עבודה מסויימת אלא עבור רישום כספק מורשה, כך שאם התקבלת בתחום שאתה נותן בו שרות, משרדים ממשלתיים יוכלו לפנות אליך ולשכור את שרותיך לביצוע פרויקט/עבודה. בקיצור: שאפו למינהל היקר.

לאחר שעברתי על המסמך, אני מעוניין לציין מספר דברים. לא בשביל ביקורת (או "קטלנות") אלא נקודות שלעניות דעתי כדאי לתת עליהן את הדעת:

  • קודם כל – Python ולא Paython.
  • עבודה עם Dot Net: אני ממליץ מאוד למינהל להתחיל בתכנון מעבר מ-Dot Net ל-Dot Net Core מהסיבה הפשוטה שקוד Dot Net Core יכול לרוץ גם על לינוקס, דבר שיעזור מאוד כשהקוד יצטרך לרוץ בענן הממשלתי. Dot Net Core מפותח ע"י מיקרוסופט ומיקרוסופט מספקת גם תיעוד כיצד לעבור מסביבה אחת לשניה.
  • פיתוח אפליקציות Mobile – אולי כדאי לחלק זאת לשתי סעיפים: iOS ו-Android. לא כל אחד שמפתח למערכת אחת, מומחה למערכת השניה.
  • סעיף "ארכיטקטורה" לא מובן לי. ב"ארכיקטורה" יש המון דברים הקשורים לתשתיות, אוטומציה, קונטיינרים, וירטואליזציה ועוד דברים רבים אחרים. האם המסמך יכול להכיל יותר פרטים?
  • הסבות בסיסי נתונים – על כך יש לי לאמר מספר דברים:
    • אני לא ממליץ ללכת על MySQL של אורקל אלא לעבור ל-MariaDB שכלול בתוך הפצת הלינוקס. למיטב ידיעתי, MariaDB מתפתח בקצב יותר מהיר וכולל תאימות לאחור ואין צורך לשלם עליו בנפרד.
    • ישנו פתרון RDBMS יותר רציני שנקרא PostgreSQL שגם נכלל בהפצות לינוקס (ונתמך ע"י רד-האט/SuSE בצורה רשמית) ויכול להיות שהוא יתאים יותר להסבה אליו מפתרונות DB אחרים.
    • הסבת נתונים מבסיסי נתונים כמו Oracle, MS-SQL, DB2, Adabas אל MySQL (או MariaDB) הם פרויקטים מסובכים וקשים. על מנת לעבור לדוגמא מ-MS-SQL ל-MySQL, יש מספר כלים ומתודות (כפי שניתן לראות כאן), אולם הקושי העיקרי הוא שינוי כל הקוד והלוגיקה באפליקציות שמשתמשות באותו DB. הרוב משתמשים ב-SQL כ"שפה" אבל לכל DB יש מימוש שונה. ב-DB אחרים כמו DB/2 ו-Adabas ההמרה תהיה הכי מורכבת.
    • אם אין בעיה של רשיונות, אפשר להתחיל להתעניין ב-SQL Server for Linux של מיקרוסופט (גירסת 2019 – זו הגירסה שיכולה לרוץ בקונטיינרים ובמערכות Kubernetes/Openshift).

נקודה חשובה נוספת היא עניין הניקוד ובדיקת העצמאים המציעים: התנאים מדברים על כך שהמציע ביצע לפחות 3 עבודות קודמות זהות באותו נושא (נניח ביצע שלושה פרויקטים של כתיבת אפליקציה ב-PHP), קבלת ממליצים ושיחה איתם – כחלק מהענקת ניקוד. הכל טוב ויפה אך קיימות כאן 3 בעיות:

  • איכות הקוד/מימוש הפרויקט: קבלת ממליצים ושיחה איתם לא תתן מידע שיכול להעיד על איכות הקוד של המתכנת או איכות ביצוע הפרויקט (מבחינה טכנית) ע"י המועמד. אם מישהו שוכר עצמאי לכתוב נניח אפליקציית שעון נוכחות, הדבר היחיד שמעניין את המזמין – הוא שהאפליקציה תעבוד ועדיף שיהיה גם תיעוד כלשהו לגבי תקלות. האם מזמין החברה יכול להעיד משהו על איכות הקוד של המפתח? לא. המקסימום שאפשר לקבל מידע מהממליץ, הם דברים "מסביב": האם המועמד ביצע את העבודה לשביעות רצון הלקוח, האם הוא עמד בלוח זמנים, האם הוא דאג "לסגור פינות", דברים כאלו, אבל שום דבר טכני שיכול להעיד על איכות הקוד, ולכן אני חושב שאולי כדאי להוסיף מבחן שהמועמד יצטרך לעמוד בו לכתוב קוד ושמישהו יבדוק את הקוד.
  • קוד הדוק ומאובטח: אנחנו נמצאים במדינה שמותקפת מבחינת סייבר מכל כיוון שתסתכל, ולא חשוב מה תשים "מקדימה" – אם הקוד גרוע מבחינת אבטחת מידע, יהיו דרכים לפרוץ למערכת. (לא צריך ללכת רחוק כדי להדגים – הנה מה שקרה עם מאגר נתוני האשראי רק לאחרונה), ולכן לעניות דעתי, אולי כדאי להוסיף מבחן או בדיקה של קוד מאובטח שיבדק ע"י מישהו שמבין ב-Code Auditing ושיתן ציון גבוה עבור קוד מאובטח.
  • Agile – זה שמישהו יודע לפתח זה טוב, אבל מה עם שימוש בכלים מודרניים? האם המפתח יודע להשתמש ב-GIT? האם הוא יודע לכתוב Pipeline ב-Jenkins לדוגמא? או Dockerfile (מאובטח) כדי להריץ את הקוד בקונטיינר? ומה שיותר חשוב – האם הוא יודע לכתוב Automated Tests בכדי לבדוק אוטומטית את הקוד שלו? גם לכך, לעניות דעתי, צריך לתת ציון.

לסיכום: אני רוצה לברך את מינהל הרכש שהחליט לתת גם לעסקים קטנים ולעצמאים את האפשרות לתת שרותים לממשלה ללא צורך בערבויות/בטחונות/ביטוחים וכו'. כולי תקווה שגם גופים אחרים (אהלן, בורסה לני"ע) יקחו צעדים בכיוון.

למי מתאים OpenStack?

"היי חץ, אנחנו שוקלים מעבר מפלטפורמת VMWare למשהו אחר, עדיף יותר זול. האם OpenStack יכול להתאים לנו?"

עבדכם הנאמן מקבל אימיילים בנוסח כזה או אחר אחת לכמה זמן כשמגיעות ישיבות תקציב ל-IT (או שמגיע זמן חידוש רשיונות ואף אחד לא שם לב לכך בישיבות תקציב השנתיות. גם את זה ראיתי בעבר. לא כולם מסודרים). אני בהחלט יכול להבין את הרצון לעבור למשהו אחר בגלל חסכון (ברוב המקרים זו הסיבה היחידה, אגב. לא מצאתי הרבה אנשים שאינם מרוצים מהפתרונות של VMWare מבחינת ביצועים, קלות שימוש וכו').

אז כ-שרות לקוראי בלוג זה אתאר מספר נקודות פשוטות, ואת ההצעה שלי בסוף.

נניח ויש לכם מערכת VMWare ואתם צריכים לבצע את אחד (או יותר) מהדברים הבאים:

  • הקמת והגדרת Cluster
  • ביצוע Live Migration למספר מכונות VM בין Clusters
  • ביצוע Live Migration בין 2 Datastores
  • הגדרות Fault Tolerance

איך אתם תבצעו את הדברים?

  • דרך ה-Vcenter web client (הממשק הוובי) או ה-vcenter client שרץ על מכונת Windows
  • דרך PowerShell או דרך סקריפטים שכתבתם בפייתון או בשפה אחרת

התוצאות:

  • אם אתם משתמשים אך ורק בכלי ה-GUI/WEB ש-VMWare מספקת – תרדו מהמחשבה על מעבר ל-OpenStack.
  • אם אתם "פוחדים"/מתעצלים/לא מעוניינים להשתמש ב-API או לכתוב סקריפטים לאוטומציה או שימוש On Demand במקרה הצורך – רדו מ-OpenStack.

בקיצור – אם אתם הטיפוסים של "קליק קליק קליק" – OpenStack לחלוטין אינו מתאים לכם.

ברכותיי, חסכתם כמה מאות שקלים של דמי יעוץ 🙂

אחד הדברים שבגינם אני כותב את הפוסט הזה, זו המחשבה המוטעית ש-OpenStack הוא איזה פתרון CSN (כלומר Compute, Storage, Network) שמהווה תחליף ל-VMware. מבחינה טכנית "על הנייר" – הוא מסוגל בהחלט לתת שרותי CSN, אבל לא בשביל זה קונים ומטמיעים את OpenStack, כמו שלא מקימים מערכת Kubernetes בשביל להריץ 2-3 קונטיינרים.

הדברים שצריך להבין לגבי ה-OpenStack ומדוע הוא ה"דארלינג" של כל עסק HyperScale (כלומר עסק גדול שנותן שרותי ענן – כמו רוב חברות התקשורת הגדולות בחו"ל – AT&T, Verizon, SK-Telecom ועוד רבים אחרים) הם דברים מהותיים כמו:

  • OpenStack מאפשר לך להקים שרותים כמו Object ו-Block storage מצד אחד, אבל מצד שני, OpenStack יכול להתחבר בקלות לסטורג' שלך ולקבל את השרותים מהסטורג', וכל יצרני הסטורג' הגדולים (והיקרים) תומכים ב-OpenStack. שלח מייל ליצרן הסטורג' שרכשתם ותקבל בחזרה קובץ PDF או קישור איך לחבר ביניהם, כך ש-OpenStack לא מנסה להתחרות ביצרניות האחרות, אבל מצד שני אם אין לך את המשאבים/תקציב – הוא מאפשר לך להקים פתרון.
    אותו דבר מבחינת שרותי וירטואליזציה – אתה יכול להשתמש בשרותי ה-KVM של OpenStack או לחבר את ה-vSphere אל ה-OpenStack כך שמערכות ESXI יריצו את המכונות הוירטואליות. הנה התיעוד.
  • מבחינת רשתות (סיבה עיקרית שחברות הטלקום אוהבות אותו) ה-NFV (כלומר Network Functions Virtualized) של OpenStack מאפשר להתרחב למימדים מפלצתיים! גם כאן, אפשר או להקים או פשוט לפנות ליצרן ציוד התקשורת שלך שכבר תומך מספר שנים ב-OpenStack (כן, כל הגדולים תומכים).
  • שרותים, שרותים, שרותים: OpenStack התחילה את חייה כמערכת IAAS קלאסית, אבל כיום OpenStack מציעה מאות שרותים שאתה יכול לשלב ל-OpenStack ולתת/למכור את השרותים הללו ללקוחות. הלקוח רוצה שרותי ניהול DNS? אולי DB? להריץ קונטיינרים ב-Kubernetes או OpenShift? ניהול, הקמת והגדרות ברזלים (Provisioning)? שרותי Identity? שרותי Telemetry ועוד? יש, רק תגדיר במערכת ותתחיל להשתמש ולהציע ללקוחות – ולמנמר"ים שכמובן חושבים על תקציבים ותשלומים בראש ובראשונה – אני רוצה להכיר לכם את … CloudKitty.

מכאן נעבור למקום קלאסי שבו OpenStack מתאים כמו כפפה ליד (כן, חוץ מחברות טלקום שעדיין תקועות על VMware בלבד כ"פתרון ענן".. לא מזכיר שמות..) – בנקים.

אני חושב שכמעט בכל בנק בישראל על הלוח של פרויקטים עתידיים מופיעה המילה "OpenStack" למימוש אי-שם-בעתיד, והם אינם מודעים לכך ש-כן, דווקא מימוש OpenStack תוך חיבור המערכות הקיימות (כן, גם מערכות וירטואליזציה של אורקל ניתן לחבר, לתשומת לב בנק מסוים..) יאפשר מתן שרותים קיימים וחדשים תוך זמן קצר, כולל הטמעה של פתרונות קונטיינרים שרוב הבנקים מכניסים כיום. (הנה תיעוד להרצת OpenShift ב-OpenStack).

ה"חסרון" של OpenStack – הוא שמדובר במערכת שאינה "קליק קליק קליק". כן, יש ממשק Web אך הוא יחסית די בסיסי (במיוחד אם מנסים להשוות אותו לממשקים כמו של VMWare) ורוב העבודה נעשית מול API או binding עם שפות כמו Python. זו מערכת מסובכת, מורכבת, אבל לאחרונה (בגירסת Stein) קיימת תת-מערכת חדשה, AirShip שמאפשרת הקמה והגדרת דברים בצורה קצת יותר קלה – עם YAML (אגב, למי שרוצה לשחק עם Airship על מכונת לינוקס, אפשר להריץ את הפקודות כאן ולהתרשם בעצמכם).

לסיכום: מערכת OpenStack היא אינה מערכת "מתחרה" ב-VMWare והיא לא פתרון חלופי, במיוחד שההשקעה מבחינת הטמעה והגדרות ראשוניות – היא גבוהה. זו מערכת שנועדה להשלים ולתת שרותים רבים נוספים תוך שימוש בתשתיות הקיימות שלכם. היא פחות מתאימה למקומות בהם כמות הברזלים היא קטנה והיא מצריכה תחזוקה רצינית ע"י אנשים שמכירים טוב שפות כמו Python ומוכנים לצלול ולהכיר API על מנת להגדיר דברים. היא יעילה במיוחד בכל מה שקשור למתן שרותים שונים, שרותי רשת וכמובן Billing בין המחלקות או בין מוסד גדול ללקוחותיו וכו'. אם יש לכם את המשאבים ואתם רוצים להקים ענן גדול ורציני – תסתכלו על OpenStack (המסחרי, גירסת הקוד הפתוח משתנה תדיר).

קליפים על הקמה/שימוש ב-OpenStack – בקרוב.

על מעבר לעננים, אירוח אתרים ועוד כמה דברים

הפוסט הזה הוא מעין פוסט "חדשות" לגבי דברים שפורסמו בעת האחרונה ושלדעתי יכולים לעניין את קוראי הבלוג בתחומים השונים.

נתחיל בתחום האירוח אתרים. עד היום חברות שונות בארץ ששוכרות מקומית מכונות וירטואליות/שרתים לשם אירוח האתרים מהסיבה הפשוטה של Latency ו-SEO (לנקודת ה-SEO לדעתי אין שום אחיזה בכל מה שנוגע ל-Latency ואני יכול להעיד שיש לי כמה מילות מפתח במקום ראשון בגוגל והשרת הוירטואלי שלי נמצא בכלל ב-Amazon Lightsail בוירג'יניה!). עד היום היה ניתן לארח את האתר שלכם בחו"ל ולהשתמש בשרות CDN כמו של Incapsula שלהם יש שרתי EDGE פה בישראל. החל מעתה, גם למתחרה הגדול שלהם (Cloudflare) יש נקודת EDGE פה בישראל כך שאפשר בהחלט להשיג Latency מאוד נמוך גם מבלי לשכור מכונות בארץ ובכך ניתן לחסוך בעלויות השכרה.

מכאן נעבור לעננים ציבוריים ולחברות בינוניות עד גדולות (במובן האמריקאי/אירופאי, פחות במובן הישראלי). בשנים האחרונות, עם כניסת העננים הציבוריים יותר ויותר לקידמת הבמה, חברות בסדר הגודל שהזכרתי לעיל "השתעשעו" (במובן של PoC, העברת מספר מכונות לענן ציבורי כלשהו לצרכי טסטים ו"טבילת אצבעות" וכו'). חברות רבות קיבלו קרדיטים מספקי הענן הציבורי (בסכומים הנעים מעשרות עד מאות אלפי דולרים). חברות רבות השתמשו באותם קרדיטים כדי להעביר תשתיות כלשהן לענן ובאותו זמן לפי כל החברות המודדות מכירות שרתים, מתגים, סטורג' וכו' (חברות כמו IDC, מורגן סטנלי, גרטנר ואחרים) הוציאו דוחות שכמות הציודים ל-DC/שרתים שנמכרת מאותם יצרנים הולכת וקטנה והטרנד הזה נמשך כבר יותר מ-5 שנים, אולם לקראת סוף 2016 האחוזים עלו במעט ואילו ב-2017 האחוזים עלו בצורה יפה (7% בהשוואה ל-2016) לפי הדו"ח של חברת Canalys שהופיע ב-The Register כאשר Cisco מכרה יותר מאשר Dell/EMC (ו-Dell/EMC מכרה יותר מ-HPE). דו"ח של חברת Morgan Stanley ציין פחות או יותר את אותם דברים בחודש שעבר.

אבל (וזה "אבל" גדול) – יש כאן גם טוויסט…

חברת ששמעו, התעניינו או הקימו PoC (או אולי עברו) לפתרונות HC (כלומר Hyperconverge) ראו שפתאום הם לא חייבים לרכוש את הסטורג'ים היקרים (מאוד) או סוויצ'ים סופר יקרים שעושים המון דברים. פתרונות Hyperconverge כמו ה-VSAN של VMWare, או Nutanix או SimpliVity או OpenStack (או RHV של רד-האט) נותנים גם ביצועים יפה וגם שרידות מרשימה – והכל רץ על שרתים סטנדרטיים כשהכל בעצם רץ כ-(Software defined (storage/network. ולפי 2 הדוחות, חברות מגלות יותר ויותר עניין בפתרונות כאלו מאשר הפתרונות הקאלסיים של ברזלים קניינים ויעודיים.

משהו נוסף שמוזכר בדוחות אחרים (לצערי אין לי כאן קישורים כי רובם בתשלום) זו מצד אחד הפתיחות שהיום הרבה יותר גדולה כלפי PAAS ו-SAAS, אך מצד שני, יש נסיגה כלשהי מ-IAAS. אני מכיר חברות שפרסמו מאמרים כמה IAAS יהיה יותר זול אצל ספקי ענן ציבורי אבל בסופו של יום אם נסתכל על הטרנד של השנתיים האחרונות, יותר ויותר חברות מעדיפות את ה-Infrastructure להשאיר אצלם למעט דברים מסויימים שעדיף שיהיו בענן (אתרי אינטרנט, שרותים מסויימים שעדיף לתת דרך הענן וכו') אבל השאר (שאינו SAAS/PAAS צד ג') – מקומית ב-DC שלהם.

טיפים להגנה על האתרים שלך

בפוסט זה אני מעוניין להתייחס לעניין הגנה על אתרים שלקוחות מארחים אצל ספקים שונים, בין אם בארץ או בחו"ל. בפוסט זה לא יתפרסמו הוראות טכניות כיצד לבצע את הדברים אלא יותר "כללי אצבע" שהאיש הטכני שלכם יוכל לבצע, כל עוד יש לו ידע טכני טוב בלינוקס.

זה לא משנה אם הדעות הפוליטיות שלך הן ימין, שמאל, או מרכז, כולנו יודעים שישראל היא מטרה להתקפות תדירות על כל פיפס שקורה במדינה ושקשור למצב בטחוני, מצב בשטחים וכו'. כל מיני "התקהלויות" שונות קובעים תאריכים כדי לתקוף אתרים שמתארחים בארץ (או בחו"ל) כל עוד יש להם קשר כלשהו לישראל, ולפעמים מספיק שיש לאתר דומיין עם סיומת co.il/org.il/net.il כדי שהאתר יהיה באיזו "רשימת מטרות" להתקפה.

רוב ה"תקיפות" אינן יותר מאשר השחתה של העמוד הראשי שמבוצעות על ידי כל מיני משועממים צעירים שמריצים סקריפטים. הנזק אינו גדול אולם לא נעים לקבל צעקות מלקוחות מדוע תקפו לו את האתר. חלק מהסקריפטים לעומת זאת, יודע לזהות באיזו מערכת CMS הוקם האתר (וורדפרס, ג'ומלה, מג'נטו, דרופל ועוד) ואותם סקריפטים יודעים איך להתחבר לבסיס הנתונים ופשוט להשמיד את כל הנתונים. ישנם סקריפטים יותר מתוחכמים שלא רק מוחקים נתונים, אלא הם יודעים לנצל כל מיני פרצות כדי להתקין את עצמם וחלקים נוספים כך ששחזור לא יעזור, והאתר ימחק שוב תוך דקות ספורות. סקריפטים אחרים יכולים לעולל דברים אחרים לשרת כמו להפוך אותו לשרת שמשתתף בהתקפות, שרת לשלוח דרכו ספאם, שרת לאירוח אתרים מזוייפים ועוד ועוד.

אתרים רבים מתארכים באחת מ-2 חבילות עקריות לאירוח אתרים: אכסון משותף (Shared Hosting) ושרת יעודי (בין אם וירטואלי או פיזי). אתחיל באכסון המשותף.

אירוח אתר באכסון משותף הוא זול, כמה עשרות שקלים בחודש ולקוחות רבים מעדיפים אותו בגלל המחיר. הבעיה העיקרית באבטחת אתר כזה הוא שללקוח אין הרבה אפשרויות להגן עליו ורוב עבודות האבטחה אמורות להיות מבוצעות ע"י הספק המארח. במקרים כאלו מה שמומלץ ללקוח לבצע הוא להתקין תוספי אבטחה באתר שלו (לכל מערכת CMS יש תוספים כאלו, רוב התוספים הם חינמיים) ומה שמאוד חשוב – לבצע עדכונים באופן קבוע על האתר. לצערי, לקוחות רבים אינם מעוניינים (או אינם מודעים) לכך – אך ללא עדכונים לתוספים באתר שלהם, האתר יכול להיהפך למקום אירוח לאתרים מזוייפים ואם אין דרך ליצור קשר עם בעל האתר ומתארח שם אתר מזוייף של מוסד כלשהו כתוצאה מחדירה לאתר ע"י פורץ כלשהו (כמו בנק אמריקאי לדוגמא), יכול להיות מצב שהספק יאלץ להוריד את האתר כולו. לכן חשוב לסגור במסגרת חוזה בניית האתר – גם תחזוקה חודשית לאתר מבחינת קוד/תוספים.

אירוח אתר (או אתרים) בשרת פיזי או וירטואלי נותן יתרונות גדולים וברורים כגון:

  • רוחב פס יותר גדול לשרת את גולשי האתר
  • אפשרות לאחסן הרבה יותר אתרים ותתי-אתרים
  • אפשרות לקבוע אלו שרותים ירוצו
  • אתם קובעים את הגדרות האבטחה
  • ועוד ועוד

השכרת שרת וירטואלי עולה יותר מאחסון משותף, ומכיוון ששרתים הם מטרה הרבה יותר מועדפת לפורצים, נעשים נסיונות רבים יותר לפרוץ לשרתים על מנת להפוך אותם לשרתים שבפועל ישלטו ע"י הפורצים כדי להריץ כל מיני דברים זדוניים כפי שתיארתי לעיל.

הנה כמה דברים שמומלץ לעשות על מנת למנוע כמה שיותר פריצות לשרתים כאלו:

  1. מומלץ להעביר את התוכן של האתר דרך ספק CDN כלשהו ודרכו בלבד. ישנם 2 ספקי CDN גדולים שאני יכול להמליץ עליהם:  Cloudflare ו-Incapsula. ל-Incapsula יש יתרון שיש להם שרת סופי (Edge) בישראל, אולם כמות הנתונים שהשרות נותן בחבילת החינם היא קטנה מאוד (50 ג'יגהבייט). ל-Cloudflare לעומת זאת, אין מגבלת תעבורת נתונים גם בחבילת החינם. אצל 2 הספקים החבילות המסחריות נותנות הגנה רצינית מאוד נגד סוגים רבים של התקפות כך שכל גלישה לאתרכם (ובמידה והתעבורה של האתר שלכם עוברת דרך אותו ספק CDN) – המערכת תבדוק מהיכן הגולש מגיע, האם זהו גולש אמיתי או סקריפט זדוני, האם זהו נסיון גלישה אמיתי או נסיון לפרוץ לכם את האתר וכו'. למי שיש אתר והאתר יוצר רווחים עבורו, אני ממליץ להתחבר לאחד מספקי ה-CDN כמה שיותר מהר.
    נקודה חשובה שרבים מתבלבלים בה – ספק CDN אינו מארח את האתר שלכם. הוא שומר חלקית עותק מקבצים מסויימים ובכך הוא מאיץ את מהירות הגשת חלק מהדפים לגולש, אך כשמגיעה בקשה לדף מסויים לדוגמא, הוא מעביר את הבקשה לשרת שלכם (למעט מקרים שהשרות מזהה שמדובר בסקריפט זדוני, במקרים כאלו הוא ינקוט צעדים שונים למנוע מהסקריפט לפרוץ).
  2. שרות Mail – שרתים וירטואליים רבים של לקוחות מריצים שרותי Mail כך שהאתר ישלח אימיילים ללקוחות וגם ישלח לבעל האתר הודעות אימייל שונות (אישורים לתגובות, אישורי רכישה מהאתר, הודעות מלקוחות וכו'). במקרים רבים שרות ה-Mail אינו מוגדר בצורה מיטבית או בצורה מאובטחת בצורה מספקת, כך שיכולים לקרות במקרים רבים בעיות של שליחה וקבלת הודעות מייל מכיוון שהשרת נחסם ע"י שרתים אחרים וההודעות שיוצאות מהשרת הוירטואלי יסומנו כ"זבל" (spam).
    אני ממליץ לבטל את שרות ה-Mail המתוקן בשרת ולהשתמש בשרות כמו של חברת Mailgun. החשבון החינמי שאותה חברה נותנת, מאפשר משלוח וקבלה של עד 10,000 אימיילים בחודש. האתר עצמו אינו מארח חשבונות אימייל, אלא משמש כ-redirect, כך שהשרות ישלח את המייל בשם האתר שלכם וכל מייל שיגיע אליכם, יופנה אוטומטית לחשבון מייל שיש לכם.
  3. התחברות דרך SSH: ישנם מאות אלפי סקריפטים שסורקים את רשת האינטרנט למצוא דרכים להיכנס לאתר שלכם, במיוחד דרך חיבור SSH (זהו החיבור שדרכו ניתן לבצע פעולות על השרת שלכם דרך מסוף [terminal]). יש לי 3 המלצות לגבי שרות זה (ההמלצות מיועדות למי שמתחזק את השרת):
    * להעביר את חיבור ה-SSH מכניסה 22 למספר פורט אחר (מעל 1024)
    * לחסום כניסת root ישירות (כך ששימוש ב-root יתאפשר ע"י sudo או su בלבד)
    * לעבור מכניסה של סיסמאות לכניסה עם מפתחות
    * לעבור להשתמש ב-Port Knocking.
  4. שימוש בפאנלים כמו WHM/cPanel או Direct Admin: פאנלים אלו הם פאנלים נוחים לעבודה למי שאינו מכיר לינוקס, אולם הבעיה המרכזית איתם שהם מוגבלים מדי לחסום הגדרות שבעל האתר עושה שיגרמו לכך שהשרת יהיה חשוף לפריצות.
    לכן, אם אתם מתעקשים לעבוד עם פאנל כלשהו, לכל הפחות מומלץ לגשת אל הפאנל מאחורי שרות VPN (כדי שהפאנל לא יהיה חשוף לנסיונות תקיפה). אם יש לכם הרבה אתרים והגדרות שונות שאתם צריכים תדיר, מומלץ במקום פאנל לקחת מישהו שמבין בלינוקס ובאבטחת מידע, כך שהשרת יהיה כמה שיותר מוגן.

אלו טיפים כלליים. ישנם דברים נוספים שאיש לינוקס רציני יצטרך לעשות כדי למקסם את אבטחת המידע (חסימת פורטים בחומת האש, העפת שרותים שאין צורך בהם וכו'). אך אלו טיפים שיכולים להגן על האתר שלכם מרוב ההתקפות ויכולים בסופו של דבר לתת לכם שקט נפשי מכל מיני התקפות וילדים שמנסים להתקיף.

בקרוב יופיע פוסט נוסף עם מידע על אתרים שיוצרים רווחים ללקוחות וכיצד להתמודד עם עומסים של גולשים רבים.

המחיר הוא רק חלק מהמשוואה

מדי פעם מבקרים אצלנו באתר של “חץ ביז” לקוחות פוטנציאליים שמעוניינים בחבילות שרתי VPS שונים (בארץ או בחו”ל) ותוהים מדוע המחיר שלנו גבוה בהשוואה למתחרה X. מבחינת הלקוח, כשהוא משווה בין חבילות, אצלנו חבילה מסויימת כוללת ליבה ו-20 ג’יגהבייט דיסק במחיר של 200 שקלים ואצל המתחרה חבילה עם דיסק פי 3 בגודל ועוד ליבה עולה רק 100 ומשהו שקלים. מבחינה מספרית, עדיף כבר לסגור עם המתחרה עיסקה, הלא כן?

ובכן, אם הלקוח מסתכל אך ורק על שורת המחיר וזה הפרמטר הקובע, אז כן, עדיף לו לסגור עיסקה עם המתחרה. תיאורתית הוא מקבל יותר בפחות.

אבל, וכאן ה-אבל הגדול נכנס – זה רק תיאורתית.

כל ספק VPS מרוויח את פרנסתו בדרכים שונות. ספק אחד ימכור בזול וירוויח מדברים אחרים (התקנת המערכת מחדש, תמיכה ועוד), ספק אחר יתן תמיכה בזול או בחינם אך יגבה מחיר יותר גבוה על שרתי ה-VPS שלו, ויש כמובן אפשרויות נוספות.

אבל אם יש משהו אחד שמשותף לכל הספקים, זה הרצון להרוויח מהשרתים הפיזיים שיושבים בחוות השרתים. בלי חבילת VPS ללקוח, אין אפשרות למכור לו שרותים נוספים הקשורים בחבילה, שרתים הם דבר לא זול ואחסון השרתים הוא גם לא עניין זול, ולכן הספק מעוניין להרוויח כמה שיותר מהשרתים.

כמה להרוויח? זה משתנה בין ספק VPS לספק מתחרה, אך אם ניקח שרת ממוצע שיש בו 32 ג’יגהבייט זכרון, 8 ליבות (כלומר 2 מעבדי אינטל XEON), ו-2 דיסקים של 500 ג’יגהבייט ב-RAID-1 (או 4 דיסקים של 500 ג’יגהבייט ב-RAID-10), אז סביר להניח שהרווח (ברוטו) הרצוי נע בין 1400 ל-3000 שקל פר שרת לחודש (מבוסס על חישוב של 7 שרתים וירטואליים קטנים, חלק מהליבות מחולקות וירטואלית במחיר ממוצע של 200 שקל לחודש). המציאות היא כמובן שאצל רוב הספקים יהיו הרבה יותר מ-7 מכונות פר שרת, משהו בכיוון ה-15 מכונות, כך שמגיעים ל-3000 שקל.

אם נחזור לדוגמא בהתחלה של ספק שמוכר ב-100 שקלים מכונה כפי שצוינה בהתחלת הפוסט, ומתוך הנחה שיש לו את המפרט הטכני בשרת כפי שציינתי לעיל, הרי שאותו ספק “דוחף” בין 15 ל-30 (ואולי יותר) שרתים וירטואליים פר שרת פיזי, וזאת על מנת לכסות את הוצאותיו וגם להרוויח.

כלומר אותו לקוח שמשלם את ה-100 שקלים, בעצם מכניס את עצמו לתוך שרת עמוס מלכתחילה ובעצם הספק “בונה” על כך שהלקוח לא ישתמש במשאבים מרובים או בכל הדיסק, כי אם 15 לקוחות ישתמשו ב-60 ג’יגהבייט דיסק שהוקצה להם וירטואלית, הדיסק הקשיח יסתיים מהר מאוד ולקוחות בעצם “יתקעו”, כי בסופו של דבר הוירטואליזציה במערכת רק “רשמה לעצמה” שללקוח מגיע 60 ג’יגהבייט דיסק והיא מדמה דיסק כזה, אבל ברוב המקרים היא מקצה חלק מאוד קטן שגודל ככל שהלקוח משתמש (מה שנקרא Thin Provisioning) בדיסק ובשרת. מבחינת ביצועים, סביר מאוד שהלקוח יסבול אם המערכת שלו תדרוש משאבים רציניים וגם הלקוחות האחרים בשרת צריכים משאבי מעבד רציניים.

כך יוצא שלקוח שרצה לחסוך, “משלם” בעצם בביצועים של משאבים שונים בשרת.

לכן, לפני שסוגרים עיסקה עם ספק שמציע מחירים מאוד מפתים, כדאי שתבדוק את הדברים הבאים:

  • בדוק עם הספק כמה ליבות יש בשרת הפיזי ותחשוב על החישוב שציינתי לעיל. האם באמת אתה מחפש להיות “כלוא” בתוך שרת שמשרת לקוחות רבים נוספים ושלא יתן לך את הביצועים אותם אתה צריך לכשתידרש לכך?
  • מה בעצם הם צרכיך? אם אתה מחפש בעצם רק FTP או rsync לשמור נתונים בגודל כולל של 30 ג’יגהבייט לדוגמא, אז כח העיבוד אינו משנה, מה שחשוב הוא רוחב הפס ושיש באמת מקום מספיק בדיסק להכניס את התוכן שלך, כך שבדיקה פשוטה שלך יכולה לתת תשובות בכך שתשכור את החבילה מאותו ספק ואם לא קיבלת את מבוקשך מבחינת רוחב פס לדוגמא, הרי ששמורה לך הזכות לקבל את כספך תוך 14 יום.
  • אם יש לך אתר חשוב שדורש משאבים כי מגיעים אליך מאות עד אלפי גולשים, סביר להניח שהחסכון שלך יעלה לך בביצועי מערכת גרועים עד מצב שגולשים לא יוכלו להיכנס לאתר שלך, ואז החסכון הזה הופך עבורך להפסד כספי.

לסיכום: במקרים לא מעטים, מחירים מאוד נמוכים של ספקי VPS נועדו למשוך כמה שיותר לקוחות, ולא תמיד הפתרון שיוצע לך במחיר הנמוך הוא מה שיתאים לך. בקש מכונה לנסיון ללא תשלום ל-24 שעות ותנסה, ואז תחליט.

בהצלחה

VPS בארץ או בחו"ל?

לקוחות פוטנציאליים שמעוניינים בשרת VPS מתחבטים לעיתים קרובות היכן לשכור אותו. האם מספקים ישראלים או מספקים בחו"ל? לשכירת שרת VPS יש כל מיני נקודות שחשוב לשקול אותן, אולם לא תמיד עניין מיקום שרת ה-VPS נלקח בחשבון בצורה נכונה.

השאלה הראשונה שצריכה להיענות היא: מהיכן מגיעים הגולשים שלך?

אם התשובה היא "הרוב מישראל", אז הבחירה היא יותר קלה: ספקים ישראלים רבים מציעים שרתי VPS במחירים שונים, חלקם מתחרים בכבוד במחירים בחו"ל, תלוי בקונפיגורציה, מערכת ההפעלה, חוזה תמיכה ועוד.

אם התשובה "כל העולם", אז כאן התשובה מהיכן לקחת נהיית קצת יותר מסובכת.

לקוחות רבים (במיוחד סטארט-אפים) אצים רצים לספקים בארה"ב, חותמים חוזה וסוגרים עניין, אולם זוהי טעות נפוצה מכיוון שהמידע על רוחב פס קיים אינו נכון אצל אותם לקוחות. בארצות הברית אין את רוחב הפס הכי גדול לשרות גולשים מכל העולם.

לאירופה יש, ויש ספקים שיכולים להציע זאת… (אההממ… גם אנחנו)

באירופה, האיחוד האירופאי וגופים שונים השקיעו הון עתק בחיבורי אינטרנט של מאות טרהביט באיחוד עצמו ומחוצה לו, ואת זה רבים מחברות הסטארט-אפ (לדוגמא) לא יודעים. מי כן יודע? 2 תעשיות שצורכות המון רוחב פס: פורנו ומשחקי ההימורים. נכון, בארה"ב יש איסור על הפעלת קזינו און-ליין משרתים בארה"ב, אולם גם לפני כן, רוב התעשיה עצמה הקימה את השרתים שלה באירופה.

רוחב הפס האירופאי מאפשר להעביר קבצים גדולים במהירות של עשרות ומאות מגהביט גם בלי לשלם אלפי יורו נוספים מדי חודש. לעומת זאת, קחו שרת VPS ממוצע בארה"ב ותנסו לזרוק קבצים של ג'יגות מארה"ב לאירופה, תוך שניות ספורות תראו את המהירות… או חוסר מהירות. הסיבה לכך? ספקים רבים בארה"ב מפעילים QoS ברמת הראוטר שמאיט את קצב העברת הנתונים. לא מאיטים כמו בישראל, אבל יש האטה, אפשר לראות זאת באמזון, Rackspace, Softlayer ועוד.

נכון להיום, אין פתרון מסויים של בחירת שרת VPS אצל ספק מיבשת מסוימת על מנת לתת שרות מהיר ואמין לכל הגולשים מהעולם. לשם כך יש צורך להשתמש ב-CDN אבל CDN אינו עניין זול (במיוחד אם יש לך הרבה מידע להעביר לכל גולש) ולכן יש צורך בבחירה של ספק שרתי VPS שיתן מהירות גבוהה גם לגולשים מאירופה, גם ארה"ב וגם למזרח ואולי לכאן, לישראל.

חשוב מאוד: לא להאמין להבטחות סרק. לפני שמתחייבים או מחליטים על ספק, כדאי לבצע את הנסיון הבא: פתחו לכם שרת VPS אצל ספק ענן כמו אמזון (החבילה הכי קטנה תספיק) באזורים שונים, לדוגמא בארה"ב, ובקשו מהספק שאתם מעוניינים בשירותיו לינק לקובץ גדול להורדת מבחן. בשרת שפתחתם, בצעו פקודת wget לאותו קובץ ותראו מה המהירות שאתם מקבלים. המהירות מספקת? נסו באזור אחר לבצע wget לאותו לינק ובדקו מהירות. המהירות גם שם מספקת? אפשר לסגור עיסקה (מומלץ למחוק את המכונות שהקמתם אחרת תחוייבו על כך כספים נוספים). המהירות מגיעה בקושי לחצי מגהביט? חפשו ספק אחר.

בהצלחה

מבוך מבלבל בהבטחות

כל ספק שרתי VPS מנסה לייחד את עצמו ובעבר הזכרתי את עניין היצירתיות בבניית/הצעת חבילות מסויימות אצל ספקים מסויימים, אולם לפעמים יש הבטחות מסויימות לדברים מסויימים שלא כל כך ברורים למרות שזה נראה כביכול ברור ממבט ראשון.

רוצים דוגמא פשוטה מהחיים? קחו את ביטוח הבית שלכם וקראו אותו לעומק. הציצו לדוגמא בעניין של ביטוח נגד נזילות בצנרת, ואולי תגלו שאם יש בעיות באסלה לדוגמא, אז האסלה עצמה לא מכוסה, ואם יש בעיות בכיור, גם הוא לא מכוסה וכנ"ל לגבי האמבט, כלומר הביטוח מכסה את עלות הצינור וחלקית את עלות העובד (יש כמובן השתתפות עצמית שלכם).

נעבור לספקי שרתי VPS: יש כאלו המציעים "ניהול מלא", אבל הם מתכוונים בעצם לכל מה שמוצע בפאנל, אולי גם בדיקת תקשורת ו-Boot, אבל כל דבר מעבר לכך – זה בתשלום נוסף. שיטה אחרת היא "הגדרות כלול בחבילת ניהול", אך בעצם מדובר בהגדרות ראשוניות, כך שאם לדוגמא השרת שלך צריך לקבל 10,000 איש ליום, אותן הגדרות אינן נכללות במחיר החבילה ויש לשלם עבור שינויי הגדרות בנפרד. נדפקו הגדרות? הקמת הגדרות חדשות בתשלום נוסף בלבד.

השיטות של דברים בתוספת תשלום אינם דבר שלילי, אחרי הכל – זהו אחד הדברים שחברות מרוויחות ממנו את לחמם, אולם חשוב שתדע לפני שאתה סוגר עיסקה – מה אתה מקבל, ומומלץ לך לבקש את רשימת הדברים שאתה תקבל במסמך נפרד לפני סגירת עיסקה, כדי שתוכל לחשב את הדברים מבלי שיהיו לך הפתעות בדרך.

נקודה נוספת היא שרות העברת אתרים: חלק מהספקים יתנו לך שרות ללא תשלום, אולם חשוב לדעת כיצד מבוצעת העברה. אם לדוגמא ההעברה מבוצעת דרך פאנל, אז הפאנל יעשה את העבודה, אבל הוא רובוט, והוא לא תמיד יהיה מספיק חכם כדי להעביר דברים שנמצאים באותו שרת אבל על תת חשבון אחר, כך שההעברה תהיה חלקית  ולשלם השלמת ההעברה תצטרך לשלם תשלום נוסף, לכן חשוב לטפל בנקודה זו לפני סגירת העיסקה.

עוד נקודה: תוספות. חשוב מאוד להסתכל על עלות התוספות שתצטרך בהמשך הדרך. כמה עולה עוד IP נוסף? תעודת SSL? דיסק נוסף? לעיתים המחיר לחבילה יראה מאוד מפתה, אולם אם מוסיפים אפשרויות אחרות שתצטרך אותן בהמשך הדרך, העלות כבר לאת היה שווה כל כך.

לכן, כדאי לקחת את הזמן, להסתכל לעומק בהצעות ורק אז להחליט איזה ספק סוגרים איתו עיסקה.

בהצלחה